אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / הגלות והגאולה / שיעור 1
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 1

שיחה מתאריך 20.06.07

מאז ומתמיד נחשב עם ישראל כשונה משאר העמים. "עם סגולה" לפי הביטוי התנ"כי. אולם היכן בא שוני זה לידי ביטוי? האם בחוכמתם של היהודים? אולי בכושר העמידות וההסתגלות שלהם למצבים קשים? האם על עם ישראל נגזר לסבול? ומהו הייעוד שלנו בעצם בשרשרת המציאות הארוכה?

במאמר "הגלות והגאולה" מסביר בעל הסולם שלמרות פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, עם ישראל להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם וגם לא להיטמע בתוך העמים הזרים.

הסיבה להתפתחות המהירה של עם ישראל ביחס לעמים האחרים נובעת מייעודו לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה. ברגע שבו העם אינו מנצל את הכלים שניתנו לו לשם כך, ואינו מממש את תכליתו ומחקה את אומות העולם, הוא מביא על עצמו מצב של חורבן. דוגמאות נוקבות לכך מההיסטוריה מביא בעל הסולם מחורבנם של שני בתי המקדש והפירוד שהיה בעם ישראל באותן התקופות, כשחלק מהעם נהר אחרי מילוי תאוותיו הגשמיות וכך המליך בארץ ישראל את שלטון הרומאים וחלק קטן אחר בחר בחוכמת הקבלה.

במאמר זה, בעל הסולם מדגיש את ההבדל בין האידיאלים השונים - האידיאל הגשמי לעומת האידיאל הרוחני.

האידיאל הגשמי - המשמש את האנושות למילוי רצונותיה האגואיסטים וכל מטרת האדם החי את אותם ערכים היא לזכות להערכת החברה האנושית, מטרה שלעולם לא יכולה להגיע למילוי שלם. אך להבדיל, האידיאל הרוחני שמקורו בבורא, מקנה לאדם את האפשרות על ידי לימוד חוכמת הקבלה להתעלות מעל התכונות האנושיות האגואיסטיות ולהשיג את תכונתו של הבורא, תכונת ההשפעה.

כל זמן שעם ישראל היה בגלות אך שמר על עקרונות חוכמת הקבלה הוא היה מוגן והצליח להתפתח אף יותר מהעמים בהם שכן. אולם ברגע שחלק ניכר מהעם זנח את השאיפות הרוחניות ובמקומם החל לממש מטרות גשמיות במטרה להשתוות לעמים שבהם הוא חי, הוא עורר על עצמו את שנאתם והגיע כמעט לסף השמדה. שנאה זו נובעת מההרגשה שקיימת בתת מודע של אותם עמים - הרגשה שבידי עם ישראל נמצא המפתח לחוכמה הנצחית ולפתרון הקיום האנושי.

מתוך הבנתו והכרתו את המערכת הרוחנית, מסביר בעל הסולם את הצורך של עם ישראל, תחילה לתקן את עצמו ולגלות את חוכמת הקבלה. שכתוצאה מכך התיקון גם יגיע לשאר העמים.

הוא יוצא בקריאה אל העם ללמוד מההיסטוריה ולהבין שלימוד חוכמת הקבלה היא הדרך המהירה והנעימה ביותר על מנת להגיע לאותה מטרה אלוקית, מטרת הבריאה וכך להביא קץ לייסוריהם של האדם הפרטי ושל העולם כולו.

הגלות והגאולה

שינוי היחס למציאות משנה את המציאות

כיצד בעל הסולם קורא ל"גלות" ול"גאולה"? בתת כותרת: "ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור" בעל הסולם אומר, שיכולה להיות הרמוניה, שלימות, השלמה, איחוד, הבנה, התחברות כזאת, שאחד בלי השני, אינו נותן את אותה השלמות, אלא רק שניים.

בעל הסולם כותב על ההרמוניה בין דת לחוק ההתפתחות. מה זאת "דת" איננו יודעים, למדנו מה זאת "מהות הדת". בעל הסולם מדבר על הדת כעל מידה ושיטת התיקון, על חוכמת הקבלה. למה בעל הסולם מתכוון בתת הכותרת: "ההרמוניה בין הדת לחוק ההתפתחות"? הוא מתכוון שהדת וחוק ההתפתחות, הם כביכול חייבים להיות יחד, להשלים זה את זה, להתממש זה בתוך זה. דבר נוסף שמפליא הוא שבעל הסולם כותב שההרמוניה היא בין הדת לחוק ההתפתחות או אל הגורל העיוור. כלומר ש"חוק ההתפתחות", או ה"גורל העיוור", זה אותו דבר.

ואיך אנו יכולים לקבל את חוק ההתפתחות או את החוק של הגורל העיוור, ולהשלים עימו? אנו יכולים לעשות זאת על ידי מה שנקרא "דת". כלומר, קיימת מערכת הטבע, שבה נמצאים הנבראים, ולפי החוק שיש באותה המערכת הם מתפתחים. לפי החוק הזה או לפי הגורל העיוור, שאין בזה שום שינוי על החוקיות שבמערכת, או בהתפתחות שלה.

מה ניתן לעשות? מה יכולים לעשות הנבראים הנמצאים בתוך המערכת הזאת, שמפתחת אותם לפי החוק הפשוט בדומה לטבע – להמית, להחיות, להוליד, למות, לא חשוב מה – זה חוק. איך הנברא מצד עצמו יכול להשתתף בכך, להביא את עצמו להרמוניה?

לפי מידת ההתקשרות הנכונה מצד הנברא למערכת שבה הוא נמצא, ולחוק ההתפתחות שאותו הוא עובר, ושאינו מסוגל לשנות, לא את המערכת, ולא את חוק ההתפתחות. אלא לשנות את המצב שבו הוא נמצא, ואת האופן שהוא מקבל את המצבים האלו, וזה נקרא, שהוא "משנה את החיים שלו", את "הרגשתו הפנימית".

קבלת המערכת וקבלת חוק ההתפתחות שלה, בצורה נכונה מצד הנברא, נקראת "דת". וביחס שלנו שנפתח על ידי הדת, נקבל את הטבע, את הבורא, כמי שמסובב את הכול כדי להביא אותנו לתכלית. כלומר אם נפַתֵח את הדת, את הגישה הנכונה למציאות, אז נגיע להרמוניה. מערכת הטבע הזאת, חוק ההתפתחות, וכל מה שנמצא בפנים, פועלים עלינו, ומזמינים בנו חסרונות שונים, כאבים, והרגשות בלתי נעימות, כדי לעורר אותנו להגיע להרמוניה הזאת.

אם לא היינו צריכים להשלים את היחס שלנו למה שנמצא, לא היינו מרגישים שום דבר. אלא כל הרגשה, גם השלילית וגם החיובית, שאנו מרגישים, באה כדי לעורר אותנו להגיע ליחס של הרמוניה למה שקורה, למציאות.

והיחס שלנו לְמה שאנו נמצאים בו, הוא שקובע האם אנו נמצאים בגלות או בגאולה. כי אין הבדל במציאות, לפני שהאדם משנה את היחס שלו או לאחר שהוא משנה את היחס שלו. ההבדל הוא בהתפעלות, בהרגשה של האדם בלבד. לפיכך ההרגשה שהאדם לא הגיע להרמוניה נקראת "גלות" וכשהוא יגיע להרמוניה תיקרא ה"גאולה". ואין יותר חוץ מהיחס של האדם. שום דבר לא נעשה מחוץ ליחס הזה. אין דבר כזה. הכול קיים כאור אין סוף, במערכת אין סוף, הנמצאת במנוחה מוחלטת. כל העולמות, המדרגות. כשמדברים על תיקונים, מדברים על היחס של האדם למשהו, שהוא מתקן ומשנה את היחס שלו בלבד.

הדרגות שבהן האדם משנה את היחס שלו נקראות "דרגות העולמות". והמערכת שדרכה האדם מתייחס למציאות נקראת "דת".

האומה הישראלית

"ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור".

"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה). והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות (יחזקאל כ' ל"ב).

הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר".

זאת אומרת, יש לנו בעיה. יש אומה מיוחדת, שלא יכולה להיות דומה לאחרים, היא תמיד נמצאת בהתפתחות ובהיסטוריה המיוחדת שלה. כולם מסכימים עם זה, וכולם מאשימים אותה וכולם אומרים, שהיא הסיבה לכל הרע שבעולם. וגם האומה הישראלית עצמה מרגישה את עצמה כך. התופעה הזאת היא תופעה קבועה ובלתי נעלמת. זה משהו שהעולם אינו יודע איך להתמודד איתו. לפעמים זאת בעיה גדולה מאוד, וכל העולם עוסק בזה, ולפעמים הבעיה פחותה יותר. אבל אנו רואים שזאת תופעת טבע.

כל העמים שבדומה לישראל איבדו את הקרקע, את העצמאות וכו', נעלמו או בצורה כלשהי התערבבו עם אחרים וחיים בדרך שמוסכמת על כולם. איתנו זה לא קורה. כלומר יש תופעה מיוחדת מצד הטבע, שאותה אנו חייבים לחקור. כי באמת גם העולם וגם אנו מודאגים ממה שקורה, והשאלה היא איך בכל זאת נוכל לפתור את העניין.

לפני מאתיים שנה חשבו מנהיגי העם שאנו צריכים להתערב ולהתבטל כמה שיותר בתוך העמים. הציונים חשבו, שאנו חייבים לבנות את עצמנו כאחד העמים, גם זה נקרא לטשטש את העניין, להיות כמו כולם. אמנם לכאורה זאת צורה עצמאית, אבל כאחד העמים.

אנו רואים שאיננו מסוגלים לבנות מדינה ולהיות בדומה לעם רגיל, זה לא ייצא לנו. אמנם אנו חכמים ומסוגלים להכול יותר מכל אומה אחרת, אך איננו מסוגלים לבנות את עצמנו ולהיות כאומה רגילה. זאת אומרת, להגיע בצורה כזאת לאיזה רובד כללי. וגם איננו יכולים להתבטל בתוך האחרים עד הסוף, שממש לא יישאר זכר. יש כאן תופעה כלשהי, גם לכאן וגם לכאן, שמבליטה אותנו, ולא נמצא מנוס ממנה. מה לעשות?

"לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

זאת אומרת, החוק העליון, חוק הטבע, מסודר כך, שאנו בצורות הרחוקות ביותר מהשלמות שלנו, מלהיות מדינה ועם רגיל, הולכים ומתבטלים כלפי כל האומות, ורוצים למחוק את עצמנו כפי שאנו, ממידת עצמאות כלשהי, אבל איננו מסוגלים לכך. בסופו של דבר אנו מגיעים למצב, שבו אנחנו דווקא מבקשים להיות בצורה שונה מכולם. אנו שונים ומיוחדים ורוצים להיות כאֵלו.

זאת אומרת, שמתוך הרצון להתבטל, להתבולל, או לבנות את עצמנו בדומה לכולם, שזה גם נובע מאותו הרצון להיעלם כביכול, לא להבליט את עצמנו, מתוך כל אותם הניסיונות, אנו מגיעים למצב, שבו בסופו של דבר נצעק "כן. אנו רוצים להיות מיוחדים". כלומר לא נסכים סתם עם מה שיש, אלא כך נרצה להיות. נבקש מתוך כל הניסיונות שלנו להיות כמו האחרים.

חוקי הטבע ועם ישראל

"אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת," "אמת" נקרא שזה חוקי הטבע. "אלהים" בגימטרייה שווה "הטבע". והתורה היא כל החוקיות שיש בטבע. "ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו" כי אם אנו הולכים נגד הטבע, אנו מבינים שלא ייצא מזה דבר טוב. "אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר [מהמובן: להביא ] עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה".

זאת אומרת, שאם לא מקיימים את חוקי הטבע, שזה אלהים, אז נענשים. והעונש הזה, המכות האלו, מחייבים אותנו בכל זאת להתקרב לקיום האמיתי. כלומר, להשוות את עצמנו למערכת הכללית.

"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה".

זאת אומרת, בהיסטוריה שלנו, השתמשנו בחוכמת הקבלה, והכרנו מכך את כל מערכת הטבע, העליון והתחתון כאחד וחיינו בכל מרחבי המציאות, גם הגשמית וגם הרוחנית. ומתוך זה השגנו הבנה והכרה בכל, וזה נתן לנו זינוק גדול בהתפתחות לעומת כל יתר אומות העולם.

היום איננו מבינים ומרגישים עד כמה היינו שונים, מכל יתר הארצות והעמים, אז בימי בית המקדש. שהיינו בהשגה רוחנית, והם היו ממש בתקופה הברברית. ישראל לא היו מבליטים את הייחודיות שבהם, כי לא ניתן להראות שיש משהו רוחני, למישהו שאינו נמצא בדרגה רוחנית, מה תגיד ומה תסביר? אין לזה מילים, וגם אין שום צורך לעשות זאת. אלא, הפילוסופים היווניים קיבלו מעט מהמקובלים, וכן הלאה. היינו מאוד מיוחדים. כולם ידעו קרוא וכתוב, והיו בהשגת האלוהות, כולם ידעו את מטרת החיים, לשם מה קיימים, וכולם ידעו כל מה שקורה בעולם. "כולם" הכוונה כל העם. ולא היה באדם כלשהו חוסר הבנה בהשגת העולמות, כלומר, כל המציאות.

ההתפתחות שאז הגיעה לנו, בהחלט נתנה לנו לכאורה מקום מיוחד. והיינו צריכים להשתמש בה, כדי להביא אותה בסופו של דבר גם ליתר העמים. וכדי להביא אותה ליתר העמים, היינו צריכים להישבר ולרדת לדרגתם של כל העמים, להתכלל בהם, להביא להם בצורות חיצוניות שונות, ידיעה על התיקונים. עתה גמרנו את המשימה להתערב עם כל יתר העמים, ולהביא להם בצורות שונות את הניצוצות שלנו. ומעתה והלאה צריכים להתחיל הגאולה.

בעל הסולם אומר, שבכל זאת, "הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות" זאת מפני שהכרה רוחנית מביאה את האדם להתפתחות גדולה מאוד. אין מדובר על התפתחות טכנולוגית כמו שיש היום בעולם הזה. אנו רואים עד כמה הדברים האלו – פלאפונים, טלפונים, מחשבים, וכל השאר – מלאכותיים, שלכאורה רוצים להשלים את חוסר מערכת הטבע. זה מפני שהאדם אינו מוצא דרך להתקשרות בין איש לרעהו, מפני שהאדם אינו מקושר עם הטבע. חסר לו והוא אינו מבין ואינו יודע איך להשלים את החסר.

כל הטכנולוגיה, המדע, החינוך, התרבות וכל מה שיש, זה מחוסר ראייה וחוסר הרגשת המערכת הטבעית, השלימה. מי שמרגיש אותה אינו צריך דבר חיצוני כזה. הוא אינו צריך ללמוד מאיש, הוא אינו צריך להמציא לעצמו סוגי המצאות שונות. הכול נמצא. ועל ידי כל ההמצאות האלה, הצעצועים, הפלאפונים, המחשבים וכל היתר, אנו כביכול רוצים להשלים את החסר. כי הרצון לקבל שלנו, מנתק אותנו מהטבע.

בטבע ישנם התקשרויות, חוקים, משיכת אורות ומידע לאין גבול. ומפני שאיננו נכללים בטבע, אנו רוצים להשלים זאת בצורה חיצונית, על ידי מכשירים למיניהם, הכול נובע מחוסר התפתחות במכשירים הפנימיים, בכלים הפנימיים שלנו. וודאי שזה לא יספק אותנו.

לכן בעל הסולם אומר, שבסופו של דבר, האדם יתפתח עד למצב שהוא יתחיל להרגיש שההמצאות האלה אינן מספקות אותו, ומשם הוא יצעק "הצילו".

האם ככל שהרמה הרוחנית עולה, ההתפתחות הטכנולוגית יורדת?

וודאי. לשם מה האדם צריך טכנולוגיה? אם האדם מבין את רעהו ללא טלפון, פלאפון, וללא כל קווי התקשורת השונים ביניהם, אז לשם מה האדם צריך אמצעים טכנולוגיים? אם הוא מרגיש את האחרים בצורה אינסטינקטיבית, טבעית, פנימית, לשם מה הוא צריך אלפי ערוצי טלוויזיה, שכל הזמן הוא יסתכל מה מדברים שם? אם כבר הכול נמצא בו, לשם מה לו זאת? אם הוא מבין את התופעות שיכולות להיות בתוך האדם, והן נמצאות אצלו בפנים, לשם מה הוא צריך דרמות, קומדיות, היסטוריה, רומנים, וכל שאר הדברים? לשם מה? זה נמצא בו. לא שהוא נעשה סתום, הוא כולל את כולם בצורה כזאת שהוא מאושר. הוא אינו מוגבל, להפך.

העיוות הגדול של הרצון שלנו להתקשר זה לזה בא לידי ביטוי במיוחד בכלי התקשורת, שעושים הכול כדי למשוך תשומת לב. הם אינם רוצים לעשות קשר בינינו. אומנם אנו קוראים להם "כלי תקשורת", אבל איזה מין "כלי תקשורת" הם אלה. הם רוצים להרוויח מהקשר שהם לכאורה עושים בין בני אדם, וזה העיקר בשבילם. כלומר, אין זה חשוב מה הם מספקים לנו, ואיזה קשר הם עושים בינינו. הם מגזימים ואומרים "אוי ואבוי! תראה מה קורה". והאדם צופה בתוכניות ורואה שהכול נעשה רק כדי שהוא יצפה. אנו רואים באילו שקרים הם משתמשים. אלה לא כלי תקשורת. השם אינו נכון.

זאת אומרת, אנו מבינים, שהמערכות האלו שאנו בונים, צריכות לכאורה להשלים את הפירוד הבבלי שהַיה, שבו כל אחד איבד את היכולת להבין ולהרגיש את האחר. נעשה בלבול בשפות, שלכאורה איש אינו מבין את רעהו. וכל יתר הדברים שקורים הלאה, הם רק כדי להשלים את הפגם הזה, ולא יותר.

היום, בסופו של דבר, הפער הזה מתגלה בצורה הברורה ביותר. המנהיגים אינם מבינים את העם ולא את עצמם, הילדים אינם מבינים את הגדולים וכולי. אנחנו כבר איננו רוצים את התקשורת הזאת. אנו רואים שהיא הגיעה ליישומה הגרוע ביותר.

זה דומה למה שהיה במשבר בבל. אברהם אמר: "אנחנו צריכים להשלים את עצמנו על ידי הטבע. בואו ניכנס עמוק יותר לטבע. האגו מפריד בינינו, אנו צריכים להיות משפיעים יותר, להתקשר יותר זה לזה, ואז שוב נהיה מערכת אחת בהרמוניה". יֵתר הבבלים אמרו: "לא. אנו נלך כל אחד לפי האגו שלו, אנו נוכל להתקשר זה עם זה, יהיה בסדר. כל אחד יספק את צרכי עצמו, לא יהיה לו שום חיסרון".

היום אנו רואים שאיש אינו יכול לספק לעצמו דבר. איש אינו יכול להתקשר לאחרים. אין אדם המרגיש שיש לו צורך להתקשר עם האחרים. ואם יש, אז הוא אינו יודע באיזו צורה לעשות זאת. אנו נמצאים במצב הגרוע ביותר.

אז יוצא, שהמשבר הזה שבא, הוא משבר מאותו המשבר הבבלי, מבבל העתיקה, ממגדל בבל, עתה אנו מבינים שלא הלכנו בדרך הנכונה להשלמה. במקום השלמה רוחנית, רצינו להשלים את עצמנו בדרך גשמית, טכנולוגית. ולא הצלחנו.

אבל יש התפתחות טכנולוגית הקשורה לרפואה, לתכנון של בתים, למכוניות. לאו דווקא לתקשורת.

למה זה טוב? את הכול האדם עושה מתוך החיסרון. אלמלא היה לו חיסרון, הוא לא היה עושה. בימינו האדם צריך לטוס עשרים פעם בשנה למקומות שונים, מה טוב בזה? יהיה מי שיאמר, "היום אתה רואה את כל העולם, אתה שומע אנשים ונמצא איתם בקשר, אתה מכיר דברים שונים, רואה ארצות, עמים". ובלעדי זה אי אפשר לראות, הרי אפשר להיות עם כולם בקשר מושלם, בלי להתרוצץ בכל רחבי העולם, אפשר לעשות זאת בצורה אחרת, מושלמת וביגיעה פחות מטורפת.

צריכים להבין, שהניסיון שלנו להשלים את החיים, את החסרונות האלו, זה מפני שיש לנו חסרונות מהשבירה. שפעם החסרונות האלו היו מלאים בהרמוניה, ולא היו מורגשים כמשהו שיש בו פגם. והיום אנו רוצים להשלים אותם. האדם מסכים לקבל טיפת תענוג ולאחר מכן להישאר ריק, ובלבד שבין ריקנות אחת לשנייה הוא ירגיש מעט תענוג. לשֵם זה הוא עובד כל החיים. וודאי שאלה דברים שאינם מושלמים.

"וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים".

אט אט הקלקולגדַל, וודאי מתוך זה שהרצון לקבל גדל. דבר אינו קורה סתם. אלא הרצון המתפתח שלנו, התפתח לכיוון הדחף לעושר ולשליטה, ולזה הגיע החורבן הראשון. כפי שאנו לומדים, שיש רצון לעושר, לשליטה, כבוד, וידע. ואז החורבן הראשון הוא בעושר ושליטה. שם במיוחד זה קרה. הרצון לקבל גדל, ולא השלימו אותו על ידי תיקונים רוחניים.

"וכיון שהתורה אסרה כל זה", זאת אומרת, שצריכים להתעלות מעל הרצונות האלו. "על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית", הרצון שגַדַל. "וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה".

זאת אומרת, במקום שכולם באחדות מחזיקים את המערכת הכללית הרוחנית, ובה הם חיים בהרגשת עולם האין סוף, הנצחיות והשלמות, כל אחד התחיל לתפוס ולמשוך משהו לעצמו.

"מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרסיא [בפומבי ], על ידי תלמידים דלא מעלי [תלמידים גרועים ], שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם",שלא צריכים לעשות על מנת להשפיע, שאפשר לעשות על מנת לקבל.

ויותר מזה, אם יש לאדם ידיעות שונות ברוחניות, והוא משתמש בהם להנאתו, זה נקרא "לא לשמה". יש "לא לשמה", שמתוכו מגיעים ל"לשמה", מלמטה למעלה, במגמה להגיע להשפעה הטהורה. ויש ההפך, כפי שאנו קוראים על זמן הירידה, משלימות לבלתי שלם. שישראל היו בהכרה רוחנית והשתמשו בזה לעצמם. יש לכך דוגמאות רבות ומסמכים היסטוריים מימי חורבן הבית השני. שנים רבות לפני חורבן הבית כבר מכרו את הכהונה בכסף והתנהגו בצורה מרושעת איש לרעהו. הם כבר לקחו כלים, תופעות רוחניות, והשתמשו בהם לעצמם. ובזאת הם הכחישו את ה"לשמה", ואמרו ש"לא לשמה" זה גם בסדר. ובכל זאת, עד לפני החורבן, עדיין הבינו מה זה נקרא "לא לשמה". כלומר שרוחניות היא דבר גדול ושניתן להשתמש בו לטובת עצמם. מה שאין כן לאחר החורבן, כבר לא הבינו זאת. לאחר החורבן הם היו בניתוק גמור מרוחניות.

"כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים [חכמי ישראל ], והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה [ממובן גַלַה ] הדר ישראל".

כך זה קרה, ללא שום כוח חיצון. ולא כפי שאנו אולי קוראים ושומעים, שזה קרה בגלל שהייתה מלחמה, שהרומאים הגיעו ולפני כן היוונים הגיעו, ושהכוחות הזרים האלה הם שגירשו אותנו מכאן לפני אלפיים שנה, והם אלה שעשו לנו חורבן. וודאי שזה לא כך. אלא כפי שבעל הסולם מספר, הכול היה מסיבת התפוררותה הפנימית של האומה. זאת הסיבה היחידה לכל מה שקרה איתנו.

הבחן בין אידאל חילוני לאידאל דתי

"אידיאל חילוני מקורו יוצא מהאנושיות, על כן אינו יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות. מה שאין כן אידאה דתית שמקורה בהשי"ת, יכולה לרומם עצמה ממעל לכל האנושיות".

זאת אומרת, "דתי", פירושו להתקשר לאלהים, לגלות אותו ואת המערכת הרוחנית שלו, ולהשלים את הקיום של כל אחד ואחד, לא על ידי התקשרות במישור האנושי, שבו אנו לעולם איננו יכולים להשלים את עצמנו. אלא דרך מערכת עליונה בלבד. לרומם את עצמנו מעל לכל האנושות.

בעל הסולם אומר זאת בצורה פשוטה. אם האדם חושב שבמישור הזה, שבו נמצאים כולם, הוא יוכל להגיע להרמוניה זה בסדר. בעוד כמה שנים, הוא יראה שזה בלתי אפשרי, הוא יגלה שיש לו מזה כאלו ייסורים, שבכל מחיר הוא יבקש ממקומות רחוקים ביותר, להיפטר מהקיום הזה במישור הגשמי ולהגיע למישור האלוהי.

זאת אומרת, התפתחות הטבע בכל זאת מביאה אותנו להכרת הרע, להכרה שהלכנו מבבל והלאה בכיוון הלא נכון, שאנו נמצאים אחרי חורבן הבית, בגלות, וצריכים לסיים אותה עכשיו ולהגיע לתיקון. תלוי במי מדובר, בישראל או באומות העולם.

"כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה - והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות" שעושים הכול מתוך גאווה, למלא אותה בלבד. אבל כל אחד בגאווה משלו. לפיכך יש בזה תחרות, ואיש אינו מרוצה. "ואף על פי שלפעמים מתבזה בעיני דורו, מכל מקום נסמך על דורות אחרים, ועל כל פנים דבר יקר הוא לו, כמו אבן טובה, המזינה את בעליה הרבה, אף-על-פי ששום בן אדם אינו יודע ממנה, ואינו מוקירה". איננו יכולים להיפטר ממנה. אבן זו היא עושר, שליטה, גאווה וידע. הדברים הבסיסיים הדוחפים אותנו מבלי לשאול, לסוגי פעולות שונים. בזה לעולם איננו יכולים להשלים את עצמנו.

"מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות". שהאדם מתחיל להתקשר עם האלוהות, ומתחיל להשוות את עצמו איתו, ולהגיע להשתוות הצורה איתו, ואז אין לו כביכול שום קשר עם האנושות, אלא קנה המידה שלו זה הבורא. כפי שכתוב "עד ה' אלוהיך".

ובזה האדם קובע לעצמו אורח חיים אחר, וערכים אחרים, איך שהוא מודד את עצמו, ומה שהוא דורש מעצמו. ולכן זאת לא מטרה בלבד, זה אורח חיים, זה יחס אחר לחלוטין לכל מערכת המציאות. את הכול הוא רואה כאמצעי להגיע לאותה מטרה, להזדהות עם הבורא. לזה הוא קורא ה"אידיאל הדתי".

וודאי שזה לא שייך לדת, כפי שאנו מכירים את המושג דת, מה שנקרא "דעת בעלי בתים". אלא זה שייך לאידיאל של קבלה. כי הדת שאנו מכירים, היא בסך הכול לקבל על עצמנו סוגי מנהגים, פעולות כלשהן, כדי לדרוש עליהם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. מה שאין כן היחס ה"דתי" למציאות שבעל הסולם כותב עליו כאן, הוא שהאדם מגיע להשפעה המוחלטת.

"וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים, כי דבר זה ידוע לכל האומות, אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו, כל אחד לפי התאוה האנכיית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות אשר אחר כל הניצול - נשאר לנו עדיין מנה יפה, גדולה מלאזרחי הארץ".

כל עוד שעם ישראל החזיק ברמה רוחנית כלשהי, כל עוד שהמקובלים בעלי השגה פעלו בתוך האומה, הייתה לאומה ולכל אחד ואחד מבני האומה, נקודה כלשהי יציבה בתוכו, ויחס מיוחד למציאות. וכשהגענו עם התפתחות הרצון לקבל ליַמֵינו, כל הדברים האלה נפסקו. היום אנו נמצאים במצב, שמהנקודה הרחוקה שבה אנו נמצאים כבר צריכים להתחיל לצעוק.

"התורה" שעליה בעל הסולם כותב היא האור המחזיר למוטב, וה"דת" היא אותה שיטת הקבלה, המחייבת אותנו להיתקן. אנו מדברים אך ורק מתוך הנקודה שבלב, לאדם שמרגיש את עצמו, שנמצא בתחתית של כל מערכת המציאות. אדם שמבין כי הוא צריך להגיע למצוא חן בעיני הבורא ולא בעיני הבריות. לא להיות עשיר, שתלטן ולהיראות כמישהו גדול וחכם לאחרים. אלא רק כלפי הבורא, כלפי הסטנדרט המשפיע הזה, הוא חייב להיות בגובה. לראות, לבנות ולמדוד את עצמו. כלפי זה בלבד. לא להתפאר בעיני האנושות ובערכים שלו.

אלו מצוות צריך להתחיל לקיים, כדי למצוא חן בעיני הבורא?

כדי להגיע להשתוות הצורה לבורא, יש לקיים סך הכול מצווה אחת והיא מצוות האהבה. זה מה שהתגלה עוד בבבל העתיקה, בשנאה בין כולם, באגו שפרץ. את אותה המצווה אנו צריכים לקיים. כלומר, את אותו התיקון אנו צריכים לעשות עכשיו על עצמנו. במקום השנאה שמתגלה, מה שנקרא "שנאת החינם" בין בני האדם, במקום זה אנו צריכים להגיע למצווה האחת, "ואהבת לרעך כמוך". "זה כלל גדול בתורה", זה התנאי היחידי להתקשרות כולם לכלי אחד, ולהשתוות לבורא. אין יותר.

"אולם בסיבת פורקי עול התורה, ובשאיפתם לתת חופש לזממם האנכיי, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה, החליפו על מטרות אנוכיות של יופי החיים. "פורקי עול התורה" נקרא מי שמתחיל להשתוקק למה שהאנושות משתוקקת, לכסף, לכבוד, לשליטה, למושכלות, להיקרא גדול, לקבל כבוד מכולם, לא להגיע לגילוי הבורא ולהשוות את עצמו אליו.

ממילא כל מי שזכה להון, הרי מעלה את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שהאיש הדתי, פיזר את העודף הכלכלי שלו, על צדקה ומעשים טובים, והעמדת ישיבות וכדומה, על צרכים כלליים. הלכו להם האנוכיים, ופיזרו את העודף שלהם. על יופי החיים: על אכילה ושתיה, הלבשה ותכשיטים והשתוו לרמי המעלה שבאותה האומה.

וכוונתי בדברים אלו, אינה אלא להראות, אשר התורה, וחוק ההתפתחות הטבעי, אפילו גם עם הגורל העור - הולכים יד ביד באחדות נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים, במצב הגלותי, שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו - כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו".

במצבינו הנוכחי, מה זאת "אהבה"?

"אהבה" נקרא, שהאדם מרגיש את האחרים כחלק בלתי נפרד ממנו, שאין שום הבדל בינו לבין האחרים, עד כדי כך שהוא אינו רואה שיש בכלל משהו המתחלק לחלקים. יש מערכת אחת כללית, הנקראת "האדם הראשון", שזה אני ואין נשמות אחרות. הנשמות האחרות הן החלקים שלי: יד, רגל, ראש, קיבה, כבד, כליות, אין זה חשוב מה, כך האדם מרגיש את כל המערכת, ואז האדם כלפי הבורא יוצא כנברא היחידי. לזה צריכים להגיע. כל הזמן גדל בנו הרצון לקבל, שעל פניו צריכים לבנות דווקא את היחס הזה כל אחד לשני, כשהאגו מפריד בינינו.

יש מה שנקרא "אידיאל חילוני". "חילוני" מהמילה חול, אידיאל של הרצון לקבל, והוא להתפאר בעיני האחרים. כלומר, לממש את האגו כפי שהוא גדל באדם. וה"אידיאל הדתי" הוא להתרומם מעל האגו, ודווקא על פניו לבנות קשר בין בני האדם, ובזה להידמות לבורא. זה הכול.

כולנו נמצאים במשבר. איש אינו מבין מה באמת כוחות הטבע רוצים מאיתנו, מדוע הם לוחצים, מדוע הם מחייבים אותנו. לכן יש מקובלים שמביאים לנו ספרים, ואנו מתוך הספרים, עם הרצון השבור שלנו, שמחפש איזה מנוח מכל החיים האלו, מגיעים לספרים האלו. לכן בעל הסולם אומר, שכדאי לקרוא בספרים האלה ולמצוא בהם את שיטת התיקון.

איך אנו יכולים להשתמש אחד בשני בפועל במסגרת הקבוצה, כדי לשמור על יחס כזה כל הזמן, מעבר לספרי הקבלה שצריך לקרוא?

ספרים הם רק אמצעי, ספרים בלבד זה לא מספיק. היכן האדם מממש את השיטה עצמה? בקבוצה. בקבוצה האדם צריך להגיע למערכת יחסים כפי שהוא קורא בספרים, שהמקובלים מגלים בעולם הרוחני.

הם אומרים: "אתם צריכים לעשות קבוצה לפי חוקים כאלו, לפי תקנון כזה. והאדם צריך לקחת מהם את החוקים האלו, ולהשתדל יום יום, רגע רגע, לקבל אותם. ושכולם, כל החברים שלו, יקבלו את החוקים האלו ולאט לאט להזדהות איתם, להטביע אותם עליהם. שנבנה יחס בינינו בדומה לחוקים האלו. כלומר, יש איזו מערכת, וכל אחד צריך להיכנס למקומו במערכת הזאת. אבל המערכת היא קשוחה, היא קיימת - זוהי מערכת אדם הראשון. לא ניתן להזיז אותה, לא ניתן לעשות איתה כלום.

במערכת הזאת יש קשר כלשהו בין כולם. אבל אנו לא נמצאים במקום הנכון, לא נמצאים יחד. כל אחד ואחד חייב להגיע למקומו ולמלא אותו. אבל המערכת עצמה כבר נמצאת.

אז אנו לוקחים את החברים, כלומר, את האנשים המוכנים לזה, שיש בהם נקודה שבלב, ומתחילים לעבוד בינינו, להיכנס לאותה מערכת בפועל. זה נקרא לרומם את עצמנו מעל האנושות, ולהגיע לרוחניות. זה הכול. אין יותר עבודה.

כשאנו רוצים לעבוד במישור האנושי הזה, אז או שכל אחד פועל מתוך האגו שלו, רוצה להתפאר כלפי האחרים עד כמה שהוא מוצלח, עד כמה שהוא ידוע יותר, עד כמה שהוא שולט יותר או שלא. לכן אנו רוצים למצוא בינינו קשר על ידי טכנולוגיה, טלפונים, פלאפונים, מחשבים, וכל צורות הקשר, כל סוגי כלי התחבורה, לא חשוב מה ואיך. ואנחנו חושבים שעל ידי זה אנו יכולים להשלים את אותו הקשר שיש במערכת העליונה. זה מה שקבעה בבל כשנשברה: שכך נשלים את עצמנו. לשם כך איננו צריכים לעלות ולתפוס את המקומות שלנו במערכת העליונה.

המערכת שבעולם הזה נקראת "מערכת רגילה", "חילונית", אלה הן הדתות למיניהן והחילוניות שבעולם הזה – הכול חוץ מקבלה, כי כולם מדברים רק על רווח אישי. למערכת העליונה שמעבר לעולם הזה, בעל הסולם קורא "דתית", שפירושה קבלה. המערכת העליונה היא השפעה, רוחניות, מערכת של היקשרות לאחרים. המערכת של העולם הזה למטה, היא מערכת של "תֵּן לי" בלבד. גם הדת האנושית תומכת בזה. תעבוד – תקבל שכר. בדומה למפעל, רק גרוע יותר, אגואיסטי יותר. מערכת שמצדיקה את עצמה יותר על כך שבצורה כזאת היא מתקיימת. לכן המקובלים אומרים שהגיע הזמן, שצריכים להבין שאנו צריכים לעלות מהמישור האנושי למישור האלוהי.

שרטוט מס. 1

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי

"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו",

מה זאת אומרת? אנחנו נמצאים במערכת אנושית, שכוללת את ישראל ואומות העולם. שתי קבוצות שהיו פעם קבוצה אחת בבבל. ישראל הלכו לפי שיטת התיקון של אברהם. לכן הם נכנסו לרוחניות, אבל לאחר מכן איבדו את הרוחניות. אומות העולם מאז ומתמיד לא היו ברוחניות. לכן התפתחו לפי האגו בלבד. וישראל לקחו רוחניות ונפלו עם הרוחניות הזאת לאגו. זאת אומרת יש להם משהו מהעולם הרוחני – ניצוצות ומשהו מהעולם הגשמי, שבו הם נמצאים בגלות, בנפילה.

אז עכשיו אנו צריכים לחבר את שני החלקים האלו. לאחר שישראל התערבבו עם אומות העולם בגלות, הם כבעלי השיטה, צריכים להעלות את עצמם תחילה לדרגה הרוחנית ולאחר מכן, כשהם בעצמם נמצאים בדרגה הרוחנית, להתקשר לאומות העולם, ולהזמין גם אותם לעליה. התהליך הזה הולך יחד, מפני שיש כניסה של הרצון לקבל מאומות העולם לישראל, וכניסת הניצוצות מישראל לאומות העולם .

בעל הסולם אומר ב"שופרו של משיח", שלאו דווקא מתקנים את ישראל תחילה, אלא ישראל חייבים להשפיע לכל העולם את שיטת הקבלה, את החובה לתיקון, להראות לכל העולם באיזה מצב הוא נמצא ומה הסיבתיות שבזה, מה צריכה להיות התוצאה מזה. וכתוצאה מכך כל העולם הוא שדוחף את ישראל לעלות. בלי זה ישראל אינם מסוגלים לעלות. זה מה שבעל הסולם מסביר ב"שופרו של משיח" ובסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". שם כתוב ש"אומות העולם ייקחו את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם ירושלימה".

זאת אומרת, שלא ניתן לעשות תיקון על ידי ישראל בלבד. חייב להיות דחף והשתתפות מאומות העולם. לכן ישראל יוצאים מהגלות, כדי להשפיע לאומות העולם ניצוצות מרוחניות, כדי שאומות העולם ירצו רוחניות, אז ידחפו את עם ישראל לבצע תיקון. כך זה עובד, בצורה הדדית.

שרטוט מס. 2

"וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה".

כך בעל הסולם מסביר לנו, מדוע לאחר אלפיים שנות גלות, קיבלנו את ארץ ישראל וחזרנו לכאן. שזה חוק הטבע, שפעל עלינו בצורה כזאת, שאנו מחויבים להיות עכשיו בארץ ישראל. מדוע אנו חייבים להיות בארץ ישראל עכשיו? כדי שכאן ועכשיו נממש את שיטת התיקון, ונביא שוב את עם ישראל מהדרגה האנושית, שאליה נפל בזמן הגלות, בזמן החורבן, לפני אלפיים שנה, לדרגה הרוחנית, כפי שהיה לפני החורבן. ואז אנו מגיעים לתיקון השלם, ובזה גורמים את התיקון לכל העולם, שמצטרפים אלינו כל חלקי הכלי הבבלי, שלא הלך אחרי שיטת הקבלה.

לכן אנו צריכים להגיע לאותם התיקונים של "ואהבת לרעך כמוך" וביטול עצמו ולהשתוות עם הבורא. תחילה במסגרת המדינה ולאחר מכן במסגרת של כל העולם.

בעל הסולם כותב בכתבי "הדור האחרון", שגם בחברה המתוקנת יישארו אותות הכבוד, מה זה אומר?

אותות הכבוד וכל המילויים והתענוגים למיניהם, שהאדם מרגיש בזה שמפעיל את עצמו בפעולות השפעה, חייבים להיות כלפי כל סוגי החלקים שעדיין לא עברו תיקון. או שהם מתוקנים, אבל מתוקנים בצורה כזאת, שאינם מסוגלים להרגיש מתוך העכירות שבהם, אינם מסוגלים להרגיש את עצמם השייכים לאור. אלא מסוגלים להרגיש את עצמם כשייכים רק למערכת עצמה.

כמו שבגוף שלנו, יש כאלו תאים, שאינם מרגישים קשר למוח, אלא קשר למערכת שהם נמצאים בה בלבד. וגם לא לכל המערכת, רק לחלק החיצוני שבמערכת הזאת, וכן הלאה.

זאת אומרת, גם במצב של גמר התיקון, אנחנו נצטרך לדאוג להשלמה של כל אחד ואחד מהעולם הזה ועד העולם הרוחני, עד עולם אין סוף. דבר אינו מתבטל, הכול רק נכלל יחד. לכן נצטרך לדאוג למלא את כל הכלים שיהיו.

על גמר התיקון עוד קשה לדבר, כי איננו מבינים אילו שינויים נעשים באדם, שנמצא ברמה הרוחנית.

חזרה לראש הדף
Site location tree