אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / אהבת ה' ואהבת הבריות / שיעור 3
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 3

שיחה מתאריך 26.06.07

ולדבקה בו

"עתה מבואר לנו דבר התכלית של – "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתובצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר".

לפני הכול עלינו להבין מדוע השפעה נובעת משלימות. "השפעה" זה נקרא שהנברא, היצור, נמצא מעל לחסרונות. להשפיע יכול רק מי שמרגיש שהוא בעצמו לא חסר ושלם במידה כזו, שהוא מוכן לקבל על עצמו את החסרונות של הזרים, כדי למלא ולשרת אותם. זה כבר במצב שהוא חייב להיות בעצמו שלם וגדול. כמו שאנחנו לומדים מהחיים שלנו, שהגדולים משפיעים לקטנים, כלומר אלה שיש להם לאלה שאין להם. זאת אומרת שההשפעה עצמה היא סימן לגדלות, סימן לשלמות. מי שחסר לו, לא יכול להיות למשפיע.

"או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר".

אם נבין את הכלל הזה, זה כבר יספיק כדי להתחיל לקבל הערכה להשפעה, שזה סימן לשלמות, סימן לגדלות, לבגרות, לנצחיות ולחשיבות. לעומת אותם אלה שרודפים אחרי קבלה לעצמם. למיליוני אנשים חסר דבר-מה וכל חייהם הם רצים אחרי זה, זהו סימן של אומללות. החוסר הוא גדול, החסרונות רבים, והריקנות הפנימית היא כזו, שהמסכן חייב למלא אותה. אם נראה באופן נכון ואמיתי, מצד המילוי, את הסיפוק ממה שיש למי שמשפיע, ואת חוסר המילוי והסיפוק שגורם כל הזמן לרוץ להרוויח ולקבל, אז נסתכל באופן אחר על האנשים שנמצאים בהשפעה או בקבלה בעולם. ואין מה לקנא באלה שיש להם כביכול רצון חזק, שמבקשים שליטה ורודפים אחרי כוח, שליטה וכבוד. בסך הכול מדובר על כך שהאדם אומלל, שאין לו מילוי. הוא משול לעני שעומד ומחכה לנדבה. כך זה נראה כלפי הכלים שלו.

"ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית".

זה חינוך מקובלים. והתרופה שהוכנה לנו להוצאת האדם מהתסכולים האלה, האגואיסטיים, היא תורה ומצוות. זאת אומרת, שהאור המחזיר למוטב מתקן את כל הרצונות שלנו שנפלו מִדרגת ההשפעה, לדרגת הקבלה. האור הזה, על ידי ההשפעה עליהם, מחזיר אותם למוטב, לטוב ומיטיב. זאת אומרת, גילוי האלוהות שאנו משתוקקים אליו הוא שמשפיע עלינו, מחזיר אותנו בהתאם לבורא, כדי להיות בהתאם לבורא. כך הוא כל עניין סגולת תורה ומצוות, שבתחילה מקיימים אותם בדרגות שלא לשמה. שלא לשמה זה נקרא זמן ההכנה, שאדם מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה בהסתר כפול והסתר רגיל, לפני המחסום. דהיינו עדיין כדי לקבל שכר.

לא חשוב איך האדם מתאר לעצמו, אבל וודאי שהוא עובד כדי שיהיה לו מכך רווח כלשהו, אפילו אחוז אחד, אבל ירוויח מזה שהוא הולך לקראת מצב שבו ישפיע. כך האדם נוהג בזמן הקטנות, זה נקרא שהוא עדיין קטן, שבכל זאת עדיין יש לו רצונות לעצמו. ומבחינת החינוך, עדיין צריכים ללמד אותו, לארגן סביבו את הכול, עד שיגיע למצב שהוא עובר מחסום, ואז אין צורך בחינוך. מפני שבמצב זה "נשמת אדם תלמדנו", הוא לומד מגילוי הבורא אליו שנקרא "דע את ה' אלוהיך ועבדהו" ולפני מצב זה הוא נדרש לחינוך.

וכשגדל מלמדים אותו לעסוק בתורה ומצוות לשמה. אבל גם כשהוא גדל הוא צריך את הלימוד. תמיד יש עליון ותחתון. זה עניין ה"מחַמר", שאנו מכירים מספר הזוהר. סוגים של השפעות מִדרגה עליונה לדרגה התחתונה. אבל במושג הזה כבר לא מתייחסים אליו כקטן, אלא נותנים דוגמה, נותנים תמיכה, והוא כבר עוסק בלשמה. דהיינו שהוא עצמו, בכלים שלו מסוגל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית. זוהי כבר דרגה שמעבר למחסום. ובנוסף בלשמה יש לנו שתי דרגות, שכר ועונש ואהבה.

"ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי [כלומר ] לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

נאמר כאן דבר סתום מאוד, שאת הבנתו יכולים לקחת לכל כיוון, תלוי איך מפרשים אותו. לא אכפת לקדוש ברוך הוא באיזה אופן שוחטים בהמה. זאת אומרת שלא אכפת לקדוש ברוך הוא כל עניין הכשרות ושאר הפעולות שבעולם הזה. אם כך, לשם מה לבצע אותן? מפני שאנו רואים שבכל זאת כך עושים, גם המקובלים. אלא גם הפעולות האלה ניתנו כדי "לצרף בהם את הבריות ". זאת אומרת שאם בכל הפעולות, ואפילו במכאניות ביותר כמו באופן שחיטת הבהמה, ובפעולות הרוחניות, כמו זו של שחיטת הבהמה של עצמו, אם בכל פעולותיו האדם מתכוון להגיע למטרה הרוחנית, זה נקרא לזכך את הבריות, לצרף את הבריות. אז באמת יש לכל הפעולות האלו מטרה נכונה ואת תוקף המדע.

"אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה".

ומתוך כך אנו מתחילים לגלות את עצמנו. האדם, באיטיות, מגלה את עצמו, שהוא כולו רצון לקבל אגואיסטי, ללא כל ניצוצות השפעה. הוא מגלה זאת דווקא מכך שיש לו ניצוץ אחד של השפעה שנקרא ה"נקודה שבלב", כוח השבירה, כוח אלוקה שממעל, "חלק אלוקה ממעל". שמתוכו הוא מסתכל על כל מה שיש בו, ורואה שאין לו עוד דבר לבד מהרצון לקבל, שעובר את כל שלבי ההכרה העצמית, ומזה הוא מקבל דחף לגדול.

"וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית".

זה נקרא שהוא גדל על ידי תורה ומצוות. כלומר שאת כל הרצונות שראה במהופך, את כל הרצונות האגואיסטיים, הוא תיקן על ידי המאור המחזיר למוטב. שהם קיבלו כוונה על מנת להשפיע, ולא לאהבה עצמית כלל.

"מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

זאת אומרת שקיימים תרי"ג אורות שבתורה, המתקנים את תרי"ג הרצונות שבאדם. זה מיועד כנגד זה. ולכן נאמר "בראתי יצר רע", כלומר את תרי"ג הרצונות האגואיסטיים. "בראתי תורה", תרי"ג האורות הן התבלין. התבלין הוא בכך שיתנו לרצונות האלה כוונה בעל מנת להשפיע. זה נקרא תוספת. הרצונות בעצמם לא משתנים, משתנה השימוש שבהם, שזה נקרא תבלין. ואז אפשר להשתמש ברצון לקבל. אי אפשר לאכול את האוכל ללא תבלין. לאחר הוספת התבלין, מותר להשתמש ברצונות, ואכן משתמשים בהם.

"ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע".

להשפיע זה נקרא קטנות. ולקבל על מנת להשפיע, זה גדלות. בדרגות הגדלות משפיעים ממש, כלומר מקבלים על מנת להשפיע.

האדם מתפתח על ידי זה שהוא מקבל מלמעלה את כוח התיקון, כוח האור, שהופך אותו להיות דומה באופן ממשי לבורא, מהצורה ההפוכה מזו של הבורא. זאת אומרת, שסך הכול עלינו לגלות שלושה דברים, הראשון הוא שהטבע שלנו הפוך מזה של הבורא. הדבר השני הוא הרצון שלנו להידמות לו. שרוצים להיות דומים לו. הדבר השלישי שעלינו לגלות הוא שיש כוח שגורם לנו את המהפך הזה, שהופך אותנו משונה לדומה. זהו כוח האור. ואת האור הזה אנו מבקשים שיבוא ויעשה לנו את הניתוח הזה, את התיקון.

" ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו"."

אחרי שהאדם מתקן את כל רצונותיו שאופיים הוא לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מתייחס לבורא בכל הרצונות שלו, כבהשפעה. כמו התייחסות הבורא לאדם בהשפעה בתרי"ג אורות, כך מתייחס האדם בהשפעה לבורא עם תרי"ג הרצונות. במצב זה שנקרא דבקות, הם נמצאים בהשתוות הצורה. זו מטרת הבריאה.

באיזה אופן נכתב ונערך אותו החומר שאנו קוראים ולומדים ממנו?

 

בין המאמרים של בעל הסולם יש כאלה שהוא כתב וסיים, זאת אומרת שכבר הגיע לכתיבת המאמר בצורה שלימה, ומכאן והלאה הוא מוסר כביכול את המאמר לקורא. אין מאמרים רבים כאלה, בעיקר אלה הם ההקדמות לספרים השונים שלו והמאמרים שמופיעים ב"מתן תורה": מאמר "מתן תורה" "ערבות", "השלום", וכן הלאה. כל יתר המאמרים, במיוחד מ"פרי חכם מאמרים", הם לא מאמרים שבעל הסולם הכין לקורא אלא רישומים שרשם לעצמו, והיה צריך עוד לתקן ולהכין אותם, אבל לא עשה זאת ממספר סיבות.

סיבה אחת לכך היא שלמאמרים השלמים שכתב והוציא לאור, כמו "מתן תורה", "ערבות" ו"השלום", קמו מיד מתנגדים שהלשינו עליו. עד כדי כך שהיה צריך להפסיק להוציא אותם לאור ויותר לא כתב. היו לו כטיוטות פתיחות לחמישים מאמרים כמו "מתן תורה" "ערבות" וכו', והוא שרף אותם.

הנכד שלו הקטן, יחזקאל, שהיה אז ילד בן שש, קיבל מבעל הסולם את השק עם הניירות, והתבקש לשרוף אותם בחצר. אלא שיחזקאל היה פיקח, והשאיר מעט מהחומר לעצמו. מאוחר יותר, במשך התקופה שהיתי זמן רב עם הרב'ה (הרב ברוך שלום אשלג), בשנות השמונים, הוא ערך מהחומר הזה, מהרשימות האלה את הספר "פרי חכם מאמרים".

גם ברשותי וגם בארכיון קיימים צילומים של כתבי היד המקוריים. בזמנו עזרתי לרב'ה לעבוד על החומרים האלה וצילמתי לו אותם ועבדתי עליהם מעט. וודאי שאלה אינם מאמרים גמורים שיצאו מידי בעל הסולם ממש. והכוונה היא גם לגבי סדר המשפטים, הסימנים, וההשלמות למיניהן. בעיקרון, בעל הסולם הוא כמובן בעל החומר, אבל במקומות מסוימים נדרשנו להוסיף תוספות.

על כל המאמרים האלה עבר רב'ש (הרב ברוך שלום אשלג). אני זוכר שלקחתי מיחזקאל את החומר הזה, נסעתי עם רב'ש ליער בן שמן שם ישבנו על ספסל מספר שעות וקראנו את זה, רב"ש היה מתקן את החומר לצורתו הסופית כדי שיכנס לספר ומחזיר אותו לבן שלו, ליחזקאל, נכדו של בעל הסולם. מכאן שעל כל הספרים האלה ועל כל המאמרים, עבר רב'ש בעצמו. הייתי נוכח בזה, זה היה עוד בתחילת דרכי כאשר כבר הייתי אצלו במשך שנתיים שלוש.

וזה עדיין לא מספיק כדי להיכנס לפנימיות החומר אבל שמעתי את מה שהוא קורא, וראיתי איך הוא מתקן. לכן יש כאן משפטים לא שלמים, שכתב לעצמו, אולי בכוונה להרחיב אותם מאוחר יותר. כמו שלמשל הוא כותב: שכל מידותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ובוודאי שאנחנו מבינים שזה קטנות וגדלות. וייתכן שאם היה מסיים, הייתה מתקבלת על ידו צורה ברורה יותר להבנה.

האם צרוף הכוונה בפעולות הגשמיות מגדילה את החיסרון להשפעה?

 

ההבדל בין גשמי לרוחני, הוא בכוונה ולא בפעולה עצמה. אם אדם נותן לאדם אחר כוס מים, ורוצה על ידי זה להשיג ממנו משהו, כמו למשל שיתייחס אליו טוב יותר, או להשיג משהו אחר לעצמו, כאשר יש כוונה שהפעולה תגרום למשהו, זה נקרא פעולה גשמית. אבל אם אדם נותן לאדם אחר כוס מים, ובזה רוצה רק את טובת האחר, ללא שום קשר לעצמו, זה נקרא פעולה רוחנית. כך שאופי הפעולה נקבע לא על ידי נתינת כוס מים או כל פעולה פיסית אחרת שמתבצעת. אלא הכוונות הן שמעניקות צביון רוחני או גשמי לפעולה כלשהי.

לא משנה באיזה עולם האדם נמצא, אם הוא עושה כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מיד נמצא בעולם הרוחני. אם הוא עושה פעולה על מנת לקבל, זה נקרא שהוא נמצא בעולם הגשמי. זה ההבדל. זה הגֶדֶר מבחינתנו בין גשמיות לרוחניות, אדם יכול לטעון שקיימת עוד הגדרה לגשמיות ורוחניות, לפי החומר. כלומר, כשאדם רואה הכול מסביבו, זה נקרא גשמיות ואם הוא יראה כל מיני ספירות, פרצופים, וכו', זה ייקרא רוחניות. אבל זה לא נכון. המציאות היא אחת. אם האדם רואה אותה בתכונות ההשפעה, הוא רואה רוחניות. ואם הוא רואה אותה בתכונות הקבלה, הוא רואה גשמיות. אין למציאות מבנה מוצק בפני עצמו. אין דבר כזה.

מה שנראה לאדם כתכונות של השפעה, תמיד ייראה לו כרוחניות. ומה שבתכונות של קבלה, תמיד ייראה לו כגשמיות. יחס האדם הוא שמחלק את המציאות לשני חלקים אלה. וזה לא שהמציאות עצמה מתחלקת. אין דבר כזה. היא לא קיימת מחוץ לאדם. ועם כל הצער שבדבר, ככל שנלמד, עד שלא נגיע לחיות את זה, זה תמיד ייראה לנו כמין דבר מוזר. אבל אין מה לעשות, זו עובדה.

אחרי המחסום פועל החוק "נשמת אדםתלמדנו" שזהו גילוי הבורא, ולפני המחסום קיים נושא החינוך, מי הוא המחנך?

 

לפני המחסום אין נשמה. אז וודאי ש"נשמת אדם תלמדנו" לא מתקיים. לפני המחסום האדם לא רואה את הבורא. הוא לא מרגיש אותו, ולא יכול לקבל מאבא ואמא, מִדרגה יותר עליונה, דוגמאות. האדם לא מזהה שהעליון נותן לו דוגמה ברורה, שעל פיה הוא צריך להתנהג, לא מזהה אח"פ דעליון. הוא לא נכלל באצילות, שהעליון, שזו"ן דאצילות, יראו לו דוגמה כלשהי. זאת אומרת שאפשר לומר שהוא לא נמצא בחינוך הרוחני. האדם עדיין נמצא בחינוך הגשמי. זה חינוך שמביא אותו לרוחניות, לכן זה נקרא "זמן ההכנה". אבל בכל זאת הוא עדיין לא קולט את החינוך הרוחני. למרות שבוודאי פועלות עליו כל המדרגות העליונות, הרוחניות.

מי שמחנך אותו הם אותם "אבא ואמא", אותם זו"ן דאצילות, אותם אורות שמחזירים למוטב. אבל הוא אינו מזהה את כל הפעולות האלה. הוא לא מכיר אותם. לכן הוא מכנה את כל ההשפעה הזו, אור מקיף. הוא לא מכיר אותו, אינו יודע מה זה אור מקיף, איפה הוא נמצא. אמנם הוא רואה באופן פיסי אור שמקיף אותו, אך לא מדובר על האור הזה, אלא על אור אחר שמקיף אותו ושאינו נראה. זאת אומרת, כשהעליון פועל על התחתון, זה נקרא חינוך. אז מתקיים בו החינוך, ההשפעה מלמעלה, אבל הוא לא מזהה אותם. לא את העליון ולא את השפעתו. אומרים, שאת כל מה שבידו, ובכוחו לעשות לקראת זה, האדם צריך לעשות. ועד שהאדם לא גומר את היגיעה, הוא לא יכול להיפתח לעליון וללכת בצורה הכרתית איתו.

אנחנו רואים, שאת אותן הדרגות אנחנו מזהים בשלבי התפתחות התינוק. כשהוא כעובּר, הוא בכלל לא מרגיש ולא מבין כלום. אולי הוא מגיב במקצת, אבל לא מרגיש שהוא מגיב, אין לו עדיין הכרה בזה. ואפילו כאשר הוא נולד, הוא לא מזהה את אביו ואימו. הוא אינו מזהה דבר. לאט לאט הוא מתחיל להכיר ולהבין. הדרגות הן לא פשוטות. ואנחנו צריכים ללמוד מזה. כך אנחנו נמצאים עכשיו, בחוסר הכרת העליון. אבל וודאי שהחינוך מגיע ממנו. ובמידה שהאדם רוצה, משתוקק לגלות אותו, שישפיע עליו, במידה זו הוא יזהה אותו. באופן כלשהו הוא מסוגל, בכל מיני אופנים, כמו הרצון של התינוק. אנחנו לא מבינים את העבודה המאוד קשה שעושה הנולד כדי לתקשר עם הסביבה והעולם. ואיזה רצון עז יש לו.

אפשר לראות זאת מהתנהגות הילדים, איך הם רוצים, איך הם רצים, הם לא מסוגלים להישאר בשקט. זו הבעת הרצון שלהם. זה הטבע שדוחף את הילד, הוא חייב להתקשר לסביבה. הוא חייב להכיר אותה. הוא מרגיש שהוא ממש חייב להכיר ולגלות את העולם. ולפעמים נראה לנו שהתינוק קטן מידי מכדי להבין. אבל מתקיים בו תהליך שאנחנו עדיין לא מזהים. אנחנו לא יודעים עד כמה התהליך הזה גדול, שאינו פוסק, ואשר בסופו של דבר מביא אתו להכיר את הכול ולהתקשר לעליון. מהתנהלות זו של הילד אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו. ואם הילד לא ירצה לגלות בכוחות עצמו, ההורים לא ממש יוכלו להשפיע עליו. הכול בא בהקדם החיסרון. ברוחניות, רק הקדם החיסרון פותח לאדם קשר עם העליון.

מהו הפירוש של "לשחוט את הבהמה" שלי?

 

"לשחוט את הבהמה" נקרא שאת אותם הרצונות האגואיסטיים שלי, שהם כולם כבהמה, אני שוחט ועושה מזה מאכל אדם. זה נקרא שאני מתקן את הרצונות האלו, ומעלה אותם לדרגת האדם שבי. שהאדם על ידי הרצונות האלו יגדל, ויקבל רצונות של אדם. כוח לעבוד עם הרצונות שלו, בעל מנת להשפיע. אומנם, בדרך כלל כשאנו מדברים על הבהמה, על הבשר, אנחנו מדברים על הרצונות, אולם אנחנו לא מתכוונים לרצונות ממש, אלא לכוונות. מפני שעם הרצונות אנו לא יכולים לעשות דבר. אנחנו יכולים בתחילה לשחוט את השימוש ברצונות, להמית את הרצון משימוש, ואחר כך לאט לאט לעשות ממנו שימוש אחר.

זה נקרא ליהנות ממנו בדרגת האדם. לעשות ממנו מאכל אדם. שעל ידי הרצון הזה אני משיג תענוג של "אדם". תענוג של ה"אדם" דומה לעליון, כלומר להשפיע.

בקיצור, להעביר את כוונת הקבלה לכוונת ההשפעה, זה נקרא לשחוט את הבהמה שלי, לעשות ממנה מאכל לאדם ולאכול את המאכל הזה. כשאני אוכל ממאכל אדם, אני עושה נחת רוח לבורא, בשימוש ברצון שלי בעל מנת להשפיע. כך אפשר לתאר זאת.

כל הפעולות וכל המעשים שלנו, בעולם הזה, שהאדם יכול לתאר לעצמו, מחייבים אותנו רק לשנות את הכוונה עליהם. לא משנה אילו פעולות אדם יעשה, אפילו גניבה או הרג, במידה והוא משנה את כוונתו מקבלה להשפעה, הוא הופך אותם למצווה, לרוחניות. רק הכוונה משנה. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את הפעולות הגסות והגרועות ביותר, ועד כמה הן הופכות לנעלות ביותר, כאשר האדם משנה כוונה.

האם במקביל לפעולה הפנימית של שחיטת ה"בהמה", צריך גם לשחוט בהמה בפועל?

 

על פי סיפורי העבר, האדם הביא לבית המקדש כבש, מסר אותו לכוהנים וללויים. הלויים שחטו את הכבש, שפכו דם, מים וכו' ובכך הם יצרו קורבן. כביכול התקיימה משחטה גדולה מאוד, בבית המקדש. האם בפעולה הזאת האדם צריך לחשוב שמדובר בו? ואם הוא עושה את זה ללא הכבש שהביא, האם אז הוא לא יכול להיטהר? האם הוא צריך להסתכל על הכבש המסכן שלו שנשחט, ויכאב לו הלב ממה שקורה לכבש, או לשמוח מכך שפעולת השחיטה תשפיע עליו באופן שהכבש שלו, הפנימי, יתקדש?

זאת אומרת, הכול בירורים. כמו שנאמר, הכול במחשבה יתברר. על האדם לעשות את העבודה הזאת עם כל הרצונות והכוונות שלו, שנקראים דומם צומח חי מדבר, ולתקן אותם דרגה אחר דרגה, למיין אותם, לברר ולתקן. אין לזה שייכות לכך שהוא שוחט כעת כבש. השאלה היא, האם השוחט, שבמקרה הוא גם מקובל, חושב בזמן השחיטה גם על הכבש הפנימי שלו? אם כן הוא מסכן, כמה פעמים ביום עליו לשחוט את עצמו? אפשר לומר על כך רק דבר אחד. המקובל, לא עושה את אותם חשבונות כמו האדם הרגיל. הוא חי בראיית מציאות כזו, שבה כבש לא נראה ככבש.

הוא לא רואה את עצמו כאדם, אלא כחלק מהמערכת הכללית. ואת כולם הוא רואה בצורה אחרת, בהתקשרות אחרת ביניהם. ולכן התייחסותו לפעולותיו, לגמרי שונה. גם כשהוא עושה עבודה כלשהי, כדי להרוויח ולהביא לפרנסת ביתו, עבורו זו עבודה מערכתית. ההסתכלות שלו על העולם, בעל כורחו מחייבת אותו, ומסדרת לו ראייה כזו, שהוא לא מבדיל בין העבודה שלו לפרנסתו כמוכר בחנות למשל או מטאטא רחובות ובין כך שכשהוא חוזר לביתו לאחר יום העבודה הוא מתייחס לכוונות שלו, עם לימוד הזוהר הקדוש, ורק אז הוא מקובל.

גם כשעבד לפרנסתו, הוא היה מקובל. גם אז הוא עבד עם המערכת הכללית של אדם הראשון כדי לעשות פעולות השפעה. ולאחר יום העבודה, הוא חזר לקרוא בספר ממנו הוא משיג חיזוק, והתחברות גדולה יותר לסביבת מקובלים ולאורות מקיפים גדולים יותר מאלה שקיבל קודם לכן. אבל גם קודם, וגם עכשיו, הוא נמצא בעולם מערכתי, במערכת אדם הראשון. המציאות לא מתחלקת בשבילו לכמה חלקים. בשבילנו זה אולי כך, שאנו מדמיינים שהחלק הרוחני קיים ומתנהל באופן מסוים ואת החלק הגשמי האדם מרגיש כקיים על פי תחושותיו. אצל המקובל זה לא כך. מבחינתו המציאות היא אחת.

הוא לא מתנתק ממציאות אחת ועובר לאחרת. הוא מוסיף למציאות הזאת עוד חלק שהיה נסתר ממנו. ולכן על פעולת שחיטת הכבש, הוא מסתכל בצורה אחרת. הוא שואל את עצמו "בשביל מה אני עושה את זה, למי אני עושה את זה, מי נהנה מזה. אילו בעיות קיימות, איזה תיקונים, מה אני מתקן, וכן הלאה". וזה לאו דווקא מתבצע בדיוק בזמן שהוא כמו הכהן הגדול, מעלה קורבן, ונראה כאילו שכך הוא שוחט את עצמו כמו שלפעמים אנשים טוענים. והאם ללא שחיטת הכבש הוא אינו שוחט את עצמו, כלומר אינו מתקן את רצונותיו?! להפך, בזמן הלימוד האדם מתקן את עצמו עוד יותר.

כשהאדם מתקן את עצמו, העולם נעשה שלם והפעולות החיצוניות כבר לא קובעות יותר את העובדה שדווקא בזמן הפעולות האלה, האדם משנה משהו. לכן הוא אומר שלא אכפת לקדוש ברוך הוא איך הכבש נשחט. אם האדם נמצא בכוונה הנכונה, הוא שוחט גם ללא הפעולה עצמה, כך הוא לבטח מתקן את עצמו. ואותן הפעולות החיצוניות, שבהן האדם כביכול שוחט את עצמו, לא יעזרו. אלה רק פעולות חיצוניות. אדם יכול להראות לכולם שהוא ממש הורג את עצמו, אבל בתוכו הוא רוצה כבוד, וזה מה שמאפיין את הפעולה. אם הכוונה שלו היא לזיכוך, לצירוף, זה יהיה נכון, וכל פעולה היא לתועלת. וזה מה שחשוב לקדוש ברוך הוא.

על האדם לעבוד ככל האפשר עם הרצונות האגואיסטיים כדי לצרף את עצמו לחברה שתעזור לו להגדיל רוחניות, ולראות את הבורא כדבר החשוב ביותר ושדבקות בו היא מעל לכל בחשיבות. ואז בכל רגע ורגע בחיים, להעדיף מחשבה של דבקות עימו, על כל המחשבות האחרות. לא חשוב מה האדם יעשה, אם הוא יידבק ככל האפשר במחשבה הזאת, הוא כבר נמצא בכיוון. ויחד עם זאת הוא יכול לעשות כל דבר אחר. הוא עדיין נמצא למטה מהמחסום, הפעולות שלו יכולות להיות הפוכות מהכוונות.

מפני שהכוונות גם הן שקריות. הכוונות הן גם כן לעצמו. זה רק נראה לאדם שהוא חושב לדבוק בו. הוא חושב לדבוק בו, מתוך מטרה שיהיה לו טוב. אז יתכן והכוונה האמיתית היא לעצמו, וגם הפעולה תהיה בעבור עצמו. לכן אומרים, שיש לעסוק כמה שיותר בכוונה, במצוות, זאת אומרת, בלימוד, בתיקון הכוונות. וחוץ מזה לעשות את ההכרחי. הכרחיות זה לעבוד ולספק צרכים עצמיים, כל היתר זה לימוד וסביבה. וזה הכול.

מדוע בתקופת בית המקדש נדרשה שחיטת הכבש בגשמיות אם כולם היו ברוחניות?

 

בזמן בית המקדש, היה עלינו לקיים את כל המצוות הרוחניות בצורה גשמית, מפני שהמציאות היא מציאות אחת, והשורש הרוחני חייב לגעת בענף הגשמי ולהתבצע. כשאיבדנו את השורש הרוחני התנתקנו מזה ומכל מעשי המצוות. וההתנהלות שלנו כעת לאחר החורבן, זה נקרא שאנחנו נמצאים בגלות. אנו עושים זאת על פי מה שהורו לנו חז"ל, בכדי לשוב לבית המקדש, ולדעת כביכול איך לקיים אותן. אבל אין קיום מצוות במה שנקרא חוץ לארץ. כולנו נמצאים מחוץ לארץ ישראל הרוחנית. וכשיצאנו לגלות, כשיצאנו מארץ ישראל זה גם כן כענף ושורש. כשיצאנו מהגלות הרוחנית, יצאנו גם כן לגלות הגשמית. התנתקנו לגמרי.

ואז לפי הדין, כשאדם לא נמצא ברוחניות, לא חלה עליו חובת העשייה. הוא פשוט לא קיים. וכתוב אז בתורה, שאין מצוות בחוץ לארץ. אין קדושת הארץ, אין כוהנים, אין לויים, אין דבר. אדם שנמצא בחו"ל, בניתוק מרוחניות, אין לו מה לעשות. אלא לפי מה שהמקובלים הכתיבו לנו, קבענו לעצמנו, שגם כשאנו נמצאים בחו"ל נעסוק במשהו שנקרא בעולם הזה "מצוות", כדי שבזה נשמור על עצמנו, וכך לאט לאט נעבור את זמן הגלות ונחזור למצב המתוקן, נגיע לגאולה. ההבדל בין גלות לגאולה, זה בגילוי האות אלף, אלופו של עולם. גילוי הבורא חסר.

וכעת מגיע הזמן שאנחנו חוזרים בגשמיות, מגלות לגאולה, לארץ ישראל, ועלינו לעשות את אותו הדבר ברוחניות, לעבור מגלות לגאולה. וכשנחזור מגלות לגאולה הרוחנית, שוב יהיה קשר בין ענף ושורש. ואז נצטרך לקיים הכול, את בית המקדש, קודש הקודשים, הכוהן הגדול, לויים, עבודת בית המקדש, קדושת הארץ, וכל שאר הדברים האלה. מפני שבכל המציאות הכוללת גם את העולם הזה מלמעלה עד למטה, יהיו אותם החוקים. כשאנחנו נגיע לזה, יתבטל הכול, וכולנו נעלה בגמר התיקון לעולם אינסוף. המציאות הזאת שאנחנו רואים ומרגישים תיעלם. כאשר הכול מתוקן, סולם המדרגות לא קיים. הסולם עולה לאינסוף, מתקפל.

אבל עד אז, לפני כן תתקיים תקופה של בית המקדש עם כל מה שמתלווה לכך שהשורשים הרוחניים יתקיימו בענפים הגשמיים. ונשחט את הבהמות בבית המקדש, ונעשה את כל השאר, ונראה דרך זה איך הענפים הגרועים, הגסים ביותר, מתחברים לכל המערכת עד למעלה. זה נקרא קשר ענף ושורש. אנו עדיין לא מצויים בקשר, אנחנו לא נמצאים בענף שמחובר לשורש. גם כאשר האדם שוחט זה לא מביא אותו עדיין לחיבור. הבהמה מחוברת, אבל מדברים על האדם, לא על הכבש. אסור לדמיין שהכבש מחובר עם הכבש בעולם האצילות, והאדם ששוחט אותו מחובר עם האדם שבעולם האצילות, וכשהאדם שוחט את הכבש, גם בעולם העליון הוא שוחט אותו בצורה רוחנית. אלה הם רק דמיונות, והם אסורים.

אבל חידוש הקשר בין ענף ושורש, תלוי בנו. אם נהיה גם בעולם האצילות וגם בעולם הזה, בכל סולם העולמות, אז נעבוד גם בגשמיות וגם ברוחניות, כאחד. בזמן ההוא הם עבדו כך במידה מסוימת, אבל תמיד זה היה לא יציב. גם בבית המקדש האחדות לא התקיימה בשלמות. תמיד זה היה בהתדרדרות. אבל הם היו בהכרה חלקית במשהו ברוחניות, בעבודה. הם היו אנשים ענקיים. ובכלל, בימי בית המקדש כולם הרגישו את הקשר בין העולמות.

בשלב מסוים חלק מהעם הפסיק להרגיש את הקשר והחל ליפול. אבל באופן כללי, למרות שהיו גם כאלה שהרגישו וכאלה שלא, הם שמעו שהם מרגישים, והבינו שזה כך ולא אחרת. זאת אומרת, הייתה הכרה כללית. כמו שבימינו אנשים שומעים שיש דברים כאלה השייכים לרוחניות, בעולם, וכולם מכירים וכולם חיים לפי זה, אבל לא בדיוק נמצאים איתם בקשר. אלא השמועה הכללית משלימה את ההכרה, את הידיעה האישית הברורה.

בעבר האנשים חוו מצבים שונים כלפי הרוחניות ונמצאו גם בענף וגם בשורש. בצורה הגשמית, הם הרגישו את עצמם בענף ובצורה הרוחנית, הרגישו את עצמם בשורש. ואז הם קיימו וקיבלו את כל הדברים האלה כאחד. כאשר אדם נמצא בעולם הרוחני ובעולם הגשמי, הוא לא יכול להתייחס לשום דבר כלדבר סתמי שלא שייך למציאות הבורא. לכל אבן ולכל דבר הוא מתייחס באופן שזה קשור לשורש הרוחני שלו. כי הוא רואה זאת כמציאות שבה הוא חי. כשנגיע למצב זה נגלה ונראה עד כמה זה פשוט. עד אז כל הסיפורים האלה נועדו לקדם אותנו. ולא משנה שהאדם מבולבל, לא מבין ולא רואה, לאט לאט הוא מקבל בדרכו השראה שמקדמת אותו. זו פעולת האור המקיף.

האם המקובל נמצא ברוחניות גם במשך היום כשהוא עובד בעבודה חיצונית?

 

יחד עם זה שהוא עובד, הוא נמצא ברוחניות. העובדה שהוא מטאטא רחובות למשל לא מנתקת אותו מהרוחניות. הוא רואה בזה את פעולותיו כהשפעה, כלפי כלל הנשמות. מכך הוא רואה באיזו מידה בכל פעולה הנעשית בכוונה הנכונה, הוא משפיע לבורא. ואין הבדל בין אם הוא מטאטא רחוב, או עושה כל דבר אחר.

מה אמור להיות היחס של האדם כלפי העבודה החיצונית?

 

האדם לא צריך לתאר את בעל הבית כבורא, ואת עצמו כאורח ליד השולחן עם הכיבוד וחושב את עצמו למסכן וקטן לעומת הבורא, ואיך ישחק למולו, לעומתו, ואיך הוא והבורא ישפיעו זה לזה, וכן הלאה. באף מקום לא כתוב שכך צריך לעשות. אנחנו מדברים על מקובלים שנמצאים בתפיסת המציאות כללית, גם גשמית, גם רוחנית. אז אצלם זה יוצא מאליו. הם לא צריכים לדמיין שום דבר. אצלם זו המציאות.

כאשר המקובל מטאטא את הרחוב, בשבילו זו המציאות מתוך ההימצאות בעולם הרוחני. כי הקשר הקרוב של ענף ושורש חי בו. ואם האדם יתחיל לדמיין, לא יהיה לו דבר מלבד הדמיון, עד כדי כך שיחשבו שאינו שפוי. ישנם אנשים שכתוצאה מלימוד לא נכון, גם של קבלה וגם של יתר החכמות, נגרם להם נזק. כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וזה מה שעלינו לדעת. אין לחץ. אין אונס. אין כפייה ברוחניות. גם של האדם כלפי עצמו. אלא אך ורק מחקר, בֵרור, ומתוך כך התקדמות איטית על ידי, כמו שנאמר, קבוצה, ספרים, סופרים.

 

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי".

האם זמן התיקון מחושב באופן ליניארי?

 

אנחנו לומדים שקיימות שתי דרכים: "בעיתו" ו"אחישנה". בעל הסולם אמר על שנת תשנ"ה 1995, שמשנה זו והלאה חוכמת הקבלה תהיה מבוקשת בכל העולם, והיום רואים שזה כך. נאמר שסביבות שנת 2012, הוא זמן התגלות חוסר התיקון, ושיטת התיקון תתגלה כעובדה ברורה לעולם, ומי שלא ירצה לראותה, לא יראה. ומי שלא מסוגל לזהות, לא יזהה.

יש בני אדם שהם כ"בהמות", שלא מזהות מה קורה בעולם. אלא שמיליוני אנשים ברחבי העולם ירגישו שיש סיבתיות ומטרתיות בייסורים, וירגישו שהתרופה לזה היא חוכמת הקבלה. הם ידעו על זה ומתוך כך יתחילו לעבור מדרך בעיתו לדרך אחישנה. יתכן וזה יקרה לקראת שנת 2012, כך אני חושב שיקרה. אני מקווה שזה יקרה עוד לפני זמן זה, אבל לפי התפתחות העולם כך זה נראה. ולא מדובר על "ביאת משיח" כלשהוא ומכך תיקון העולם.

כמו שבעל הסולם דיבר על שנת 1995, כשנה שבה תחל התפשטות חוכמת הקבלה, תחילת גילוי הסיבה לצרות העולם, ושיטת התיקון שתהיה פשוטה, מובנת לאדם. אין משהו אחר מלבד זה. הסיבה לכל הבעיות והצרות שלנו היא כדי שנתוודע לחוכמת הקבלה ועל ידה נגיע בדרך קיצור לדבקות עם הבורא. ונקווה שנוכל להשפיע לכל העולם ולהשיג את התוצאה הזאת עוד לפני שנת 2012.

חזרה לראש הדף
Site location tree