אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / אהבת ה' ואהבת הבריות / שיעור 4
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 4

שיחה מתאריך 27.06.07

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

 

"ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה"."

היה מעניין, אם היו שני חלקים, ואולי אף יותר, בורא, נברא, מטרות שונות למיניהן, הגדרות שונות, זו הייתה פשוט מעין דואליות כזאת, פיצול, כאילו שיש תורה אחת לבורא ותורה שנייה לנברא, או מצבים שונים. אלא עלינו להבין, שיש מצב אחד ממנו משתלשלת כל המציאות. ולכן בכל מקום שמדברים – מדובר רק על איך לחזור לאותו מצב אחד.

לכן בעל הסולם כותב, "ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: אחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם – אחד הם "לשמה"." זאת אומרת, להביא את האדם להידמות, להשתוות לבורא בצורה המלאה. ולא חשוב מה שהוא עושה, אלא הוא חייב לחזור ל"לשמה". היינו להיות כמו הבורא.

אם כך, לא חשוב מה הוא עושה, לומד או מבצע איזו פעולה. ואפילו לא חשוב אילו פעולות הוא עושה בחיים שלו. אלא הכול תלוי בכוונה, האם הוא מתכוון להגיע למטרה הזאת שנקראת "לשמה", שלהגיע לכך, זו למעשה המטרה של כל רגע ורגע בקיומו. והאדם לא מתקדם, אם הוא לא נמשך לזה. הכול תלוי באדם – הכלי חייב להיות קודם לאור, חיסרון קודם להשגה, למילוי.

ולכן "לשמה", זאת אומרת, להיות כמו הבורא, המשפיע, האוהב, זו חייבת להיות כדאגה בכל פעולה של האדם. ואז כל פעולה שהוא עושה בחיים, ולא חשוב איזו, הוא יכול לעבוד עשר שעות באיזושהי עבודה קשה, ולאחר מכן, להמשיך ולהיות מוטרד ועסוק בכל מיני דברים. אם הכוונות שלו הם בסופו של דבר להגיע לאותה המטרה, אז כל היגיעה, אפילו הרחוקה ביותר, לא בלימוד ונניח שגם לא בהפצה, בכל זאת הכול נכנס תחת החלק הזה שנקרא ה"מעשה המכוון".

"ואין שום נפקא מינה לנברא [ואין שום הבדל לנברא ], אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי".

הוא רוצה להסביר לנו, למה בכל זאת המציאות שלנו מחולקת, לאני, סביבה, אנושות - שמחולקת לעוד הרבה מאוד גלים כאלו, עיגולים סביב האדם – קרובים או רחוקים יותר, ואחר כך הבורא. כי אין לנו אפשרות לקפוץ מיד לדביקות בבורא, אם אנחנו לא מסדרים זאת בצורה הדרגתית, מבוקרת, בינינו לבין הסביבה, ואז מהאדם לסביבה, ומסביבה לבורא, זו ההתקדמות.

"ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה"

ו"לא לשמה", פירושו שהאדם לא ישלה את עצמו ולא ישקר לעצמו, שלבורא הוא יכול להתייחס בצורה יפה, להשפיע לו ולאהוב אותו, כמו המדבקות שמדביקים על גבי מכוניות, "אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא". לא על דביקות כזאת מדובר. זו דוגמה טובה מאוד לכך, שהאדם לא מבין, שאין לו דביקות בבורא, אם אין לו דביקות בכל העולם, שזה היינו הך.

לכן, קודם עלינו להגיע לאהבת הבריות ומאהבת הבריות לאהבת הבורא. אחרת רואים איך אנשים טועים וחושבים שיש להם כבר דרגה כזאת גבוהה כמו אהבת הבורא. אהבת הבורא זו אהבת ההשפעה, זה להיות בתוך ההשפעה.

"כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"."

וודאי שאנו מתחילים מזה, שאנחנו רצון לקבל, שונאים את כולם, ולא רוצים אף אחד. אלא לנצל אותם לטובת עצמנו, איך שנראה לנו שזה לטובתנו, וזה המצב שנקרא "לא לשמה". וממנו אנו מתקדמים. ולא חשוב שנמצאים בהפכיות הצורה והכוונות, אין בזה שום בעיה. כי כל המציאות החיצונית מסודרת כך, שתעזור לנו להגיע ל"לשמה" מהפכיות הצורה. זו לא הבעיה. אלא רק בתנאי שנלך בשביל שהכינו לנו המקובלים. הבורא שהוריד את הנשמות מלמעלה למטה, סידר את הדרך כך, שנוכל לעלות בה עד לשמה, אפילו בלא לשמה.

"לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ", אלה כל התכונות שלנו, מלכתחילה כך הן נקראות. "אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", מהפחד לקבל עונש, או מהרצון לקבל שכר. קיימים שני כוחות המקדמים את האדם לעבר המטרה:

· הפחד להפסיד

· הרצון להרוויח.

וכנגד זה, האדם מפחד מהעונש, ש"יידקר" מאחורה על ידי מכה כלשהי, או שהוא רץ קדימה, כי בטוח יש שם שכר כלשהו. בצורה כזאת אנשים מתקדמים. אז עלינו להשתמש בתכונות הטבע שלנו. על ידי הפחד מעונש ועל ידי הרצון לשכר אנחנו יכולים להתקדם, רק שהמטרה תהיה לפנינו.

"עד שתרבה דעתן ויתחכמו חוכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

כמו לילדים, שקודם נותנים להם כל מיני ממתקים, ואחר כך דברים טובים, מועילים וחכמים יותר. וכך כל פעם שהאדם מתקדם, הוא כאילו מגיע לשכר נעלה, חשוב ומועיל יותר, קרוב יותר לאמת, ומוכן לעבוד בשבילו. למשל, ילד קטן לא מבין כלום – הוא רוצה ממתק, עכשיו ומיד. אדם גדול מוכן יותר לחכות לשכר. ואדם גדול עוד יותר - אפילו שהשכר לא יהיה בדיוק בצורת ממתק. והגדול יותר מתחיל להבין את השכר בצורה מופשטת יותר.

וכך האדם מתקדם, עד שלפתע הוא רואה, איפה הצורה הקודמת שלו. הוא התחיל ורצה רק שכר, עכשיו השכר הוא אחר, הפוך אולי מהקודם. וכל זה מפני שאם הוא הולך בדרך נכונה, היא מסודרת כך, שהמאור מִהדרגות העליונות מאיר עליו ומשנה אותו. מה שאין כן בחיים האחרים, לא על ידי התורה, לא על ידי אותם המאורות שנמצאות בדרגות רוחניות ופועלים על האדם פעם אחר פעם, האדם אף פעם לא יכול לשנות את עצמו ולהגיע מִלא לשמה- לשמה. אלא להפך, מִלא לשמה הוא יורד עוד יותר לקליפות.

לכן צריכה להיות שמירה וקפדנות בדרך ההתפתחות. אבל היא מסודרת כך, שהאדם יכול להגיע מצורת לקבל לצורת המשפיע, ממש לשתי צורות הפוכות. יש ביניהן קשר, את הקשר נותן האור, שמאיר על האדם, אם הוא כל הזמן שומר על עצמו, אפילו בלא מודע, ואפילו שלא יודע בדיוק לְמה הוא מתקדם, אבל בכל זאת רוצה להתקדם, אז כמו תינוק, מגיע לו.

גם אם האדם נמצא במצבים כמו עבד, אישה, זקן, או תינוק, כמו שהרמב"ם מסביר את הצורות, שאיתן אנו מתחילים. אין לנו כוח כמו שאין כוח לזקן, אין לנו שכל כמו שאין שכל לתינוק ואנו מבולבלים. אז מה עושים? פשוט מתקדמים עם מה שיש ושומרים את עצמנו מכוונים לעבר המטרה. אז פועלים עלינו האורות ומשנים אותנו.

"...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת".

כי זה אותו דבר. זאת אומרת האדם מגלה, שהבורא שברא את הכלי הכללי של כל הנשמות ומילא אותו באורו האין סופי, מגולה כמילוי רק בכלי הזה. וכל הנבראים, מגולים שם כמשענת, כגילוי, ככלי שמתגלה. ולכן לאהוב את הכלי, זה נקרא לאהוב את תכונת ההשפעה, שמגַלה את הבורא לפי השתוות הצורה עימו. אז כלי ואור נעשים שווים והאדם חייב להיות באהבה ובהתחברות עם כל יתר הנשמות, שסך הכול אותה התכונה שהוא רוכש כלפיהן, היא התכונה שאיתה הוא מתייחס למילוי – תכונת ההשפעה.

לכן, כאילו לא הייתה לבורא שום ברירה, אלא לשבור את הכלי הזה לחלקים, שכל אחד מאיתנו ירצה להיות מחובר לאחרים, ירצה לעבור מקבלה להשפעה ועל ידי כך ירכוש את תכונת ההשפעה בעצמו, שהיא שלו. ואז באותה התכונה הוא כבר מתחיל להיות משתווה למילוי. יוצא שיש כלי אחד, אור אחד ומצב דביקות ביניהם.

האם ההתעסקות בלימוד הקבלה משפיעה לטובה גם בחיים הגשמיים, בפרנסה, בזיווג ובריאות?

 

בחיים קיימות מטרות שכל אחד רוצה אותן, למלא את עצמו בכל מיני רצונות גשמיים, רגילים, "אנושיים" מה שנקרא. למשל, כל אדם רוצה להיות בריא. קודם הוא רוצה דברים הכרחיים, ואחר כך מותרות כאלו ואחרות. כמו שחוכמת הקבלה אומרת שיש לאדם רצונות לאוכל, למין ולמשפחה. ויש לו גם רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. אלו כל הרצונות שבאדם.

האם האדם יכול להיות בטוח, שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה יהיה לו טוב? השאלה היא, מה זה טוב? אם טוב זה שהאדם בכלים שלו, בדרישה שלו לאוכל, לפרנסה, לחיי משפחה, לכסף, לכבוד, לשליטה, למושכלות, ימלא את הצרכים שלו, אז לימוד חוכמת הקבלה צריך להביא את האדם לחיות בשמחה ובכל טוב. ואם לא, אז לשם מה ללמוד את חוכמת הקבלה. האדם בכלל לא מבין בשביל מה הבורא נתן לו את חוכמת הקבלה. "זה לא בשבילי", הוא אומר, "אולי לאחרים יש איזה מטרות. אני בן אדם רגיל, ועלי לדעת אם יהיה לי מזה טוב או לא".

יש להבין, שקודם לכל חוכמת הקבלה לא משאירה את האדם כילד קטן. ילד רוצה הכול ועכשיו, "תן לי ממתק, תן לי אוטו לשחק בו, תן לי גלידה, תן לי במבה, תן לי לצפות בעוד סרט מצויר בטלוויזיה, תן לי, תן לי, תן לי". אומנם, אנחנו נותנים לו את הדברים שהוא רוצה, אבל בכזאת צורה ותחכום, שהוא גדל הוא מתחיל לרצות דברים אחרים, גדולים יותר. כך מגיעה חמת הקבלה לאדם ומתחילה לשנות אותו. הוא כבר לא רוצה סתם לאכול, משפחה וכסף. אלא הוא מתחיל לראות את החיים בצורה גלובלית יותר, נצחית – שיש שלימות ונצחיות, יש משהו שכדאי להשיג.

ואז הוא כאילו יוצא מהאיזון שלו, מלהיות מחובר לעבודה, לספה ולטלוויזיה, שאשתו תביא לו כוס קפה והוא יצפה במשחק כדורגל. אנחנו מבינים את זה ומכבדים את כל הרצונות האלה, אבל זה ישתנה. הוא ירצה מטרות אחרות ומילויים אחרים, והוא ישתנה. אז להבטיח לאדם, שעל ידי חוכמת הקבלה הוא יגיע למצב שבו קבוצת הכדורגל שלו בטוח תנצח, אני לא יכול. אבל אני יכול להבטיח, שהוא לא יחשוב על קבוצת הכדורגל שלו, אלא על דבר גבוה יותר. וכך הוא יתקדם. וככל שיתקדם, מצד אחד יהיה לו מילוי, ומצד שני הוא מיד ירגיש חוסר במילוי גבוה עוד יותר. זאת ההתקדמות.

וכך עלינו לקחת דוגמא מילדים שגדלים, וכך גם עלינו לגדול ברוחניות. לכן חוכמת הקבלה לא ממלאה את הרצונות הנוכחיים של האדם אף פעם. היא עושה אותו מאושר, אבל בדרגה גבוהה ככל האפשר, ולא סותמת אותו עם מה שהוא רוצה, "פיסטוקים, טלוויזיה ותעזוב אותי, חוץ מזה שום דבר", את זה חוכמת הקבלה לא מבטיחה לאדם. וצריך להכיר בכך. רוצים או לא, הטבע בכל זאת יחייב אותנו בהתפתחות, וכדאי לחשוב על כך.

מדובר על הדחף שבא מצד האדם. אם הוא מרגיש שהוא נמשך למשהו גבוה יותר, לדעת מה הם החיים, בשביל מה הוא חי, מה סוד החיים ומה החיים רוצים ממנו, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה. אבל אם הוא רק רוצה להרגיע את עצמו בדרגה של "מה יש לי עכשיו", הוא לא יגיע לקבלה, אלא לכל מיני שיטות אחרות, קמעות, פתקים, חוטים אדומים, שיטות איך להרגיע את עצמו. ובשיטות האלה הוא יישאר. חוכמת הקבלה היא לא בשבילו. אנחנו לא צריכים לשקר לאדם, אלא להסביר.

כמו שאומר בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מי ששואל, מה הטעם בחיי, זאת אומרת, מי שרוצה למצוא את השורש לחיים שלו, להגיע אליו, לחקור את השאלה הזאת במלואה, אז חוכמת הקבלה היא עבורו. היא לא באה כדי לעשות לנו חיים טובים בעולם הזה בלבד. אלא לעלות אותנו מעל כל העולמות ולעשות אותנו שלמים בכולם. איך מגיעים לזה? הוא אומר, דרך אהבת הבריות לאהבת הבורא.

"הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו".

כל מה שיוצא מחוץ לרצון לקבל, לא קיים. לכן להרגיש את הזולת עם כל הבעיות, הרצונות, הטרדות, ולהרגיש את הבורא עם הרצון שלו, זה בשבילו אותו דבר. גם זה לא קיים, וגם זה לא קיים. רק עם הבורא האדם יכול לשקר לעצמו, עם הבורא הוא כבר מסודר, "ברוך ה' אנחנו מבינים אחד את השני, הוא ידאג לי, והכול יהיה בסדר". מה שאין כן עם הזולת זו כבר בעיה.

לכן צריך להבין שאך ורק באותה המידה שנמצאים בקשר עם הזולת, נמצאים בקשר עם הבורא. ואם הבורא לא מגולה כמו הזולת, סימן שעדיין לא נמצאים בשום קשר עימו, מפני ששונאים אותו ושונאים את הזולת. ובמידה שהאדם אפילו קצת, בפרוטה אחת אוהב את הזולת, באותה הפרוטה הוא אוהב את הבורא, ובאותה פרוטה הוא מגלה קשר איתם, יחד. אין מקום פגישה עם הבורא, אלא בכלי של הזולת, בחסרונות של הזולת. וכשהאדם רוצה למלא את החסרונות של הזולת, אז בתוך המילוי שהוא מביא לזולת, הוא מגלה את הבורא.

נמצא שאין לאן לברוח, צריך לאהוב את הזולת. זה נקרא "להרגיש את החיסרון שבזולת", להגיע לזה שהאדם ממלא את החיסרון שבו, מתוך האהבה שלו לזה. למשל, כמו אימא לתינוק – מכל הלב בצורה אינסטינקטיבית, שזה יהיה כמו מהטבע. שאין לו מחשבות אחרות, כלום, פשוט אהבה בעצמה ללא חשבונות.

אם הוא עושה כך לזולת, באותה הפעולה שהוא עושה, בגמר הפעולה הזאת, כשהוא מסיים אותה, שהוא באמת מכל הכוח, מכל הרצון רק את זה הוא צריך, רק למלא את החיסרון של הזולת, אפילו שלא יצא לו מזה שום דבר, אז בתוך הפעולה הזאת, בסיומה, הוא מגלה את הבורא.

 

האם הבורא מסתתר או מתגלה כלפי האדם בקשר שלו עם האנשים שסובבים אותו בחיי היום יום או בקשר שלו עם לומדי קבלה?

 

צריך להבין, החברה שיכולה לעזור לאדם להתקדם, זו חברה שחייבת לספק כל פעם התעוררות כלפי המטרה, דוגמה בהליכה כלפי המטרה, תומכים למיניהם, ידיעה, עצות. וודאי שהחברה הזאת צריכה להיות חברה שמורכבת מאנשים כמוהו, שרוצים להגיע לאותה המטרה. בעל הסולם מסביר זאת במאמרים רבים, ב"מתן תורה", ב"ערבות", ב"השלום" וגם קצת במאמר הזה.

לא יעזור לאדם להיות בחברה, שיש לה מטרה אחרת. וגם לא יעזור לו להשפיע כלפי אנשים שסתם סובלים בעולם הזה, כאלו יש שבעה מיליארד. אלא כדי להתקדם, עליו למצוא אנשים, שההשפעה אליהם תביא לו בחזרה תגובה נכונה. שזה יחזק אותו ויביא אותו יחד עם זה לקשר עם הבורא.

לכן, ממש להשפיע כדאי לו רק בחברה איפה שהוא נמצא ואיתה הוא יתקדם למטרת הבריאה, לדביקות בבורא. כי מהם הוא ירגיש תגובה נכונה וטובה. התעוררות שלהם מהדוגמה שלו, תעורר אותו. הם יחזיקו אותו על הידיים, אם הוא ייפול, וכך גם הוא כלפיהם, זה מה שנקרא "ערבות". הם יחשבו להתחבר אליו, ויספקו לו את הכוחות והכלים, שבהם הוא יוכל להרגיש את הבורא.

מה שאין כן, עם חברה חיצונית, או סתם אנשים חיצוניים – אדם יכול ללכת ולהשפיע באיזשהו בית אבות או בית חולים. אבל מה התועלת בזה? אנחנו רואים אנשים שעושים זאת, אבל השאלה היא מה באמת הם עושים? אם האדם באמת רוצה להגיע למטרה, אז קודם עליו לשאול, מה היא? אם הוא לוקח סתם דוגמאות מהרחוב, שאלו סובלים, וגם אלה ואלה, אז הוא צריך לפנות לבורא ולשאול אותו, למה הוא עושה להם כזה סבל.

אלא הוא צריך להבין, שהסבל שנעשה בעולם, זה גילוי החסרונות שהאדם צריך לכסות ולתקן אותם, ואי אפשר סתם לעקור אותו מהעולם. בכך אנו כאילו מוחקים את עבודת הבורא על האדם, ששולח לו את הייסורים האלה. הלוא מי עוד שולח ייסורים לאדם אם לא הבורא. הם באים דרך הטבע האגואיסטי שלנו, אבל בהתנגדות עם הבורא. יוצא, שיחס נכון, סלקטיבי מאד, ברור ומבורר מאד לעולם, זה קודם כל מה שהאדם צריך לברר.

אם הוא סתם רוצה לתקן את העולם, זה נקרא שהוא מוחק את עבודת הבורא, שכל הקלקול הזה נעשה סתם, והוא מוציא מעצמו את העבודה. נסו לתאר אדם שמגיע למקום עבודתו כדי לעשות משהו, ובעל הבית אומר לו, "היו כאן לפניך, והם כבר עשו הכול, אתה לך הביתה, אני לא צריך אותך", הוא נשאר ללא עבודה, ללא שכר, אין לו כלום. איך הוא יסתכל על אלו שתיקנו במקומו. זאת אומרת, ניתן לנו מקום עבודה, קלקולים בנשמות, ברצונות, בטבע שלנו, וכל זה כדי שנתקדם על ידם למטרה, ולא שעכשיו נטייח ונצבע אותם במקומנו והכול יהיה בסדר.

זה דומה לאנשים שמשתמשים בסמים ומנתקים את עצמם מהחיים. מי שרוצה לעשות את כל האנשים בעולם הזה עשירים, שמחים ומרוצים, עושה מהאדם בהמה שלא תתפתח, אין לה בשביל מה. האדם חייב להתפתח, ולהתפתח הוא יכול רק מהרגשת הייסורים. לכן מה שדרוש זה להביא לו שיטה שהייסורים שלו יהיו מתוקים.

אחרת הוא מתפתח על ידי רעב, כאב ומחלות. צריך להביא לאדם ייסורים אחרים, להחליף לו את הייסורים כך שהוא ירגיש שיש דבר כל כך גדול לפניו, ושהדבר הזה חסר לו והוא רוצה להגיע אליו. אז הייסורים שבחיים האלו לא ילחצו עליו, אלא הוא יחליף אותם לייסורי אהבה ויתקדם. נכון שהוא יישאר בייסורים, אבל הם יהיו ייסורים מתוקים. הוא יידע מה מחכה לו, הוא יידע לאן ללכת, ואז כל הסבל בחיים שלו יעלם, ופתאום הוא יסתדר. כמו שכתוב במאמר של בעל הסולם, "גילוי והסתר של פני ה' ". פתאום הוא לא יראה שיש סבל, פתאום הכול יהיה בסדר גמור.

אם כן, הגישה הנכונה והבריאה היא הגישה לכל המציאות, ולא למציאות חלקית וקטנה. ומי שאומר "תעזור לי עכשיו, יותר מזה אני לא רוצה לשמוע", אין מה לעשות איתו. יש כאלו שאומרים "תגיד לי עכשיו מה לומר לעקרת בית שלא גומרת את החודש כי חסר לה עשרים שקל. אם יש לך את השיטה הזאת, אז אני יכול ללכת לכל אחד, והקבלה שלך באמת מתאימה לכל אחד ואחד. אבל אם הגישה היא לא כזאת, היא לא מתאימה לכל אחד ואחד, ואתה לא צודק". כך הם באים בטענה.

צריך לתת הסבר רחב עדין והדרגתי, עד שהאנשים יבינו שאנחנו בגישה הנוכחית שלנו לא מתקנים שום דבר ולא עוזרים לאדם. אם ניתן לו עשרים שקל, יחסרו לו מאתיים, יהיו לו צרות מצד שני, כי הצרות האלו הן מערכתיות, צרות שבאות לאדם כדי לכוון אותו למטרה. אפילו אותה עקרת בית, שחסר לה כסף כדי ל"סגור" את החודש. צריך להבין שהכול בא מאותה המטרה, מאותה הסיבה.

ולכן אנחנו חייבים להתייחס לעולם רק בצורה כזאת. בפרט בימינו, שאנחנו רואים את עצמנו כמערכת אחת, גלובלית, עם בעיות גלובליות של אקולוגיה וסמים, עם כל זה שאנשים ממש מתחילים להרגיש שאי אפשר לפתור את הבעיה בצורה אישית, פרטית, עכשווית, כמו שאנחנו רוצים שיהיה באגו הקטן שלנו: "תן לי סיפוק בכל רגע שאסתום את עצמי, ובזה גמרנו. אחר כך נדבר על משהו גבוה יותר". ככה זה לא עובד.

לכן המשבר שמתחיל להיות עכשיו מוכר לאנושות, הוא משבר בגישה לתענוג, לסיפוק. שאפשר לגשת לסיפוק, לתענוג, למילוי, אך ורק בגישה מטרתית. אחרת האדם לא יגיע אליו אף פעם, ויכנס יותר ויותר לייסורים. האנושות רק עכשיו מתחילה לעכל זאת, וכתוצאה מכך יותר ויותר אנשים משתמשים בסמים ומתייאשים. הם רואים שחייבים לפתור את הבעיה. והפיתרון שאנחנו צריכים להביא להם הוא בהפצת חוכמת הקבלה.

לכן כל השאלות שאדם שואל, איך ניתן לפתור את הבעיה עם הערבים, עם הביטחון, עם החינוך, וכדומה. אין פתרונות קטנים וחלקיים, יש לנו בעיה אחת: בעיה עם בורא עולם. איתו יש לנו בעיה וממנו כל הבעיות והצרות. אם אדם לא יעכל זאת, שום דבר לא יעזור. כל עוד הוא לא יכיר בכך הוא יקבל מכות. לכן אני מאחל לכל מי ששואל שאלות כאלו, שיחשוב, איך לשנות את המצב בצורה אמיתית.

"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך."

כי האדם אינו יכול לעכל דבר כזה. הוא יכול לומר בכל בוקר בצורה יפה, קריאת "שמע", ליתר ביטחון, שיהיה לו טוב, סך הכול חצי דקה, ואחר כך הרגשה טובה לכל היום. אבל לומר לו, שזאת המטרה, מטרת חייו בכל רגע, שיהיה דבוק בזה, בלתי אפשרי.

מה עושים? עושים לו בעיות עם החברים, עם האחרים, עם כל העולם. ואז, מתוך כך הוא מתחיל להבין, שאיתם הוא צריך להסתדר, ואין לו ברירה. אם הוא יסתדר איתם, הוא גם יגיע להשלמה עם הבורא.

"כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ו[בכל ] מאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו".

יש לו תגובה מהחברים, יש לו בכל פעם התחדשות יחסים, ולכן יש מלא עבודה, ולא תחסר לו תמיד האפשרות להתקדם.

כיצד משיגים את אור החוכמה, את מטרת הבריאה?

 

האדם מתנתק מהרצון לקבל, לא בצורה שהוא לא קיים בו, אלא כדי לרכוש את תכונת ההשפעה. וכשהוא מתנתק מהרצון לקבל, הוא מגיע לעביות גדולה יותר ממה שעכשיו. בקבלה האדם אף פעם לא נעשה זך יותר. חוכמת הקבלה רק מפתחת לו יותר ויותר את כלי הקליטה, כלים דקבלה. רק כלים דקבלה שמתפתחים בו, באופן שהוא רוצה על ידם להשתמש כדי להשפיע, נקראים "כלים דהשפעה", אבל הם אותם כלים דקבלה. האדם נעשה כל פעם עבה יותר, רק שהעביות שלו נראית כזַכות, כי על ידה הוא רוצה להשפיע.

ב-ד' בחינות דאור ישר, איזו בחינה עבה יותר, ב' או א'? בחינה ב'. אבל היא המשפיעה ובחינה א' מקבלת. אז איך יכול להיות, שבחינה א' מקבלת, והיא זכה יותר, ובחינה ב' נותנת, משפיעה, והיא עבה יותר? זאת אומרת, מדובר על הכרת העביות, מה שיש בתוך הכלי. הכלים כולם עבים, אותו דבר, אלא הכרת העביות. בחינה ב' לא נעשתה עבה, אלא הרגישה את עצמה עבה יותר מבחינה א', ולכן הרגישה את עצמה מנוגדת לבחינת שורש, ולכן הרגישה את עצמה, שהיא רוצה להיות כבחינת שורש. העביות שהיא גילתה הביאה אותה להשפעה.

מזה ניתן להבין את החוקים ברוחניות, שאומרים עביות לא מזדככת וגם לא נעלמת, היא רק מסתתרת מהאדם. האחד מרגיש את עצמו עבה יותר, השני פחות. כל אחד מרגיש את עצמו לפעמים רוכב בעננים, ולפעמים כמו איזשהו עבריין גדול, הכול תלוי מהגילוי בלבד.

לכן, כשאנחנו מתקדמים ורוכשים בדרך את תכונות ההשפעה, זה לא סותר את זה שאנחנו נעשים יותר עבים. אבל על העביות הזאת באה לנו זַכּות, "כל הגדול מחברו, ייצרו גדול ממנו". אבל הוא גדול, מפני שהוא עם המסך על העביות שלו. גם זה וגם זה, שניהם תומכים ברוחניות. מה שאין כן בגשמיות זה מנוגד, ככל שיש יותר רצון, בגשמיות הוא עבה יותר. ברוחניות, ככל שיש יותר רצון, הוא יותר זך.

 

איך מסבירים לאותה עקרת בית, שלא חסר לה עשרים שקל ל"גמור את החודש", אלא משהו אחר?

 

זה בא משני כיוונים. מכיוון אחד, היא חייבת לסבול, ומתוך הניסיון המר שלה בחיים לראות, שהיא לא מסתדרת, ושום דבר לא יכול לעזור לה, ממה שיש בהישג ידה. ומכיוון שני, היא חייבת לקבל איזה מין כיוון מבחוץ, משהו מבחוץ. כמו שאומרים, הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר, קח לך. שאחרי כל העננים הכבדים, השחורים, מאירה לו איזושהי קרן אור, ואז האדם נמשך.

אם למשל אותה עקרת בית, עם כל הצרות והבעיות שיש לה, הילדים, המשפחה, הבעל, פתאום רואה שיש איזשהו פיתרון, שיש איזשהו מקום שלווה, גם אם הוא לא קרוב, לא מסודר דרך הבנקים שמיד יתנו לה כיסוי או הלוואה, אבל זה מושך אותה, אז היא מתקדמת. זאת אומרת, מצידנו חייבת להיות הפצת חוכמת הקבלה, ומצד האדם חייבת להיות דרישה מתוך גילוי הייסורים.

ליד הייסורים שמתגלים חייב להיות מוח, זיכרונות וחוכמת חיים, שאי אפשר בצורה הרגילה, הבהמית לברוח מהייסורים, כמו שבהמה בורחת. אלא חייבים למצוא פיתרון כלשהו. ויש שמועה כללית, דעה כללית, שהיום כבר מתחילה להיות מורגשת בעולם, שאין פיתרון פשוט לכל מקרי הייסורים שלנו. ואנחנו לא יכולים להמשיך ולהקים עוד וועדה, ודיון נוסף באו"ם, ואפילו עוד מלחמה. לא, אין פיתרון, אנו נמצאים במבוי סתום – וזו הבעיה. גם בשימוש בסמים האדם מתנתק ולא פותר שום בעיה, גם לא בייאוש ובהתאבדות.

היום נראה שכבר יש לאדם את תחילת הפיתרון. הוא יודע שחייבים לעשות משהו, אבל מה בדיוק הוא לא יודע. האנשים הגדולים ביותר היום לא מתביישים לומר, שהמצב אנוש, אבל הם לא יודעים מה לעשות. דווקא הם, בגלל שמרגישים את חומרת המצב. כי האדם הרגיל מסתדר מיום ליום, אבל האנשים הגדולים שמתעסקים בסוגיות גלובליות אומרים שגם להם המצב פשוט לא מובן. הם לא מתביישים לומר זאת. בימינו זה מורה על מהות ההשקפה, על איכות ההשקפה הכללית שיש לאדם.

וההפך, אלו שאומרים שהכול בסדר רק מצביעים על אפסיות ההבנה שלהם. כמו אותם האנשים שאומרים בטלוויזיה, "יש לנו עם נפלא" וסוגרים עיניים ומתרחקים מהבעיות ומזמינים בעיות גדולות יותר.

כאשר האדם כבר נמצא במצב שהוא מבין שאין פיתרון, מה לומר לו?

 

ראשית, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא הטוב ביותר. כי הוא היה במצבים כאלו, שסבל גלגולים רבים מאד, ואף פעם לא שאל את עצמו, מה לעשות סוף סוף עם החיים. אלא תמיד חשב, שהוא במשהו יתקן את עצמו – ימצא עבודה אחרת, ילמד עוד משהו, שהוא יוכל לעזור לעצמו על ידי איזו תרופה, או שתמיד חשב שמחר יהיה טוב יותר. איכשהו זה התגלגל על ידי היגיעה שלו, או על ידי האחרים, שמדור לדור יהיה טוב יותר. והיום הוא נמצא בחשבון אמיתי. יותר טוב לא יהיה, רק גרוע יותר, וחייבים למצוא פיתרון. זאת אומרת, המצב של העולם מצוין, כי סוף סוף הגענו למצב אמת אחרי אלפי שנות התפתחות.

זאת אומרת, זה מצב סיבתי, שהייתה סיבה שהביאו אותנו למצב הזה. וחוץ מזה, זהו מצב מטרתי, שממנו והלאה אנחנו יכולים לראות איך להתפתח. דווקא ממצב מיואש, כל כך מבולבל וטוטלי. אני לא רואה שאפשר לקחת דוגמה מהחיים וממנה להתפתח. אני מסתכל על אירופה, איפה יש אנשים מאושרים, איפה טוב להם, איפה? הייתי רוצה להיות כמותם, תנו לי דוגמה כזאת בעולם.

המצב הזה הוא מצב טוב מאד. סוף סוף אנו נמצאים בפרשת דרכים וממנה יכולים להגיע לאמת. מה חסר לאדם? רק כיוון. וזה כבר מגיע אליו מהפצת חוכמת הקבלה, זה הכול, ככל שנוכל להפיץ אותה במצב המיואש הזה. אנשים לא רוצים לדבר על המצב הזה, כי אין להם תרופה ואין להם תשובה. אם נביא להם את חוכמת הקבלה, אז הם יהיו מסוגלים לפתוח את הקופסה הזאת עם הבעיות ולומר: "כן המצב הוא בלתי נסבל, מצב ללא פיתרון, ובחוכמת הקבלה מצוי הפיתרון".

אם יש לאדם פיתרון, הוא רוצה לפתור את הבעיות. אבל אם לו אין פיתרון, הוא לא ירצה לעורר את הבעיות, כי הוא סתם סובל. אני מכיר אנשים רבים, שלא רוצים לדעת על המחלות שלהם. הם שמעו בקצה האוזן, שיש להם מחלה כזאת שלא ניתן לרפא. סגרו, סתמו את עצמם בצורה כזאת, שאין לו מחלה, וממשיכים לחיות. האם טוב יותר לחיות עם סבל? אני לא חושב ולא יודע.

גם היום, אנו נמצאים באותו מצב, העם נמצא בתוך אשליה, כאילו באיזו שיכרות כללית, טוטלית, "הכול בסדר, הכול יסתדר, אין בעיה, זה שום דבר". בינתיים מכינים לנו דברים נוראים ואנחנו אומרים "לא חשוב, הכול בסדר, הכול יסתדר". למה? כי לאף אחד אין פיתרון.

אם נוכל להסביר מהר ככל האפשר שיש פיתרון, אז המצב שלנו הוא דווקא טוב. כי מציון, מהיציאות, תצא תורה. מהעומק הזה אנחנו יכולים להגיע לגאולה. אז הם ירצו לראות את המצב הזה כמו שהוא.

אחרת האינסטינקט הפנימי של האדם לא לסבול, יאטום לו את העיניים, ולא ייתן לו לראות את האמת. ובזה צריך להכיר, שככה זה, ולכן כתוב "אל תשים מכשול לפני עיוור". אם אנו לא מספקים לו דרך קדימה, אסור לגלות לו שום דבר. לכן כתוב, ה "מכה נפש בהמי ישלמני". אם מכים אדם, צריך לדעת, שאם פותחים לאדם את הצרות שלו, מעוררים אותו, מגרים לו את הפצע שיכאב, חייבים להביא לו תרופה.

"אני פותח לך את הפצע, ועכשיו זה יכאב לך, אבל אני שם בפנים תרופה. ולאחר יום יומיים זה ייעלם לגמרי, ואתה תהיה כבר בלי הפצע. נכון עכשיו הוא לא כואב, אבל הוא נמצא". רק בצורה כזאת עלינו לחכות מהם לתגובה הנכונה. זאת אומרת, אם עדיין לא זכינו לתגובה, אז גם מצידם חסרה עוד הכנה, אולי עוד כמה בעיות וצרות והבנה שהצרות בלתי הפיכות. וגם מצידנו, ובעיקר מצידנו, גישה נכונה לחוכמת הקבלה. זאת אומרת, הסבר קל, מה זה יכול לתת לכל אחד.

מהי התשובה הפשוטה ביותר שאפשר לתת לאדם שכבר הגיע למצבי ייאוש?

 

לקרוא את העיתון "קבלה לעם" ודרך האינטרנט והטלוויזיה להתחיל להכיר בצורה הפשוטה ביותר את כל מה שאנו רוצים לומר לו. אין אפשרויות אחרות. אלו הצינורות שלנו, שדרכם אנו מסבירים מה שאנו יכולים להסביר.

צריך להסביר על סיבת הבעיות ועל מטרת הבעיות, על מה שהיה עד היום ולַמה הגענו לכך, שהכול צריך להיות כך. צריך גם להסביר על המטרה שמעתה והלאה צריך להגיע אליה. צריך להסביר לאדם שאין לו ברירה, אבל יש לפניו עליה יפה וקלה. זאת בתנאי שנעשה זאת קצת ביחד. אין ברירה, אנחנו בכל זאת נצטרך להביא את זה לכל אחד, ולא תהיה ברירה לכל אחד אלא להשתתף. וזה מה שאנו עושים.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפני שלא הייתה בהם שבירה כזאת. ומפני שלא היו גסים ומיואשים כמו האנשים בדורנו. הם לא היו כאלו אגואיסטיים, שלא היה איכפת לאף אחד מה שקורה לאחרים, היו כולם כמשפחה אחת. ולכן לא הייתה שום אפשרות לתת להם את התורה, כדי להתקדם ולהשוות את הצורה לבורא. הם לא היו מנוגדים לו. הם נמצאו בזַכות ולא באכזריות כמונו.

אלא דווקא האגו שלנו, שפרץ חזק כל כך וניתק אותנו זה מזה, נותן לנו עכשיו את האפשרות, להגיע לאהבת הבורא על ידי אהבה כללית בינינו. מה שאין כן אצלם, לא הייתה אפשרות לעשות את העבודה הזאת. ולכן לא היו יכולים לגלות את הבורא, כמו שהוא רוצה להתגלות. הם הרגישו אותו, אבל בעביות דשורש, בעביות קטנה מאוד. זה לא נקרא "וידעו אותי", זה לא נקרא לדעת, לגלות אותו.

זה כמו תינוק שמרגיש את אימו. הוא לא מגלה אותה, הוא לא משיג אותה. לא בצורה כזאת הבורא רוצה להתגלות לנבראים. הוא רוצה דבקות. דבקות, היא בכל הקומה שלו, שגם הנברא יכיר ויעמוד בצורה כזאת. לכן לא נגלתה התורה לאבות, אלא רק לנו, שנמצאים בתחתית של כל התפתחות הטבע האגואיסטי.

איך אפשר להסביר בשלושה משפטים, מהי הסיבה שאנחנו פה ולאן עלינו להגיע?

 

הסיבה, למה אנחנו נמצאים כאן, זה כדי להגיע לדבקות בבורא. אולי המילים האלו דוחות את האדם, הוא לא יודע מה זה. הסיבה למצב שלנו היא, כדי שנרצה לשנות את עצמנו ולהגיע לחיים נצחיים, שלימים. מה זה נצחיים? בדרך כלל אדם חושב שנצחי זה למות ולהיות נצחי. כל דבר שנאמר דורש הסבר. במילה אחת, בעל הסולם אומר דבקות. והוא כותב על כך, המטרה מתבארת רק במילה אחת - דבקות.

כדי לפרש אותה צריכים להביא את כל חוכמת הקבלה. אבל זה בנוי בדיוק בצורה כזו, שהאדם לא יוכל להבין, יהיה מבולבל ומיואש. ואל לנו לחכות שמישהו, ממשפט או ממילה אחת יבוא על סיפוקו, שזה יהיה לו אור לכל החיים, שהוא ילך בדרך הנכונה ויגיע והכול יהיה בסדר – זה בלתי אפשרי.

לכן בכל החתכים, במוח ובלב, בהבנה שלנו, בהסברה ובתפיסה של האדם, אף פעם זה לא יבוא מהר ובין רגע. צריך להשתדל, בהשתדלות אנחנו עושים יגיעה, מבררים את המערכת, ולא עושים בזה הקלה לבני אדם. כי בכל זאת, כל אחד, גם הצעירים ביותר שבאים אלינו היום, חייבים לעבור את אותם הדרכים שעברנו אנחנו. רק הזמן מתקצר, אבל סולם המדרגות נשאר.

חזרה לראש הדף
Site location tree