אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / אהבת ה' ואהבת הבריות / שיעור 6
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 6

שיחה מתאריך 1.07.07

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה."

לתאר נכון את המציאות, זאת בהחלט בעיה. אנו לומדים זאת מתפיסת המציאות, אבל זה איכשהו מופשט מהאדם. הוא לא יכול לחבר לתפיסתו היום יומית, את האופן שהוא מבין ומרגיש את העולם, וגם את מה שלומדים על הסביבה ועל הקבוצה שמשפיעה אליו.

מצד אחד לומדים, שהאדם נמצא בעולם הגדול המשפיע עליו, ובהשפעתו עליו יש לאדם בחירה חופשית. הסביבה יכולה להשפיע על האדם ולעשות לו מה שהיא רוצה והאדם כנגדה לא יכול לעשות כלום. הוא מושפע ממנה וכל עתידו תלוי בחברה שאליה הוא זורק את עצמו.

מצד שני, אומרים, אין חברה, אין סביבה, אין עולם, ואין כלום. אלא, כל זה הוא מה שנדמה לאדם מתוך הכלים שלו, שלא מחוברים ולא מתוקנים כל צרכם. נדמה לו שכך נמצא הוא וכך נמצא העולם. אבל כל זה הוא בסך הכול הכלי שלו, כלי אחד ולא יותר.

קשה לאדם לחבר את שתי התפיסות האלו יחד. הוא לא יכול. אז הוא שואל, "האם אני תלוי בעולם? באיזה עולם? ואם העולם הוא לא עולם, אז מה הוא? האם הוא העתקה שלי? האם אני משפיע על החיצוניות והחיצוניות מחזירה לי השפעה ושוב מתחילה לקבוע לי מה אהיה, לפי איך שאני משפיע לחיצוניות? קשה מאוד לאדם לעכל את הדברים האלה, להתחבר, לחוות ולראות אותם כתפיסה שלו, כעולם שלו, כמציאות שלו.

ההבנה הזאת מגיעה לאט לאט מתוך שהאדם מתחבר עם המציאות. שהוא מתחיל להזדהות במקצת עם האור העליון, הוא מבין ומחבר את הדברים המנוגדים האלה. אט אט הם מתחברים לתמונה אחת. אבל בינתיים איננו יכולים לחבר את הכול לתמונה אחת וקופצים מתמונה אחת של העולם לתמונה אחרת.

את דברי בעל הסולם בנידון ניתן להבין על ידי דוגמה. הדוגמאות טובות בזה שהן לוקחות משהו פרטי, שהוא לא כל המציאות, אלא חלק ממנה בלבד, ומתוך החלקים והדוגמאות האלה ביכולתנו להמחיש משהו.

בעל הסולם אומר, שבסופו של דבר האדם מגלה את עצמו שהוא כל העולם ושהוא צריך לדאוג עבור כל הנשמות. מה זה נקרא "להכריע" את עצמו ו"את כל העולם לכף זכות"? זה אומר שהאדם מתאר את עצמו, שהוא נמצא בתוך כל יתר הנשמות. ואז הוא מחבר את עצמו לכל יתר הנשמות, הנראות לו זרות בהווה. כלומר, הוא רואה את החסרונות שבהן, כשלו. ומחבר כל נשמה ונשמה אליו. ובצורה כזאת הוא מתקן אותה.

שרטוט מס. 1

זאת אומרת, הוא אינו ממש מתקן אותה, הוא בודק איך הבורא מתייחס לאחר. הוא לוקח את החיסרון של האחר, ומתחיל להיות קשור אליו, לכלי הזה, הנראה לו זר. בשלב הראשון הוא עשה את אותו התיקון על עצמו, שבדק את עצמו, איך בכל ההתפתחות שלו בעבר הבורא היה מתייחס אליו, האם הוא היה טוב ומיטיב. ומתוך זה, מתוך הכרת הטוב והמיטיב, הוא הגיע לאהבה. אבל זו אהבה הפרטית שלו. עכשיו, בשלב השני, הוא בודק את הטוב והמיטיב לכל נשמה בהתחברות איתה.

כתוצאה מכך הכלי שלו נעשה מורחב יותר. וכך האדם כאילו בולע בתוכו, נשמה, עוד נשמה, ועוד נשמה, עד שכל הכלים האלו מתחילים להיות ה"אני". כלומר, האדם הראשון, כל הנשמות, סכום כל הנשמות, שזהו ה"אני". וכך האדם מגיע לאהבה הנצחית, השלימה.

כיצד ניתן להרגיש בחוש את מה שחוכמת הקבלה מסבירה?

נעשה ונרגיש. זה פשוט מאוד. ברגע שהאדם עושה את זה, הוא מרגיש את זה. אין דבר אחר. הבעיה היא, שאת הצורך לעשות פעולות, ניתן להבין בצורות שונות.

מהן הפעולות שעל ידן האדם מחבר לעצמו את הנשמות האחרות? זה בדיוק מה שלומדים. לומדים איך להתחבר בחברה, ואיך לגרום לזה, שכל העולם יהיה מחובר כך. לפעולות האלה יש בסך הכול חוק אחד, "ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה.

זאת אומרת מתחברים יחד, כלומר האדם מחבר לעצמו את כל יתר הנשמות. אם הוא חיבר, אז יש לו את כל הכלי הגדול של "האדם הראשון". והאור הנכנס בו, נקרא "בורא", מלשון "בוא" ו"ראה" – בוא תראה מה תקבל בתוך הכלי של אדם הראשון.

אם ברצונכם להידבק בבורא, לגלות, ולהרגיש אותו, זה אפשרי דרך החיבור בלבד, לא ניתן לעשות זאת אחרת. "וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" ", זאת אומרת אם מדברים על רוחניות, מדברים על שלימות. כלומר כל עוד לא יהיה חיבור בין כל הנשמות, גם אם יחסר כלי אחד באותה השלמות, לטובה ולרעה, האדם לא יגיע לתיקון השלם והבורא לא יהיה דבוק בתוך הכלים שלו, איתו. "אני בו, הוא בי". כלומר, אם האדם עדיין לא חיבר את כל הכלים, הוא חייב לחבר. אם הוא אינו שומר אפילו על כלי אחד או שומר על כולם חוץ מאחד – אין שלימות.

"כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."

"העולם" נקרא "אני" וכל היתר חוץ מה"אני" זה העולם. כלומר, העולם זה אותו הכלי, שאם האדם מחבר אותו אליו, שם הוא מגלה בורא. וב"אני" הוא לעולם לא מגלה שום דבר. לעולם הוא לא יכול להגדיל את ה"אני" שלו בעצמו. ה"אני" זאת אותה הנקודה, שנשארת נקודה בלבד. היא גדלה רק על חשבון חיבור רצונות, מחשבות, תכונות ונשמות זרות, אליה.

רק על ידי חיבור לעצמו בצורת "ואהבת לרעך כמוך", האדם מגדיל את עצמו. וכך רואים, גם איך אנו גדלים בעולם שלנו. לא גדלים בבשר, אלא גדלים בידיעה, בהבנה ובהכרה. רק מתוך מה שהעולם הכין לנו מסביבו, בדומם, בצומח, בחי, ובמיוחד בדרגת המדבר, מההורים ומכל מה שאנו מקבלים מבחוץ, מזה אנו גדלים. כך זה בתיקון הנשמות.

אם בתוך הרצון של האדם, הנקרא הלב הבשרי, מתגלה לו הנקודה שבלב. ואם ברצונו להתחיל לגדול, הוא יכול להגדילה רק על ידי זה, שהוא כל פעם מחבר אליה עוד ועוד רצונות זרים. שזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כי זה הרצון שלו לבורא. איך האדם מגדיל את הרצון לבורא, שיהיה לבורא דווקא? על ידי זה שהוא מצרף אליו רצונות זרים לבורא.

כלומר, מצד אחד הם צריכים להיות חברים שלו. שיש להם אותה מטרה. שמהם הוא צריך רצון לה', לאחר מכן הוא צריך לאהוב אותם, כדי לקבל מהם רצונותיהם לה', את הנקודות שבלב שלהם, או הנשמות. אם האדם מחבר אותם אליו, הוא עולה על ידי זה יותר, ויותר. אין שיטה אחרת לגדול.

שרטוט מס. 2

צריכים להבין, שדבר אינו משתנה, חוץ מהחיבור. שנעשה נתק בחורבן, בחטא האדם הראשון, ועכשיו אנו חוזרים לחיבור בלבד. לא יותר. התיקון הוא בחיבור בינינו. וכל אחד אינו צריך לתקן את עצמו, אלא להתחבר בלבד, כפי שאנו. וזה נקרא שאנו גדלים.

מהו החטא?

ניתוק אחד מהשני. שכל אחד מרגיש את השני כזר ולא כחלק אינטגראלי שלו. זה נקרא "חטא". "חטא" זה לא שחטאתי, "חטא" נקרא הרגשת הניתוק. שזה כבר הכרה. אדם שבא ולוקח ממך משהו ולא מבין שהוא גנב, אי אפשר להגיד עליו שהוא גנב. הוא לקח. אם אין לו הכרה בזה שהוא לוקח וזה אסור, אז זאת לא נקראת גניבה. איננו אומרים על ילד, כשהוא בא ולוקח משהו לעצמו, שהוא גנב. אם מבוגר וזר לוקח, אז אומרים, שזאת גניבה. ועל ילד או על אדם שאינו מבין את מה שהוא עושה, לא אומרים כך.

אז להגיע למצב שהאדם יודע מה שהוא עושה, שיודע שהוא נמצא בחטא, זה כבר הכרה גדולה מאוד במצב האמת, היכן שהאדם נמצא. לכן הוא צודק, שהוא לא יודע מה זה חטא. "חטא" נקרא, שמתגלה לאדם, עד כמה שהוא נמצא בתוך האגו שלו, ולא שהוא חטא.

אלא כך נקראת התכונה, שבה אנו נמצאים, שבה אנו מתחילים לגלות את עצמנו, מי אנו. ולא שעשינו או לא עשינו זאת, גרמנו לזה, או לא גרמנו. ודאי שלא גרמנו. כך הבורא הכין לנו את התכונות המקולקלות האלה.

לכן איננו מדברים עליהן. לא שואלים אותנו, מדוע עשינו חטא. שואלים, מדוע איננו מתקנים אותו. לא שואלים על העבר, שואלים על המצב הנוכחי. החשבונות איתנו, מה שנקרא כביכול ה"עונש", הייסורים, הם לא מגיעים על זה, שחטאנו ונפלנו מדרגה רוחנית, מהשפעה לקבלה. על זה איננו מקבלים עונש.

אנו מקבלים עונש על כך, שאיננו מתקנים בזמן שצריכים לתקן. במצבים שמביאים לנו הזדמנות לתקן את מה שאפשר, איננו עושים מה שצריך. אז על זה שהכינו לנו הכול ולא ביצענו את התיקון, אנחנו מקבלים עונש. וזה לא עונש, אנו פשוט אוכלים את מה שהכנו. אם לא תקנו, אז אנו מרגישים את המצב המקולקל, המנותק מהאור, מהרוחניות, כעונש, כייסורים. אבל אנו עשינו אותם. וכך בכל מצב ומצב. אין מלמעלה ייסורים, ועונשים.

זה דומה לילד שנותנים לו הכול, מביאים אותו לכיתה א', הוא יושב בשיעור, וצריך מיום ליום להתקדם. אם הוא לא מתקדם, אז בעולם הזה אנו מענישים אותו בצורה מלאכותית. וכאן אם לא נתקדם מיום ליום לפי מה שמזדמן לנו להתקדם, אז על ידי הטבע, נקבל ונרגיש את הפער בין הרצוי למצוי, כייסורים.

האם אפשר להרגיש שכולם חלק ממני לפני מעבר המחסום?

כן. עד כמה שהאדם משקיע את עצמו בחברה, יש זמנים, מצבים כאלו, שהוא מרגיש, שבהחלט הכול זה אחד. לא תמיד. תמיד זה רק מעל המחסום, שהאור כבר מחזיק את האדם, ש"יודע תעלומות מעיד, שלא ישוב לכסלו עוד". שלא יתנתק מהצורה האמיתית הזאת. אבל לפעמים גם לפני המחסום הוא מרגיש כך. לפי המאמץ ולפי המצבים.

מה ההבדל בתיקון שלפני המחסום לבין התיקון שלאחר המחסום?

כל התיקונים הם כדי להתחבר לאחרים. אין חטא, עבירה, מחוץ לזה. ואין תיקון מחוץ לזה. במקום שהייתה התקלה, באותו מקום צריך לעשות תיקון. ולא להתבלבל, וללכת למקומות שונים, ולבדוק, אם צריך לעשות בהם עוד משהו. תחילה צריכים לעשות בירור, היכן הקלקול. הקלקול הוא ביחס בין בני האדם, שנפלו מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם.

התיקון הוא לעלות משנאת חינם ל"ואהבת לרעך כמוך", זה הכול. אין יותר. גם אם נגיד אלף ואחד דברים,לא חשוב מה, אין טעם להתחיל לשמוע, כי צריכים לעשות, זה כנגד זה. איך לעשות? על זה מבוססת כל השיטה, כל חוכמת הקבלה. אם חוזרים להיות מתוקנים, מגלים את הבורא, שזאת בעצם מטרת חוכמת הקבלה. גילוי הבורא לנברא שבעולם הזה.

לאחר שהבנתי זאת בתיאוריה, מה עלי לחפש באדם אחר, מה ברצוני למצוא בו?

אין מה לחפש באדם אחר. תחפש איך להתחבר עם הקבוצה, עם כל אחד ואחד, ועם הרצון של האחר למטרה. האדם צריך לחבר נשמות. והנשמה בכל אחד מאיתנו היא נקודה שבלב, נקודה המשתוקקת להתחבר עם הבורא ולא חשוב אם היא מבינה זאת או לא מבינה. מכל אחד ואחד האדם צריך את הרצון שלו להתעלות רוחנית, וככל שהוא יחבר אותם אליו, כך הוא יגדל.

האם לכל אחד יש כיוון משלו, רצון להשפיע מהכיוון המיוחד שלו?

לכל אחד יש כיוון משלו. איננו יכולים למדוד זאת. איך האדם מרגיש, תופס את המציאות ומגיב אליה. אבל זה לא חשוב. כל אחד ואחד צריך להשתדל לחבר לעצמו את כל יתר הנשמות. זאת בעצם הפעולה היחידה שיש, כדי לחזור לכלי שלם. ובכלי השלם הוא מגלה את הבורא.

הכלי נשבר. אנו צריכים להדביק אותו, זה הכול. אין דבר פשוט יותר. הבעיה שלנו היא, שאנו חושבים כי עלינו לתקן אותו. לא עלינו לתקן את הכלי, וגם לא אנו שברנו את הכלי. אנו לומדים מחוכמת הקבלה, שאין זה אנחנו וגם לא עלינו לתקן אותו, לעשות את הפעולה עצמה.

כשאנו מדברים על לתקן, לא ברור לנו איך נדע לעשות זאת – עולמות, נשמות, פרצופים, מה זה?! מי אני, מה אני, איך אעשה זאת? אבל האדם לא צריך לתקן. הוא צריך רק לרצות שזה יעשה ושום דבר חוץ מזה.

אבל מהיכן האדם לוקח את הרצון לזה? מהחיבור עם האחרים. שכולנו מחליפים את הרצונות, ההשתוקקויות שלנו לאותו מצב. האדם לבד לא יכול להשתוקק לאותו מצב. צריכים לפחות עוד אחד. "מיעוט הרבים שניים". ואז שנינו, המשתוקקים לאותו מצב, אם אנו מדברים עליו כך, אז אנו מתחילים להתחבר גם למטה. זה כבר משהו. וחוץ מהרצון שזה יקרה, שאותו האדם מקבל מהחברה, האדם לא יכול לעשות בעצמו שום דבר. שום דבר לא תלוי בו.

את הרצון האדם מקבל מהחברה. ואם הרצון הזה, נמצא בלב, זה נקרא "תפילה". לפי זה בא התיקון. ולפי התיקון בא המילוי. אז היכן האדם, מה הוא צריך לעשות? רק לרצות שזה ישפיע אליו, שזה יקרה. פשוט מאוד. אם האדם מלבן מהו מקומו ומה תפקידו בכל התיקון, הוא רואה שתפקידו קטן מאוד, וזה טוב. ובאמת, זה ביכולתו לעשות.

הבעיה שלנו, שסביב הנקודה הזאת, היכן שצריכים ללחוץ, אנו מסתובבים. אנו דואגים לאלף ואחד דברים, שהם מחוץ לזה. ומחוץ לזה, משמע שאינם שייכים לנו. איננו מסוגלים להשפיע לזה. הרצון שנתנו לנו, הנקודה שבלב, הוא רק לרצות להתחבר ממנה עם רצונות כמוה בכל האנושות, בקבוצה, או בחברים. שבכל הרצונות האלו הם יתחברו יחד. אם הם יתחברו יחד, הם בודאי יזמינו מלמעלה תיקון. שהאור יבוא ויתקן. זאת אומרת, שהוא באמת יחבר אותם. כלומר, הרצון של האדם להתחבר יתגשם. ואז בחיבור יתגלה הבורא, עולם אין סוף.

מהו חיבור נשמות, ולפי מה הוא נמדד?

את חיבור הנשמות האדם מודד לפי הדרגה שלו. כשהוא מתחבר עם כל הנשמות בדרגה, ללא שום הבדל ביניהם, זה נקרא "אין סוף". כשהאדם מתחבר עם כל הנשמות, מתוך שהוא משפיע להן ללא שום הבדל, זה נקרא דרגת "האהבה". שהוא נמצא עדיין, עם כל יתר הנשמות, בדרגת ההשפעה, אבל לא בכלים, שהוא מקבל על מנת להשפיע, זה עדיין עולם הבריאה. רק בחיבור. אם האדם עדיין נמצא עם יתר הנשמות, שהוא לא מסוגל להתחבר איתן, נמצא בהסתרה, כפולה או רגילה, הוא נמצא בעולם העשייה והיצירה. רק חיבור בין הנשמות, נותן לו את כל הסקאלה של מאה עשרים וחמש המדרגות, מעתה ועד אין סוף.

יש לנסות ולחבר את כל העולמות, והחיבור הוא של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית, ועביות שורש, א', ב', ד', ג', כל הדברים האלה יחד. אין יותר מזה. יש מציאות אחת, שמספרים עליה באופנים שונים. כלפי אחד, כלפי כולם, כלפי כלים ואורות, תיקונים וקלקולים, וכן הלאה. אבל זאת סך הכול מציאות אחת. מובן שקשה למתחיל לחבר זאת יחד, כי עדיין אין לו תמונה שלימה. אבל צריכים להבין, שהמטרה היא לחיות בזה כבמציאות אחת, אין אחרת.

ואז האדם יחבר את כל הדומם, צומח, חי, מדבר, ואת כל הנשמה, הגוף, הלבוש, וההיכל. ופתאום הוא יראה בכל אלו שהכול אחד. ואין יותר ממנו. אלא לאלו שלא נמצאים בזה, בהרגשה שזה אחד, יש להסביר באופנים שונים, ולכאורה צריכים זוויות רבות. בקרן אור כזאת או אחרת כדי ללכת ולהסביר חתך כלשהו. אבל כשמחברים יחד, קשה לאחר מכן לעשות אנליזה, וחלוקה חזרה.

לכן בעל הסולם אומר שהוא ביקש מהבורא, שיוריד אותו מהדרגה הזאת, שהכול אחד. שבה הוא אינו יכול לבטא ולהסביר דבר. כי כדי לחתוך את הדברים ולסדר אותם כך, שההמון יוכל לעכל זאת, הוא צריך להסתכל מעט קרוב יותר להמון. כי הוא היה בדרגה כזאת, ללא פרצופים, ספירות, ועולמות. הכול קיים. אבל קיים בכזה סדר ובכזאת הרמוניה והשלמה הדדית, שפשוט אין ממה להתחיל.

כי כדי להתחיל הסבר, האדם צריך חיסרון פנימי, וחוסר שלימות. כי הסבר זה השלמה. האדם צריך שיהיה לו קלקול, כדי שעל ידי הסבר, הוא לכאורה מתקן, משלים את הקלקול. ובעל הסולם היה בדרגה כזאת, שאין לו חיסרון פנימי. אז הוא ביקש וקיבל ירידה, והתחיל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות". זה מה שהוא כותב בנבואה.

מה ההבדל בחיבור בינינו, בין מה שאנו עושים היום לבין מה שנעשה בעבר על ידי המקובלים?

בין המקובלים היה חיבור מוגבל מאוד, עם שאלה גדולה, עד כמה בכלל הוא התקיים על ידם, ולא על ידי הכוח העליון, שעזר וחיבר אותם. מפני שהם היו צריכים לבצע תפקיד מיוחד. כמו חבורתו של רבי שמעון. שבה היו שבעה התלמידים העיקריים, ולאחר מכן סך הכול עשרה.

וגם לאר"י הייתה קבוצה גדולה, ובכל זאת הוא אמר שאף אחד לא הבין אותו, רק חיים ויטאל. וגם חיים ויטאל הבין את מה שקיבל מהארי רק בסוף ימיו. הוא היה חכם ומקובל גדול, אבל לא באותו הזמן ששמע מהארי את כל הדברים האלה. לאחר מכן היו חבורות כמו חבורת קוצק, ועוד קבוצות של חסידים. מהחסידים הגדולים, המקוריים, שהקים הבעל שם טוב.

ההבדל בין הקבוצות האלה לבין הקבוצה שלנו, שהקבוצה שלנו לא סגורה. אצלם באמת היה משהו דומה לכת, משהו סגור. לא רצו לתת לאיש להיכנס, ועבדו בהסתרה. מה שאין כן אצלנו העניין פתוח. אנו חייבים להגדיל את הקבוצה שלנו, לגודלו של כל העולם. לכל אחד יש מקום.

הבדל נוסף הוא, שבדרך כלל בדורות הקודמים עבדו תלמיד עם הרב. ועל זה כותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר". שהתלמיד עשה עבודה מול הרב, ומתוך זה הגיע ללימוד "פה אל פה". וקיבל ממנו את המסכים והגילויים.

מה שאין כן בימינו, זה נעשה אך ורק על ידי דביקות חברים. שהיא מביאה את כל האנושות לישועה. אמנם צריך להיות רב שמלמד, עוזר, תומך ומוביל, אבל לא בצורה אישית כפי שהיה אז.

באופן כללי, איך האדם יודע על מי לסמוך ועל מי לא?

איך האדם יודע שהצעקות שלו מכוונות בדיוק לבורא? האם משום שכך נראה לו, בלב שלו? כפי שבכל רגע בחיים הוא טועה, גם בזה הוא טועה. אנו רואים, שמהצעקות האלה אין כלום. לא שאני פוסל את תהילים, שם כל האור מוסתר, אבל צריכים לדעת, איך לגלות אותו. לא יעזרו לנו משפטים כמו "כתוב בתהילים". פסוקים יש לכל הכיוונים. התורה שלנו עשירה בהם. האדם יכול למצוא שם הצדקה לכל דבר, כולם לקחו משם, כל העולם.

בעל הסולם מסביר, ש"הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, ואומר "זאת קח לך". אם יש לאדם נקודה שבלב, הוא פתאום מקבל מלמעלה איזו הכוונה, רצון, חשק, הזדמנות, ורואה שיש אפשרות להגיע למטרה, לפי הנקודה הפנימית שלו. והלאה, עליו רק לעבוד לפי הנקודה הפנימית הזאת, איך להגדיל אותה, ואיך להביא אותה למטרה.

לבדוק באיזו חברה הוא נמצא, החברה היא העתיד שלו. כלומר, צורת החברה היום, היא הצורה שתהיה שלו מחר. כי האדם מושפע ממנה. אז לפני שהוא מושפע ממנה, הוא צריך לבדוק, האם הוא רוצה להיות כמוהם, או לא. כי אם הוא נכנס לחברה (לא כפי שנכנסים סתם ומתחברים רק כדי ללמוד), אם הוא רוצה להיות יחד, הוא מאבד את עצמיותו ונכנס בפנים כך, שחברה שולטת עליו עם הרצונות והדעות שלה. ואם החברים בחברה לא שולטים עליו, סימן שהוא לא נמצא בחברה. שהוא לא נכנס לתוך החברה. הבדיקה היא, האם הם שולטים עליך. אם הם שולטים וקובעים, אז זה נקרא שאתה בתוך החברה. אחרת בלי החברה האדם לא יכול להתקדם. הוא צריך משהו מבחוץ, שימשוך אותו למטרה.

הבורא מזמין לו כזאת חברה, אבל עליו להתכלל בה. סימן להתכללות הוא, שכל מה שהם חושבים על המטרה, וכל מה שהם רוצים מהמטרה, האדם מקבל וזה הופך להיות שלו. אז יש כאן עבודה, עבודת ביטול של האדם כלפי החברה. זה שלב הראשון ב"ואהבת לרעך כמוך".

ובמידה שהוא מתחבר לחברה, מבטל את עצמו, רוצה להיות מחובר איתם, הוא מקבל מלמעלה תיקונים. אז הוא מתחיל גם לאהוב. וכך מגיע לעיקרון "ואהבת לרעך כמוך". כשאוהב, נקרא שממש לא מושפע מהם, אלא נכלל מתוך הרצונות שלהם, שהנקודה שלו מקבלת עוד נקודות, רצונות זרים, נקודות כאלו מאחרים. כשהנקודות האלה מתחברות זה הופך להיות כלי שבו האדם כבר מתחיל לגלות אלוהות, לגלות אור. והלאה לפי דרגות העיבור, יניקה, מוחין, וכן הלאה, איך שגדלים. אין שיטה אחרת. היא נובעת מכל מה שלמדנו בהתפשטות הכלים ובשבירה שלהם. בדרך שהתקלקל, כך מתקנים.

זהו גם החוק העיקרי בכשרות. נניח שהיה לאדם סיר, ובצורה כלשהי הוא יצא מהכשרות, באותה הצורה צריכים להחזיר אותו לכשרות. באותה צורה שהוא משתמש בו. להרתיח, או ללבן, וכן הלאה. העקרונות הם פשוטים מאוד. הבעיה שלנו, שאיננו מבררים לעצמנו, היכן בזה אנו צריכים להיות.

מתוך החיים שלנו נראה לנו, שאנו צריכים לעבוד ולתקן. למעשה, איננו צריכים לתקן. אין לנו כוחות לזה. אנו צריכים רק לרצות שזה יקרה. ורצונות שזה יקרה יכולים להיות, רק אם אנו מקבלים אותם מהסביבה. באדם עצמו אין רצון שזה יקרה. יש לו רק דחף ראשוני, הנקרא "נקודה שבלב". לכן אם האדם לא מתחבר ולא לוקח מהחברה חסרונות, הוא לא מתקדם כלל לכיוון המטרה.

להתקדם למטרה אפשר רק עם חסרונות מהקבוצה. שהאדם לוקח את החסרונות, את הרצונות האלו, ואיתם הוא נוסע קדימה, כמו שהם שלו. והוא לא בודק את החברים ולא מבקר אותם, כי אם הוא מבקר, אז הוא יותר מהם וכבר לא מקבל מהם דעות. פעם אחת האדם בודק את החברים, רק בכניסתו לקבוצה: הוא בודק האם הרצון, הדחף שלו, נמצא בדיוק באותו כיוון, כפי שהם חושבים או לא. לאחר מכן הוא חייב לוותר על עצמו. זה כתוב בכתבי רב"ש במאמרים שלו על הקבוצה.

לא לבדוק את הרצונות, זה מתחת לדעת?

לא לבדוק את הרצונות של החברים, זה לא מתחת לדעת, זה למעלה מהדעת. כי האדם בדק את עצמו כלפי הקבוצה, ועכשיו הוא מקבל מהם את הרצונות שלהם, והוא לא בודק. אם הוא בודק את הרצונות שלהם, אז שוב הוא נמצא למעלה מהם, הוא לא נכלל מהם.

הקבוצה מביאה לאדם סוגי חסרונות שונים כלפי המטרה. החסרונות האלה כלפי המטרה, נגד האגו שלו. איך הוא יכול עם האגו שלו לבדוק אותם? אם הוא בודק, סימן שהוא נמצא בכמה דרגות מעליהם. אם אדם נמצא בכמה דרגות מעל החברים, אז הוא יכול לבדוק אותם. אבל אם הוא לא נמצא בכמה דרגות מעליהם, אם הוא הולך לבדוק עם הרצון שלו, עם האגו שלו מה הוא מקבל מהם, אז לשם מה הוא נכנס לקבוצה? כדי לאחר מכן לבדוק עם האגו שלו?! כך הוא לא נכלל מהם לעולם.

האדם צריך לפסול את עצמו, ולקבל מהם רצונות והבנות, ואת הכיוון הזה למטרה, לדביקות, כמו שהיא שלו. ללא שום ביקורת. וזה לא נקרא למטה מהדעת. ההפך, יש לו המון דעת, ביקורת והכול, והוא עולה מעל זה, ומקבל מה שנמצא בהם. ועם הרצונות האלו שלהם, עם הכיוון שלהם, עם זה הוא הולך קדימה. אין לו עם מה עוד ללכת לקראת רוחניות.

אם האדם הולך עם עצמו, הוא בוודאות לא הולך לרוחניות. אז מהיכן הוא ייקח רצונות וכוונות ללכת לרוחניות? או הוא, או הם. האדם יכול להגיד, אבל מי הם? הם כמוני. אולי הם עוד מתחילים, מבולבלים ולא מבינים. איך יתכן שאקבל מהם כוונה לרוחניות?

אם האדם מבטל את עצמו, אז לפי הביטול שלו החברים מביאים לו קשר לרוחניות. בעצמם הם לא מבינים, לא לומדים ולא הולכים לפי זה. אבל לפי הביטול שלו, הוא מוציא מהם, מהצורה המתוקנת שביניהם, שהם עדיין לא מגלים אותה. אבל הוא כן מגלה, לפי זה שהוא ביטל את עצמו, ואז הוא מוציא מהם את הכוונה הנכונה למטרה.

לפני כן שמעתי אותך אומר, שאין דעת ואין ביקורת. ועכשיו שמעתי אותך אומר, שיש דעת ויש ביקורת.

על עצמי יש דעת וביקורת, לא עליהם. זה ההבדל. כל פעם שעולים באדם סוגי מחשבות שונות, רצונות, ודחיות מהם, הוא לא מוחק אותם לחלוטין. הוא יכול. זה תלוי באדם, תלוי במצב. הוא יכול להגיד יחד איתם, לא הם שיכתיבו לי מה לעשות, אלא אך ורק אם אבטל אותם ואתכלל בחברה. כי החברה היא השכינה. ולפי זה האדם הולך. אז מי היא הקבוצה שאיתה הוא נכלל? "קבוצה" זה מושג רוחני, שהאדם מגלה לפי הביטול שלו ולא מה שיש לחברים בקבוצה בליבם ובראשם. לא זה מגיע אליו. מגיעה אליו מהם, "חבילה רוחנית", לפי הביטול שלו .

הפעולה של קניית הרצון נעשית בתת מודע או בהכרה?

האדם הוא הפועל ולא הקבוצה פועלת על האדם. הקבוצה יכולה לעורר את האדם בצורה חיצונית, להשפיע על הגוף. אבל ההשפעה הנכונה, הפנימית, שאיתה האדם מתקדם, היא רק עד כמה שהוא חודר בתוך פנימיות ההבחנה מהי קבוצה ואיך להוציא ממנה תועלת.

מכאן מובן איך פועלת קבוצת תלמידים מתחילים, שלא מבינים כלום. וזה לגמרי לא חשוב שהם לא מבינים. כשאני נותן הרצאה לאלו שבאים בפעם הראשונה, הם מסתכלים בחצי עין. האם איכפת להם מחיבור בקבוצה, לא איכפת להם. איזו קבוצה יש שם בכלל, סתם יושבים כקהל שבמקרה הגיע. במקרה הכוונה, שאף אחד לא מכיר את השני. זה לא חשוב. כתוב "מכל תלמידי השכלתי". זאת אומרת, אין שום בעיה להתכלל מהם. הם נשמות, הנמצאות בדרגת האין סוף. במידה שהאדם יכול להתחבר איתם, הוא נכלל מהם ומתקן את הכלי שלו שבו הם נכללים. האדם אינו מתקן זרים, אלא הזרים הופכים להיות חלק ממנו והוא מתקן את עצמו.

למה ניתנה התורה לישראל

"ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה."

זאת אומרת, צריכים להיות בגלות, בהרגשת הגלות, בהרגשת הצרות, ובהרגשת הניתוק מהרוחניות. אז לאחר מכן, כשמזדמן גילוי הבורא ב"קריעת ים סוף", יש גילוי הבורא, ואז כתוצאה ממנה יכולים לגשת להגיע לערבות, לאהבת הזולת. כלומר, יש פה דברים רבים, שצריכים לקרות מתוך האדם, מהעבודה שלו בזמן הגלות, שנקרא "גלות מצרים". בזמן, שנמצא בגלות מהרוחניות.

שמכין את עצמו ומבין, שהגלות היא תוצאה מזה, שאין חיבור. וחוץ מזה, לאחר מכן צריכה להיות הכרת הגדלות בבורא, שזה "קריעת ים סוף", גילוי הבורא. צריכה להיות הרגשת נבזות עצמנו, והבנה, באיזה מצב אנו נבזים. כלפי מה אנו כאלה שפלים? כלפי הניתוק, הניתוק בינינו. בזה אנו שפלים, בזה אנו גרועים. אין יותר מזה. רק בזה הבעיה, לא בסוגי ההצטיינות השונים. השפלות היא רק בזה שאיננו מסוגלים להתחבר בינינו.

אם יש הכרה שלמה שאנו ממש בשפלות ויחד עם זה כנגד ההכרה השלמה הזאת מתגלה הבורא, כגבוה ביותר, כשלם ביותר, אז האדם יכול לגשת לעבודה על הערבות – רק מתוך שיש בו את הפער הזה. עד כדי כך זה צריך להיות קשה לו. רק אז הוא מוכן ומתחיל את העבודה בחיבור.

"אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

זאת אומרת, כתוב שהכול תלוי רק בישראל. שאם ישראל מתקנים את עצמם, התיקון שלהם עובר גם על כל העולם, שהעולם לא צריך לתקן את עצמו. אין פעולות בעולם, שהעולם יעשה משהו, כדי לתקן את עצמו. אז במה העולם עוזר? כמו שכל אחד צריך להגיד, כל העולם נברא בשבילי. מה זאת אומרת בשבילי? לעזור לי לתקן את עצמי.

זאת אומרת, אם אנו מדברים על הפנימיות וחיצוניות הכלי, שיש ישראל, ויש אומות העולם, אז התיקון הוא בדרגת "ישראל". ועד כמה שישראל מתוקנים ביניהם, מפני שיש פנימיות וחיצוניות, אז התיקון עובר גם לאומות העולם. אם כך, מה התפקיד של אומות העולם? כתוב, "וייקחו את בני ישראל על כתפיהם". כלומר, שאומות העולם בהתאם ליחס שלהם לישראל, יחייבו את ישראל לעשות תיקונים. כפי שכל העולם מחייב את האדם האחד. היחס הוא אותו יחס.

זאת אומרת, יש לחץ מאומות העולם על ישראל. ומישראל, צריך לבוא התיקון לאומות העולם. בעל הסולם מסביר זאת בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". ואומר, שאך ורק בתיקון של כל האנושות, של העולם, הכול יירגע וכולם יבואו למטרה הסופית, לדביקותו יתברך. וזה נקרא "התגלות המשיח".

שרטוט מס. 3

"אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה," שהם מתחברים יחד באהבה, בערבות. "כן מעבירים" ישראל "את כוחם לשאר האומות." התיקון מישראל נשפך ליתר העמים. "וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה'" איך הם יכריעו את עצמם לכף זכות? הם יכריעו את עצמם לכף זכות, כיוון שהתחילו לקבל דוגמה, וכוח מישראל. בהקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם מסביר זאת בצורה מפורטת יותר. "אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

"משיח" נקרא התפשטות ידיעת הבורא, או חוכמת הקבלה בכל העולם, כפי שבעל הסולם מסביר ב"שופר של משיח". ואנו צריכים לגרום לזאת. בגשמיות אפשר להגיד שעל ישראל לעשות זאת. ולפי הרוחניות, על כל אחד עם נקודה שבלב להפיץ לכל אחד שאין לו נקודה שבלב.

חזרה לראש הדף
Site location tree