אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 11 / שאלות ותשובות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שאלות ותשובות

(שיעור מס' 4, 06.08.06)

הקדמה קצרה

לאחר שלימדתי שני שיעורים במשך שעתיים ולאחר ששוחחתי עם הנוכחים, הבנתי שהדברים היו מובנים בחלקם בלבד ושהיה גם חומר שלא הובן למה לשייך אותו. טבעי שזו החלוקה. הבנת האדם את העולם נחלקת לחלק שהוא מכיר, לחלק אחר שהוא מכיר במקצת ולא בדיוק יודע איך להתייחס אליו ולחלק אחר שאינו יודע כלל אם הוא קיים או לא, משהו שהוא במקום כלשהו מעבר לאופקים שלו.

ההתקדמות בהבנת החומר מתאפשרת כתוצאה מכך שהלומדים שואלים על הכול: על קבוצות הלימוד, על עצמם, על המשפחות שלהם, על הקבלה, על מה שהם רוצים לברר, על מה ששייך להם ולחוכמת הקבלה. רצוי שלא לשאול באופן תיאורטי על משהו שכביכול אינו שייך לאדם, אלא על מה שמורגש שחובה לברר. אחרת התלמידים לא יוכלו להתקדם. אם הם נמצאים בבלבול ומשהו מפריע להם, עליהם לשאול באופן המתומצת והברור ביותר.

בשיחה הקרובה אפשר גם לדבר ולדון על העתיד, על המשך, לברר איך עלינו לפעול ואיך להמשיך יחד. אבל יש לנו עוד מספר פגישות ולימוד משותף מחר בבוקר. לכן כדאי לברר עוד נושאים ואולי מתוך השאלות שאשמע עכשיו ארכיב שיעור, שיברר את העניין כולו.

אני יכול להתחיל ללמד אתכם על בניית העולמות והפרצופים והספירות, איך שהכל נברא והתגלגל – זה חומר תיאורטי שצריך ללמוד אותו הרבה זמן, אנשים לומדים אותו שנים – אבל לא יעזור לנו כרגע אם נתעמק בזה. אני רוצה לשמוע את הדברים הקרובים אליכם באמת, שזה יעורר אתכם לשאלות, ואז לפתור אותן. לא להתבייש, לשאול בצורה כמה שיותר חדה, ואנחנו נדאג לפתור את השאלות.

אין קשר בין גוף ונשמה

שאלה: האם גם הומוסקסואל יכול להתקדם רוחנית?

חוכמת הקבלה מדברת על תיקון הנשמה. האם הנשמה שייכת לגוף? יש הסוברים שהיא שייכת, ושאם הגוף חולה זה סימן שקיים פגם בנשמה, ואם הנשמה הייתה בריאה הגוף היה בריא. אבל אנחנו רואים הרבה מקובלים לאורך ההיסטוריה, שסבלו ממחלות קשות ומתו צעירים, ולא הועיל להם שהיו בגמר התיקון, או במדרגות רוחניות גדולות. אנחנו גם רואים הרבה מקובלים שסבלו בחיים שלהם, ממכות שנחתו עליהם, מהתנכלות החברה והסביבה, מבעיות עם הילדים שלהם, ומשאר דברים. ויחד עם זאת היו בהשגה גבוהה מאוד ובחיים רוחניים פנימיים. וכן מתוך ניסיון אישי אני יכול לומר, שאין כל קשר בין גוף ונשמה.

הנשמה שייכת לאיחוד בין הנשמות, והגוף אינו שייך לאיחוד עם יתר הגופים. הוא ניתן לאדם לפרק זמן קצר, מפני שהוא צריך להיות בנקודת בסיס כלשהי, שממנה יוכל לצמוח רוחנית. אבל הוא אינו שייך לרוחניות. ויש על זה המון פסוקים: "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". הגוף נקרא "פגר מת". "כולם כבהמות נדמו". "העולם המדומה" נקרא העולם שלנו, שבו אנחנו חיים בגופים ומרגישים הכול, החיים האלה שאנו חווים ונמצאים בהם זה כביכול דמיון ולא החיים האמיתיים, כי את החיים האמיתיים מרגישים דרך הנשמה.

לכן יש להפריד לחלוטין בין הגופים והנשמות. ויותר מכך, אנחנו רואים איך בימינו אפשר להעביר דם מאדם אחד לאחר, ואין בזה שום דופי. למרות שבעבר חשבו שנפש האדם מצויה בדם. אפשר לקחת לב מאדם אחד ולהשתיל לשני, והוא חי עימו. האם בזה תשתנה הנשמה שלו? לא. פעם לא העלו על הדעת שדבר כזה יתכן, שכביכול לב הוא כל הרגשות של האדם, שהוא "האני". כעת יודעים שהלב הוא משאבה שעובדת ותו לא. היום הרפואה יכולה להחליף לאדם את כל האיברים באיברים של אדם אחר, ובקרוב יתאפשר להחליף אפילו מוח. אמנם שלכאורה אם מחליפים מוח, זה יהיה כבר אדם אחר לחלוטין, עם רצונות אחרים, ומחשבות אחרות, אבל באמת שום דבר לא יקרה. כי הגוף שלנו אינו יותר מבשר, דבר לא משתנה בו באופן מהותי. "האני" של האדם לא נמצא בתוך הגוף. הוא קיים במימד אחר. לכן אדם מת וה"אני" שלו נשאר.

בגוף עלולות להיות הרבה בעיות ומחלות שאינן קשורות לדרגת הנשמה. מחלות נפש, סטיות למיניהן כדוגמת סכיזופרניה. או מחלות פיזיות כדוגמת מחלות מין, שאינן שייכות לנשמה. אם אדם יכול לתפקד במקביל למחלות האלו, מבלי שהן יפריעו לו, ושאינו מתנתק מהחיים בגללן, רצוי שיתפקד. אם יש לאדם לחץ דם גבוה או סוכרת, הוא נוטל תרופות וממשיך לחיות. אם הוא יכול היה שלא להיעזר תרופות, גם היה ממשיך. לכל אחד יש מעט סטיות ובעיות משלו, אף אחד אינו בריא לחלוטין. גם ברפואה מקובל, שכל אדם שנמצא ב 15% - 20% סטייה מהנורמה, זה נחשב נורמאלי. אז נכון שיש כאלה שאנחנו חושבים אותם לפחות נורמאליים מאחרים, אבל זה רק מתוך השיפוט שלנו.

חוכמת הקבלה מתייחסת לאדם כך, שאם הוא יכול לתפקד ולתקן את הנשמה, עליו לתקן. הוא יכול להיות סכיזופרן, ודווקא הלימוד הוא שישפיע עליו לטובה וירפא אותו, כי האור הפועל על האדם גורם לו לטלטלה, מעורר אותו בחזקה, ומחזיר אותו לתפיסת המציאות הנכונה, שחסרה לסכיזופרן, היות ואינו מרגיש באופן מדויק את העולם שבו הוא נמצא. ויש גם בעלי סטיות אחרות, שלאו דווקא קשורות להומוסקסואליות, אלא לנושאים אחרים.

הקבלה מתייחסת רק לנשמות ולא לגופים. לכן היא אומרת לאדם, שיניח את הגוף שלו בצד, ויחדל להתעסק בו כל הזמן, ובמקום זה יתחיל להתעסק עם הנשמה. אדם לא צריך להגביל את עצמו בשום דבר, כי זה ממילא לא יעזור. אלא שיעשה הכול רק לתיקון הנשמה. ומה שיקרה עם הגוף, יקרה. יחיה – יחיה. ימות – ימות. על האדם לדאוג לנשמה, כי איתה הוא נמצא כל הזמן.

מטרת הבריאה

שאלה: מהי מטרת הבריאה?

יש בורא. אנו יודעים זאת משום שיש אנשים, "מקובלים", שעל ידי שיטה מיוחדת, גילו שכוח עליון מנהל את העולם. לכוח הזה הם קראו "בורא". זאת אומרת, יש "אני" בעולם וסביב העולם הזה יש כוח גדול, שמנהל את העולם, שמשפיע עליו.

אפשר להרגיש את הכוח הזה כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה, לפי השתוות הצורה, לפי השתוות התכונות. עד כמה שהתכונות של האדם מכוונות לקליטת משהו מבחוץ, כך הוא קולט מבחוץ. בדומה למקלט רדיו, ששינוי הגל הפנימי במקלט מאפשר את קליטת הגל החיצוני. למרות מספרם העצום של הגלים החיצוניים, במקלט נקלט רק גל מסוים בהתאם למה שמיוצר בתהליך הפנימי, בהתאם להשתוות הצורה בין הגלים (ראו שרטוט מס' 1).

באותו אופן אנחנו תופסים את המציאות, אם אדם מייצר מבפנים את אותה תכונת ההשפעה, נתינה, כמו שיש לבורא, אז הוא ירגיש את הבורא לפי אותו עיקרון.

שרטוט 1

יש אנשים שפיתחו בתוכם את התכונה שיש לבורא וכתוצאה מכך הרגישו אותו ואמרו שיש כוח עליון קדום, שרוצה לברוא נברא. מחשבת הבריאה נוצרה מתוך שהכוח הזה היה לבד ומאוחר יותר החליט שהוא רוצה לברוא נברא. מהי מחשבת הבריאה? מחשבת הבריאה כוללת שני דברים – לברוא נברא ולהביא אותו לדרגה השווה לבורא, כי הבורא הוא טוב ומיטיב, הבורא הוא השפעה, אהבה בלבד. לאט לאט גם המדע מגלה זאת בתוך הטבע. ואם הבורא הוא השפעה ואהבה, אז הוא לא יכול לברוא מישהו שיהיה פחות ממנו, כי זה לא נקרא שהוא אוהב ומשפיע. אלא אם הבורא שלם, אז השפעה אמיתית ואהבה אמיתית זה לעשות מישהו בדיוק כמוהו.

אבל הבורא הוא יחיד ואיך אפשר בכלל לעשות עוד מישהו שיהיה כמוהו? לשם כך נעשה "פטנט" מיוחד: ממחשבת הבריאה, מ"בחינת שורש", ברא הבורא משהו שנקרא "רצון", רצון ליהנות ממה שהוא נותן, "בחינה א'". הרצון הזה מרגיש שהוא מקבל מילוי מהבורא ובנוסף לתענוג שהוא מרגיש, הוא מרגיש גם את הבורא האוהב אותו. וכשהוא מרגיש יחד עם המילוי שמישהו שאוהב אותו, מתחיל בתוכו תהליך התפתחות, הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות כמו הבורא. במקום לקבל, הוא רוצה להחזיר, לתת (ראו שרטוט מס' 2). זה כל העניין. מתוך שהנברא מקבל שתי השפעות – תענוג והרגשת נותן התענוג – הוא רוצה להיות כמו נותן התענוג, כמו הבורא.

שרטוט 2

בבחינה ב' הנברא מתחיל לחשוב איך לממש את רצונו להיות כמו בורא. יש בו החלטה: "אני רוצה להיות כמוהו" והוא מתחיל לחשוב כיצד לעשות זאת. הדבר היחידי שהוא יודע זה שהטבע שלו הוא לקבל – זה מה שהוא – וההבנה שיש נותן ושהוא רוצה להיות כמו הנותן כי יותר טוב להיות כמוהו, זו כבר תוספת על הטבע שלו. מה הוא עושה? הוא מקבל בתוכו את כל מה שבא מהנותן, כי מלבד לקבל הוא אינו יודע לעשות שום דבר, אבל הוא לא מקבל מטעם רצונו ליהנות, אלא דווקא מפני שבקבלה שלו הוא רוצה להחזיר לנותן. הנותן הרי אוהב אותו, הוא רוצה שייהנה, לכן הוא עושה כך, שכל התענוג בתוכו יהיה כדי להחזיר לנותן. אמנם זה נקרא שהוא מקבל, אבל הקבלה שלו היא רק בשביל הנותן.

זה דומה לאדם שמתארח אצל מישהו שמכבד אותו, שרוצה להעניק לו, ועורך לכבודו שולחן מלא כל טוב. אם האורח מקבל מהמארח משהו, המארח מרגיש שהאורח עושה לו בזה טובה. אם יש אהבה מצד הנותן ואם יש אהבה גם מצד המקבל, אז מתקיים חוק האהבה: כל אחד מקבל מהשני והנותן מרגיש שהמקבל מקבל ממנו מפני אהבתו אליו.

יוצא שהבורא נותן לנברא והנברא נותן לבורא ושניהם שווים. והרצון שנברא הוא רק אמצעי, כדי שיתקיים ביניהם קשר, בתוך הרצון הזה הם נפגשים יחד. הבורא נותן לתוך הרצון הזה מילוי והנברא מרגיש ברצון הזה תענוג, כי בהרגשת התענוג הזה הוא רוצה שהבורא ייהנה. יוצא שיש נברא ובתוכו הרצונות שלו ובתוך הרצונות האלו עליו להגיע למצב שהוא נותן כמו הבורא. וכשהוא נותן כמו הבורא אז בתוך הרצונות שלו נמצאים, הנברא, הבורא, האהבה, והקשר שביניהם.

לכך מתכוונים המקובלים כשהם אומרים שהכול נמצא בתוך האדם, כל העולמות, כל התהליכים, כל המדרגות, הכל בתוכו. האדם רק צריך לשנות את עצמו, לתקן את עצמו. מכל האמור נמצא, שמחשבת הבריאה של הבורא, היא לברוא נברא שיגיע לדרגה בדיוק כמו זו של הבורא. ואת המצב הזה אנו משתדלים כעת לממש.

התפתחות החומר – הרצון לקבל

שאלה: האם האדם שמטפס במדרגות הרוחניות עלול גם ללכת אחורנית?

יש כלל שאומר ש"מעלים בקודש" ולא "מורידים בקודש".

כל הבריאה יורדת מעולם אין סוף לעולם הזה בדרגות רוחניות – עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה (ראו שרטוט מס' 3). בירידה זו האור הולך ונחלש דרך העולמות, שהם כפילטרים המחלישים את עוצמת האור עד שהאור בא לדרגה האחרונה ביותר. ניצוץ האור הקטן ביותר שבסוף הירידה מתפרץ לעולם שלנו, ומהפיצוץ הזה מתחילה בריאת החומר של העולם שלנו.

שרטוט 3

האנרגיות מהפיצוץ מתחילות בבריאת החומר. הדומם החל להתהוות לפני כחמש עשרה מיליארד שנים. כתוב שבמשך עשרות מיליוני שנים עבר על כדור הארץ תהליך של התחממות והתקררות עד שנוצר קרום על פני כדור הארץ והתהוו התנאים לחיים. אחר כך התחיל בכדור הארץ תהליך בן מיליוני שנים שבו תהווה הצומח, ואחריו החי ואחריהם, בתהליך התפתחות של כחמישים אלף שנה – המְדַבֵּר, עד כמה שאנחנו יכולים לשער את דרגת המְדַבֵּר (ראו שרטוט מס' 4).

בהמשך קרה דבר מאוד מיוחד. הרצון לקבל שירד לדרגת העולם הזה, הנמוך ביותר, התחיל להתקדם בחומר של העולם הזה ולגדול מדומם, לצומח, לחי ולאדם, שעדיין אינו נקרא אדם, אלא "פרא אדם", אדם שאין בו עדיין כלום. ואז, לפני 5766 שנים, התחיל לפרוץ הרצון לרוחניות באחד מאותם בני האדם, שנקרא "אדם". הוא היה כמו האחרים שחיו לפניו, רק שאצלו התגלתה לראשונה הנקודה שבלב, שגרמה לו לרצות משהו מעבר לעולם הזה. הוא הראשון שגילה את הבורא ועל הגילוי הזה כתב ספר שנקרא "רזיאל המלאך". לאחר מכן המשיכה התפתחות הדורות עד זמן בבל והלאה בהתפתחות גדולה יותר של הרצון לקבל – עד כדי כך גדולה, שבמאה עשרים ואחד כבר מיליוני אנשים מרגישים את אותה הנקודה שבלב, כמו שהרגיש "אדם".

שרטוט 4

אותו ניצוץ שפרץ התלבש בתוך החומר הוא אור. כעת הניצוץ הזה רוצה לצאת בחזרה מהחומר ולעלות לאותה הדרגה מהיכן שבא. לכן בהרבה אנשים בזמננו מתגלה הרצון לחזור למצב שבו היינו פעם. ואנחנו חוזרים לאותו מצב כמו שהיינו פעם שממנו ירדנו. מובן שהגוף שלנו אינו שייך לזה בכלל. מדובר בניצוץ שבנו. שמאותו ניצוץ, מאותה נקודה, אנחנו צריכים לפתח כלי גדול מאוד, שיהיה מתוקן ובו שוב נרגיש את עולם אין סוף.

לפני התגשמות החומר הייתה ירידת העולמות ( על ירידת העולמות אנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות"), לאחר מכן החלה ההיסטוריה של העולם וכעת מתחילה העבודה שלנו, העבודה שאנחנו צריכים לעשות בעצמנו, שנקראת "עלייה" (ראו שרטוט מס' 5). אנחנו צריכים לעלות בעצמנו. זאת אומרת, התהליך שנמשך עד כה לא היה שייך לאדם בכלל. כל מה שהיה שייך לעבר. לנו חשוב רק מה שאנחנו עושים מהרגע הנוכחי ואילך. ומה את מה שאנו לומדים על העבר, אנו לומדים רק שנדע איך עכשיו נכון לבצע את העלייה.

שרטוט 5

תהליך צמיחת האדם ברוחניות

שאלה: אם מטרת הבורא להביא את הנברא לשלמות, למה לא ברא אותו מושלם מלכתחילה?

זו שאלה קלאסית בחוכמת הקבלה. זה סימן טוב לכך שאדם מתקדם בצורה נכונה, כי זו שאלה טיפוסית שעולה מתוך נשמה שמתפתחת. בכל שלב ושלב מתגלים בנשמה רצונות, שמתוכם אדם שואל. לכן לפי השאלות של התלמיד אפשר לראות האם הוא שואל סתם לפי מה שבא לו או מתוך ההתפתחות שלו. ואם מתוך ההתפתחות, אז האם הוא מתפתח נכון ולפי איזה קצב. כמו שאפשר לראות שכשהילד מתפתח, הוא דורש דברים בהתאם למידת התפתחותו. לפי השאלות שלו אנו בודקים אם הילד מתפתח או לא מתפתח בקצב הנכון. כך זה נעשה גם עם התלמיד.

ובכן, השאלה היא מדוע הבורא לא ברא את הנברא מושלם מלכתחילה. הבורא הוא המשפיע (המעגל החיצון בשרטוט מס' 6) שבתוכו הוא בונה רצון לקבל (1). בשלב הבא הרצון לקבל רוצה לתת (2), אחר כך הוא מבצע את פעולת הנתינה(3) וכתוצאה מכך הוא מגיע בבחינה ד' למצב שהוא רוצה לבלוע הכול. רק באותה בחינה ד', הנקראת מלכות, הוא מרגיש את עצמו, שזה הוא. כל הבחינות הקודמות לבחינה ד' הן תכונות הבורא, יחס הבורא לאדם והן נקראות "תשע ספירות". מלכות היא הספירה האחרונה.

שרטוט 6

אם האדם היה נשאר במצב של בחינה ד', הוא היה כמו נקודה שמקבלת קצת אור ואינה משיגה מאומה מעבר לכך, כי אי אפשר לקבל בתוך הכלי תענוג, כי אם התענוג נכנס לתוך הרצון הוא מכבה את הרצון ואז לא מורגש התענוג. במצב כזה האדם היה נשאר תמיד כנקודה. אבל הבורא רוצה להביא את האדם לדרגה גבוהה של ההתפתחות, שיהיה כמוהו, שיהיו לו כל תכונותיו. כלומר שהאדם יראה, ירגיש וירכוש את האופן בו הבורא מתייחס לאדם.

איך לעשות זאת? הבורא משפיע לאדם תענוג, שהוא תשע ספירות, על נקודת רצון אחת קטנה,שהיא הספירה העשירית, מלכות. על ידי כל התענוג הזה, על ידי תשע הספירות, הוא "מנפח" את נקודת המלכות. ויוצא שהמלכות הופכת להיות בתוכה כמו כל התשע ספירות במקום נקודה. היא הופכת לרצון רצון גדול מאוד לקבל, רצון אגואיסטי שרוצה לבלוע הכל, הנקרא "קליפה" (ראו שרטוט מס' 7). על ידי מה הרצון שלה נעשה כזה? על ידי האור. כתוצאה מפעולת תשע הספירות על הרצון, הרצון התנפח וכעת הוא רוצה לבלוע הכל.

זאת אומרת הנברא גדל עוד מהיותו קטן ונעשה גדול כמו הבורא. אלא שהוא נמצא נגד הבורא וזו לא התכלית, הוא אינו נמצא בשלמות. הוא נמצא בחושך, בחיסרון. הוא רק רוצה לקבל הכל ואינו מסוגל, כי אם הוא רוצה לקבל וליהנות, הוא מנטרל את הרצון שלו. כשהנברא רוכש את הרצון הגדול הזה, הוא מבין שהרצון הזה רע, שהוא מביא לו סבל, ולכן הוא מתחיל לתקן אותו, כך שגם בנקודה הפנימית, שנקראת מלכות וגם בכל יתר הספירות הוא יהיה כמו בורא (ראו שרטוט מס' 7). כך הוא מגיע למצב שכל העיגולים הם כמו תשע הספירות, וגם הנקודה הפנימית היא תשע ספירות, כי היא כולה נותנת. כעת דווקא מאותה הנקודה הפנימית, נובעת הנתינה, לעומת המצב הקודם שבו הנקודה הייתה מקבלת ורצתה לקבל הכול.

שרטוט 7

בכל המבנה הזה יוצא נברא שהוא כמו בורא. ועוד יותר מזה, כי על ידי תשע ספירות, על ידי תשע פעולות, ברא הבורא יחס לאותה נקודה שחורה, שרצתה הכול לעצמה. אבל הנברא, מתוך הרע שהבורא ברא בו, הגיע להיות טוב. העבודה שעשה עוד יותר גדולה ממה שהבורא הכין בשבילו. כתוצאה מכך קורה דבר מאוד מיוחד, כי בתחילה היה בורא ואחר כך הייתה מחשבת הבריאה שבראה אותנו ומהבריאה הזאת נעשה נברא והנברא הזה מתקלקל ומגיע לקליפה (ראו שרטוט מס' 8), ואם מתוך הקליפה הוא מתקן את עצמו, אז הוא מגיע לדרגה שהוא שייך לבורא, הוא מגיע למצב שבו היה הבורא לפני שהתחיל לברוא את הנברא (ראו שרטוט מס' 8). זאת אומרת, הנברא מתחיל להכיר את הבורא עוד בטרם שברא אותו. וזה מפני שהוא עושה את כל תהליך הבריאה מתוך עצמו.

שרטוט 8

במילים אחרות, אם נוצרנו מטיפת זרע והלכנו והתפתחנו עד שנעשינו גדולים, אז מתוך שאנחנו עושים את העבודה, אנחנו חוזרים למצב הראשון, לכאורה לפני שנוצרנו. על ידי העבודה הזו הנברא מגיע לתחילת התחילות, עוד לפני הבריאה, היכן שהיה הבורא לבדו ועוד לא התחיל לברוא את הנברא. זו התוצאה מכל התהליך. לכן לבורא כביכול לא הייתה ברירה, אלא לעשות את כל התהליך, את כל הדרך הזאת עם הנברא, כך שהנברא יגיע למצב השווה לו, שיבין הכול ויהיה גדול כמו בורא.

אנו רואים זאת גם מתוך העולם הזה: אם לא עוברים דרך משברים ושגיאות וטעויות ולא מבינים היכן נמצאים, שהדרך לפעולה מסוימת אינה נכונה, אלא דרך אחרת, אז לא מבינים את התהליך, לא לומדים. כל הלימוד, הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני, הוא מתוך שעושים טעות ומתקנים, וכך פעם אחר פעם. כדברי הכתוב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כך גם הילד, צריך לשבור את המשחק שלו ולראות מה יש שם בפנים ומתוך זה הוא לומד.

שאלה: מה סדר הפעולות שאדם צריך לעשות כדי להיתקן?

האדם עומד מול העולם ואינו מבין אותו. כמו ילד קטן שהלך לאיבוד ובוכה ולא יודע איפה הוא, הוא לא יודע כלום. אם הוא רוצה להתפתח, הוא מרגיש את עצמו מבולבל לגמרי. כדי להדריך אותו, מה עליו לעשות, כתבו המקובלים ספרים בצורה מפורטת ביותר.

מה צריך לבצע כדי להתקדם? הדבר הראשון שצריך לעשות הוא הלימוד, "לימוד" נקרא שאדם יושב מול ספר קבלה וקורא בו בעיניים. בספר כתוב על האדם המתוקן, שלמעשה יכול להיות כל אחד מאיתנו. אם בשעה שהוא קורא בעיניו בספר על מצבו המתוקן, הוא רוצה להיות באותו מצב מתוקן, ואם הוא מתייחס גם עם הלב לכתוב, אז מתוך המצב הזה נמשך עליו בחזרה האור המחזיר למוטב. תיקון שמתקן אותו.

האדם יכול לבדוק אם יש ברשותו ספר ואם הוא קורא בו בעיניים, אבל איך ידע האם יש לו לב שמשתוקק? איך ידע שהוא באמת רוצה תיקון, שזה נקרא "כוונה"? איך יודע שהוא באמת דורש תיקון, שהתיקון בטוח יבוא אליו ושהוא לא סתם צועק ושום דבר לא יגיע? הוא יודע זאת, כי מה שישפיע עליו בחזרה, הוא המצב המתוקן שלו, שיקדם אותו למצב כלשהו. אם הוא רוצה בו, הוא יתקדם ואם אינו רוצה, לא יתקדם.

הדרך היא מאוד צרה, כמו צינור. אם אדם רוצה להיכנס לצינור הזה, הוא יכנס. אבל אם הוא סוטה מלחשוב בדיוק על הצינור הזה או שחושב על משהו אחר, הוא לא יכנס. הצינור הזה נקרא עולמות עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. איך ידע שהוא עלה בדיוק על שביל העולמות שלו? כמו שירדה הנשמה שלו מלמעלה למטה, עליו לרצות לעלות בדיוק באותן המדרגות, באותם התנאים, ממטה למעלה. איך יכוון את עצמו? הוא לא מבין כלום. הוא לא יודע מה זה "לכוון" ומה זה "להתקדם", לקראת מה?

לכן כדי לכוון את עצמנו נכון, אדם אחד נשבר לשבעה מיליארד בני אדם בזמננו. ככל שהרצון לקבל גדל, האוכלוסייה גדלה כדי שיהיה לנו יותר קל לתקן את הרצון. כשהרצון לקבל היה קטן, היו פחות אנשים בעולם. ככל שהרצון לקבל גדל הוא מתחלק ליותר גופים. הרצון לקבל הזה נחלק לחלק גברי ולחלק נשי. ויש מקומות שם מספר הנשים גדול פי כמה ממספר הגברים, מצב הנובע כנראה מהשורש הרוחני, היות והנשמה מתלבשת בכל זאת בגוף, וצריכה באופן כלשהו לתקן את עצמה דרכו.

אבל איך על ידי החלוקה להרבה מאוד חלקים, האדם יודע להיכנס לתוך הצינור של הדרך הנכונה? הוא יודע זאת, כי הוא צריך לחבר את עצמו עם כולם, כי בכל מדרגה מהמדרגות הרוחניות הוא מחובר עם כולם בגוף של אדם. לכן נתנו לאדם בעולם הזה אפשרות – לעשות את ההתחברות הזו בקבוצה קטנה של חמישים איש. או לעשות את זה בכל העולם, עם כל שבעת מיליארד האנשים. ככל שיש בקבוצה אנשים רבים יותר, הוא יכול לכוון את עצמו ביתר דיוק לדרך הנכונה (ראו שרטוט מס' 9). אבל לא האדם הוא זה שקובע כמה אנשים יהיו, אלא עליו להצטרף לקבוצה שמזדמנת לו.

שרטוט 9

מכל מקום, יש קבוצה. ואם בתוך הקבוצה הוא עושה מאמץ נכון להיות בהשפעה, באהבה, בנתינה, כמו שהוא שומע שהבורא נותן ומשפיע, אז במאמץ הזה הוא מכוון את עצמו להיכנס לצינור של התהליך הרוחני. ובכל פעם הוא יצטרך לכוון את עצמו יותר ויותר כלפי האחרים. התהליך הזה נקרא "כוונה", והכוונה נמדדת באיכות ובכמות כמו שהלימוד לפי הכוונה מתחלק ללימוד איכותי וללימוד כמותי – כמה שעות אדם לומד ובאיזה מאמץ וכוח הוא לומד.

כדי לבנות קבוצה ולהביע בכך את רצונו להיכנס לרוחניות, נותנים לאדם אפשרות שהוא עצמו יבנה אותה. ואת זה הוא עושה בעזרת הפצת חוכמת הקבלה. על ידי ההפצה הוא מגדיל את הקבוצה כמה שיותר, גם בכמות וגם באיכות כך שההפצה תהיה עד כמה שיותר גדולה, איכותית וחזקה.

יוצא, שההתקדמות שלנו תלויה בלימוד, בקבוצה ובהפצה, שקשורים יחד ותלויים זה בזה. כעת נותר רק לראות, כמה זמן וכוח צריכים להקדיש לכל אחד מהם. איך האדם יחלק את עצמו שתהיה לו תועלת מרבית ממה שהוא עושה. צריך גם לראות מהי החלוקה בין גברים לנשים, מפני שיש להבין איך להתקדם באופן מעשי, בצורה המהירה, האפקטיבית והמועילה ביותר. כל אחד צריך את זה, הרי זוהי תכלית החיים.

ההבדל בין נשים לגברים

שאלה: האם זה נכון שנשים מתוקנות יותר מהגברים?

כמו בעולם הזה, שמחולק בהעתקה מהעולם הרוחני, גם בעולם הרוחני נשים חייבות לעבוד פחות מהגברים כדי לתקן את עצמן. בעולם הזה אנחנו יודעים מה נקרא "גבר" ומה נקרא "אישה", ואיזו חלוקת תפקידים יש ביניהם. איך עליהם לחיות ביחד, כדי להעניק עזרה הדדית זה לזו. לספק זה לזו תענוגים וצרכים. לעזור, להתקדם, להוליד ילדים ולהמשיך את הקיום האנושי. כך גם בעולם הרוחני.

הנשמות שלנו נחלקות לנשמות נשיות וגבריות. נשמה של גבר היא נשמה שצריכה יתר התגברות. "גבר" מהמילה התגברות, כוח יתר. הגבר חייב לעבוד בצורה יותר פעילה ויעילה. הוא צריך להיות ממש כנגד המשפיע. אישה צריכה תיקון אחר, תיקון של עזרה ודווקא על ידי שהיא מציבה את עצמה ככוח עזר, שהיא מארגנת את החיים כמו שבעולם שלנו היא מארגנת את הבית. האישה יולדת, כל ההתפתחות נעשית דרכה. ללא האישה אין אפשרות להתפתח. אין קיום ללא אישה. לא ברור איך היו הגברים חיים בלי נשים אפילו תוך שנות החיים האלו, עד שהיו מתים ונעלמים. הגבר בכוחות עצמו לא יודע לעשות שום דבר.

מתוך זה צריך להבין את החלוקה הנכונה לפי החוקים הרוחניים, לפי חוקי הטבע. אם נקיים בקבוצה אותה חלוקת הנטל בין גברים ונשים, נתקדם בצורה אידיאלית. אחרת נקלקל את האיזון וזה יהיה כמו התפקוד במשפחה. צריך להיות מאוד רציונאליים בכך, ומבינים ומוותרים, כי בקבוצה זה יותר גרוע מאשר במשפחה. ברוחניות אי אפשר לטעות – אם לא מצליחים, לא נכנסים לרוחניות. אי אפשר להמשיך את ההתפתחות הרוחנית, ללא עזרה הדדית בין הגבר לאישה. לכן צריכים לארגן איחוד של שני החלקים האלה בקבוצה. שיהיו בחברות ובהתחברות, שיעזרו זה לזה.

מה החלק המיוחד לגברים ומה החלק המיוחד לנשים? הגבר שייך יותר ללימוד לקבוצה ולהפצה. אלא שהלימוד והקבוצה נחוצים לגבר במאת האחוזים וההפצה רק בעשרים אחוזים, כי ההפצה היא כמו לידה (ראו שרטוט מס' 10). מהי מידת הדאגה של הגבר ללידה? כמה זמן טרח כדי שיהיו לו ילדים? לעומת זאת, האישה נושאת את התינוק ברחמה תשעה חודשים ואחר כך כל החיים התינוק בידיה. מפני שזו תוצאת השורשים הרוחניים.

לכן הלימוד נחוץ לאישה במקצת. לאישה אין קבוצה, אלא רק במצב שעליה לעזור לגבר. וזו לא נקראת "קבוצה" שבה נשים צריכות להתחבר ביניהן כדי לאהוב זו את זו. בצורה טבעית זה לא יכול להיות. אישה לא יכולה להתחבק עם נשים אחרות ולאהוב אותן. "הפצה" היא כמו לידה, כמו ההתקדמות מדור לדור, האישה במאה אחוז נמצאת בה.

שרטוט 10

האישה צריכה את הלימוד כדי לשמוע לְמה ולאן להתקדם. אבל היא אינה צריכה ללמוד "תלמוד עשר הספירות", אלא מאמרים שמדברים על התהליך ועל המטרה. מהי הקבוצה בשביל האישה? כמו בבית האישה צריכה לארגן את הקבוצה שבה יושבים הגברים, והיא תעשה לקבוצה מעטפת שתעזור לגברים להיות יחד. זה החלק הנשי בקבוצה. כמו שהיא שולחת את הגבר לעבוד כדי שיפרנס את המשפחה, כך עליה לחייב את הגברים שבקבוצה ללמוד, מפני שבכך הם מביאים פרנסה רוחנית. באופן זה קבוצת נשים חייבת לעבוד עם קבוצת גברים.

אם אישה לא הייתה מחייבת את הגבר, הוא לא היה עושה דבר בחיים חוץ מלשחק כדורגל או משחקים אחרים. זה נובע מתוך כך שהאישה בנויה להמשיך את הדור, היא יותר בוגרת מהגבר. הגבר הוא ילד מגודל. כל אישה מסתכלת על בעלה כמו על ילד נוסף במשפחה, רק שהוא יותר גדול. וזה מפני שיש לה מנגנון מיוחד מהטבע, שהיא מארגנת וממשיכה את החיים. ולכן היא צריכה פחות תיקון מהגבר. התיקון שלה הוא בזה שהיא עוזרת לו שיתקן את עצמו.

לכן נראה כאילו נשים לא צריכות לעשות שום דבר, אלא שההפך הוא הנכון, יש להן עבודה מאוד גדולה בקבלה. אבל לא בקבוצה ולא בלימוד ממש. אלא לארגן את הכול, כדי לאפשר לתהליך להתקיים. כמו אישה שמארגנת את הבית, ועל ידי זאת מולידה וממשיכה את החיים. הבעיה היא לעשות חלוקת תפקידים נכונה, במיוחד בזמננו, שכביכול יש בעולם שלנו "שוויון" וכל מיני שטויות שרק מקלקלות את המשפחה והחיים שלנו. ואף אחד, לא גבר ולא אישה, אינו שמח מה"שוויון" הזה ומהבלבול בימינו.

אם כל אחד יאמץ את חלקו לפי הטבע, להשתוות הצורה, לפי הבנת החוקים שבטבע, אם נתנהג כך, אז נצליח מאוד.

האם מגבלות גופניות מונעות תיקון רוחני?

שאלה: איך אדם עם בעיה מוחית יכול לתקן את עצמו?

תלוי אם המצב הבריאותי מאפשר לו להתקדם ולתקן את הנשמה. יש אנשים שאינם מסוגלים לקלוט מה שהם צריכים כדי לתקן את עצמם, ולכן אינם יכולים להתקדם רוחנית. השאלה היא למה בכל זאת נולדים אנשים כאלו שסובלים ונמצאים בעולם הזה. מה הצורך שתבוא נשמה לגוף מקולקל בעולם הזה, שתהיה מבולבלת ולא תדע איך ומה לעשות עם עצמה. לפעמים האדם אפילו לא מרגיש שהוא חי ולא יודע דבר על עצמו, ובכל זאת הוא מתקיים ואנחנו מחזיקים אותו.

אנחנו בכלל לא מכירים את כל המבנה של אדם הראשון, על כל הנשמות והפרטים שמתחלקים ביניהם לפי תפקידים, בעיות וצרות. לכן יוצא שאחד מצליח ומיד נעשה מאושר, בריא ועשיר ויש לו הכול. והשני מסכן או חולה או שלא הולך לו שום דבר. אנחנו לא מכירים את כל הנשמות שנמצאות יחד בגוף האחד של אדם הכללי הזה, בכלי האחד. לכן אין לנו אפשרות לשפוט את האחד כנגד האחר, כי זו מערכת אחת. ונדמה לנו אולי שזה סובל וזה מצליח, אבל לפי הנשמות זה לא כך.

אנחנו מסתכלים על הגופים, אבל הנשמה נמצאת במצב אחר לגמרי. לכן כתוב בחוכמת הקבלה שאנשים עם בעיות, דווקא הם בעלי נשמות גבוהות. אז עד כמה שמצער לשמוע על אנשים כאלו, כשרואים אחר כך את האמת, אין על מה להתלונן. למרבה הצער אין אפשרות בזמן זה להסביר על כך יותר, אבל אפשר להבטיח שכאשר רואים את האמת, מבינים את הטוב והנכון שבמצב זה.

הקשר בין הכרת עצמי להכרת הבורא

שאלה: איך נכיר את המהות שלנו אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה אלוהים? והאם קיימת אפשרות שנדע?

האדם מכיר את עצמו ואת הבורא בבת אחת, כי עד כמה שהוא מדמה את עצמו לבורא, זה ה"אני" שלו. באדם קיימת נקודה אחת שממנה הוא גדל והוא גדל רק כלפי מעלה. זאת אומרת, שהנקודה יוצרת נפח מסוים ובכך הוא ידמה לבורא, כל כולו ידמה לבורא (ראו שרטוט מס' 11). יוצא שלהכיר את ה"אני" ולא את הגוף הפיסי שבשלב מסוים ימות, ולהכיר את הבורא, זה אותו דבר.

שרטוט 11

אדם שלא בונה את עצמו, אינו מכיר את הבורא. התהליך נעשה בבת אחת. הכלי גדל כל הזמן כתוצאה מכך שהוא דומה לבורא. לא ייתכן קיום של ה"אני", שלא דומה לבורא. ה"אני" זה רק נקודה, ולפני התעוררות הנקודה הזאת יש לו לאדם רק גוף בהמי, שעובר תהליך של חיים ומוות פיסיים, ועליו לא מדובר, מפני שהגוף הוא כמו חיה. אלא שהנקודה שנמצאת באדם מעלה את הרצון שלו להיות כבורא, את הנקודה הזו שלו הוא מגדל, רק בתנאי שהיא תגדל עוד ועוד, שתגדל עד כדי להידמות לבורא. לכן זה נקרא "אדם", שהוא דומה לבורא. "אדם" מהמילה דומה.

שאלה: מה זה "מהות"?

ישנם חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה ללא חומר ומהות. החומר הוא גשמי והצורה מתלבשת על החומר. כמו בדוגמה שנותן בעל הסולם, שהחומר הוא עץ והצורה המלובשת בחומר זה השולחן. הצורה המופשטת, שהיא צורה ללא חומר, היא כשאנחנו מדמיינים את השולחן. והמהות זה משהו שאינו ידוע לנו בכלל, משהו שמעבר לכל הצורות שהאדם יכול לדמיין. המהות זה למעשה האור עצמו, לפני שאפשר בכלל לדמיין איזושהי צורה שלו, עוד לפני שהוא נכנס לכלי. כשהאור נכנס לכלי, הכלי מתחיל לקבל את צורת החומר, הכלי מתחיל להרגיש שהוא החומר ומקבל את צורתו של החומר, כמו הבורא (ראו שרטוט מס' 12).

שרטוט 12

אם כך, מה זה מהות? המהות זה מה שנמצא בתוכנו ושאינו מושג על ידינו. אנחנו משיגים את הרצון שלנו, את מה שאנחנו רוצים ואת מה שאנחנו חושבים. אבל הבורא שנמצא בתוך הרצונות שלנו, מכוון ומנהל אותנו בכל מה שאנו רוצים חושבים ומחליטים אפילו כשזה מנוגד לו או בעדו – כל מה שנמצא בחוסר הבנה – זו המהות שאינה מושגת. בעל הסולם מדבר על כך יפה במאמר "אחור וקדם צרתני" שם הוא מפרש איך הבורא מנהל אותנו גם בהסתר וגם בגילוי. גם כשאנחנו מדברים על הבורא זה מתוך שהוא מכוון אותנו לדבר עליו, אלא שאנחנו לא משיגים את זה. וזה נקרא "מהות".

האדם – נזר הבריאה

שאלה: אם האדם הוא מרכז הבריאה, מדוע קיימים אינספור כוכבים וגלקסיות, ובנוסף טוענים שהיקום מתרחב?

מלבד זאת אומרים, שבין הגלקסיות האלה קיים חומר נוסף, שאינו מורגש על ידינו, והוא בעצם תשעים ותשעה אחוז מכל מה שאנחנו מזהים.

אנו מבחינים את המציאות כבנויה מארבעה חלקים המסודרים בצורת פירמידה: דומם, צומח, חי, ומדבר (ראו שרטוט מס' 13). בתחתית הפירמידה נמצא ה"דומם", מעליו ה"צומח", מעל הצומח ה"חי", וה"מדבר" בראש הפירמידה. אין אפשרות לצייר את הפירמידה הזאת מפני שבני האדם אינם מסוגלים לקלוט בעיניהם הפיסיות את נפח הדומם שהוא כל האבנים של כל הכוכבים, הפלנטות, הגזים, וכל החומר שקיים ביקום שלנו. כל הקוסמוס נמצא בדומם, עם עוצמה אינסופית, כמות אדירה של אבנים. הצומח כבר נמצא רק בעולם שלנו ומכסה כמעט את כל הכדור הארץ, לבד מהמים והמדבריות. כמות החי פחותה מזו של הצומח והְמֵדַבֶּר, בני האדם שמונים כשבעה מיליארד, מספרם נמוך בהרבה מכל הקודמים. לדוגמה, כמה מקקים קיימים בעולם לעומת מספר בני האדם.

כלומר, ההבדל הכמותי בין החלקים האלה הוא הבדל עצום. ובהיפוך, גם ההבדל האיכותי ביניהם הוא עצום. מכך אנו יכולים ללמוד מהו הגובה הרוחני לעומת הגשמי, עד כמה המעבר בין המדרגות מאד חד, כי הן כנגד עולמות עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. אפשר לתאר באיזו מידה עלינו לאכול, לתת יגיעה, "לסבול" מה שנקרא, בדרגת הדומם כדי להגיע ממנו לדרגת הצומח. זה כמו לבלוע את כל היקום ולעבוד איתו כדי בסך הכול להיות בתחילת הדרגה הבאה. כזה הוא ההבדל בין המדרגות. הבדל גדול מאוד. בעולם שלנו ההבדל בין המדרגות הוא העתקה מרוחניות, ולכן כך זה נראה.

שרטוט 13

תופעת החלומות

שאלה: איך אפשר להסביר לאדם את התהליך שהוא עובר בזמן השינה, ואיך להתייחס לנושא החלומות?

כמו שנאמר קודם לכן וחשוב לציין זאת שוב, מה שאנחנו מרגישים בתוך הגוף שייך לגוף, לבהמה שלנו. בזה אנחנו נמצאים בדרגת חי. דרגת מדבר שבנו, זה עד כמה אנחנו משייכים את עצמנו לבורא. כי כל ההתפתחות שלנו אפילו בטכניקה, בתרבות, בחינוך ובפילוסופיות שלנו, כולה בסך הכול נובעת מהדרגה הבהמית ואין בזה שום דבר מיוחד. הטבע דוחף אותנו באופן טבעי ואנחנו מתפתחים. דרגת האדם, המדבר, זו הדרגה דרכה אנחנו מגיעים לחיים, להשגת האלוהות, מעל מה שיש לנו מצד הטבע.

ולכן כל התופעות שאנו חשים דרך הגוף, הן תופעות ששייכות לגוף בלבד. כך גם החלום. הוא מתרחש כשאדם מאבד את השליטה על עצמו, והמחשבות שלו, הרצונות, החרדות, הפחדים והדמיונות זורמים כולם בצורה חופשית. את כל מה שעובר עליו בחלום בתהליך מיוחד, האדם לא מעבד כסיבה ומסובב, אלא כחלקיקים בעלי תנועה המשוטטים במוח. כמו כן, בזמן השינה המוח עובר תהליך שבמהלכו הוא מנקה ומרפה את עצמו, ואז כל המידע מתערבב וכתוצאה מכך האדם מדמיין לעצמו כל מיני דברים שיתכן שהם שייכים או לא שייכים למציאות. יכול להיות שהם דומים אפילו למה שיקרה בעתיד, אבל אין להם שום קשר לחיים הרוחניים שלו, אלא לחיים הגשמיים הבהמיים בלבד.

לכן הקבלה לא עוסקת בחלומות. האדם יכול להיעזר באנשים שעוסקים בכל מיני פיתרונות, בכל מה שנוגע לגוף הם יכולים להגיד לו מה קורה לגוף, ויש כמה מביניהם שאומרים דברים נכונים. אבל זה לא שייך לרוחניות, זה שייך לתפקוד הגופני ובזה הקבלה לא עוסקת. אם האדם רוצה לדעת משהו על הגוף שלו, שייגש לשאמאנים או למישהו אחר שעוסק בזה, הם יודעים להגיד מידע נכון. אבל רק בנוגע לגוף ולא מה שיהיה עם הנשמה. הקבלה מטפלת רק ביצירת הנשמה שבתוך האדם. אז כל מה שאפשר לומר על חלומות זה, שהאדם חולם בדרך כלל על הבעיות, הדאגות והמחשבות שבהם היה שקוע במשך היום. בשעת השינה כשהאדם משחרר את השליטה עליהם הם צפים ועולים.

כמה זמן נדרש לנשמה להתלבש בגוף חדש?

שאלה: כמה זמן נדרש לנשמה להתלבש בגוף חדש?

אין לזה זמן. לפי הערכת הזמן שלנו, יכול להיות שמיד, וייתכן שזמן רב יעבור.

האמת היא שאנחנו לא יכולים לדבר על כך במושג של זמן, מפני שברוחניות אין זמן. מי שמתחיל להרגיש רוחניות, יוצא ממימד הזמן. זמן תנועה ומקום, קיימים רק בחמשת החושים שלנו. גם לפי התיאוריה של אינשטיין והפיזיקה המודרנית, העולם שלנו לא מתנהג לפי מונחי ה"זמן" המוכר לנו. ולפי תיאורית היחסות, גם "מקום" זה לא בדיוק מקום. תיאורית היחסות טוענת שלמעשה אין "מקום", אלא שזה רק נראה לנו כך. גם ה"תנועה" זה דבר יחסי מאוד, מפני שאם אדם מרגיש את עצמו כנמצא בתנועה כלפי מישהו, אבל שניהם זזים, אז לגביו הם לא זזים, הם כביכול נמצאים במנוחה.

זאת אומרת, זמן תנועה ומקום הם מאוד יחסיים ואין להם קיום כעניין מוחלט מחוץ לאדם. לכן אין אפשרות לענות על השאלה כמה זמן נמצאת נשמה ללא גוף, מפני שבמקום בו היא נמצאת, אין השוואה לזמן המוכר לנו. אבל לעת עתה אפשר לומר בצורה פשוטה שכאשר אדם נפטר, נשמתו שנפרדת מהגוף יכולה באופן מיידי להיכנס לזרע שמתחיל להתפתח ברחם של אישה, ונוצר גוף חדש. זאת כאשר מדובר על חלק הנשמה השייך ל"חי", לדרגת ה"חי".

אם השאלה הנשאלת היא לגבי הזמן בו אדם מקבל נשמה, שזה נקרא חלק מהבורא, כלומר את אותה הנקודה שבלב שעל ידי גילויה הוא מתחיל להתקדם ולעלות מבחינה רוחנית, אז ייתכן שהאדם יקבל את זה עוד בחייו וייתכן שלא. זה כבר תלוי באדם. יש הרבה אנשים בעולם, מיליוני אנשים ללא נשמות. במי יש נשמה? מי שמרגיש שיש לו חלק מהבורא, שרוצה להתקרב אליו, זה נקרא שיש לו נשמה. אם הוא לא מרגיש, זה נקרא שאין.

שאלה: מה קורה בתהליך של "נפש", "רוח", "נשמה","חיה" ו"יחידה"?

התהליך הזה קורה בתוך החלק שלנו שמבקש להתקרב לבורא. אם נפתח את החלק הזה, נתחיל להרגיש את הבורא עוד ועוד באופן הדרגתי עולה. כאשר האדם מרגיש את הבורא במעט זה נקרא "נפש", כשהוא מרגיש אותו יותר זה נקרא "רוח", עוד יותר "נשמה" וכן הלאה לגבי "חיה" ו"יחידה". זו הרגשת הבורא בתוך הכלי. אבל אם אין לאדם כלי, ואין לו את הרגשת הבורא, אז זה נקרא שאין לו נשמה. ויש הרבה גופים עדיין ללא נשמות. זאת אומרת שקיים החלק של החיות, שמחייה אותנו, אבל זה עדיין לא נשמה. ולכן נשמה נקראת "חלק אלוה ממעל".

שאלה: מדוע צריך להשפיע לבורא שהוא גם מושלם וגם מופשט, ולא להשפיע לזולת שזקוק לנו יותר וגם יותר קרוב אלינו?

זה אותו דבר. אנחנו לא צריכים לתת לבורא דבר. מה האדם יכול לתת לבורא? אין מה לתת לבורא. נתינה לבורא זו נתינה לזולת. אהבת הבורא, זו אהבת הזולת. זה בא לביטוי באופן הזה ולא ייתכן אחרת. כמו שהבורא מתייחס לכולם, ככה על האדם להתייחס לכולם. בזה האדם מבטא את הרצון שלו להידמות לבורא, לאהוב אותו. רק בכלי העולמי הכללי של כל האנושות, ביחס של האדם לאנושות, הוא מבטא את יחסו לבורא.

שאלה: למה הכוונה כשנאמר "אנשים ללא נשמה"?

המחשבה הרווחת היא שלכל אחד יש נשמה, אלא שזו נשמה שמחייה אותו, אבל זו לא אותה הנשמה שהאדם גידל בלהידמות לבורא. אלה הם שני דברים שונים. קיים קושי להסביר את כל הנושא בעת אחת ולכן קיימות אי הבנות. לכל אחד יש נשמה, אלא שזו נשמה שמחייה את בן האדם. ויש עוד נשמה, שאנחנו בעצמנו צריכים לבנות אותה בנו, כחלק הדומה לבורא. אלה הם שני סוגי נשמות שצריכים להיות בבן אדם. חלק שקיבלנו כולנו מלמעלה והחלק השני שעלינו לגדל בעצמנו. לעת עתה, למרבה הצער, יש הרבה אנשים שלא קיים בהם החלק השני. יש להם רצונות, אבל הם עוד לא הבינו שאת הרצונות האלה הרעים, יש להפוך ולהשתמש בהם לטוב, שיש לרכוש מסך על הרצונות האלו, לדמות אותם לבורא, ולקבל ברצונות האלה את הרגשת האור, חיים רוחניים, את הרגשת הקשר, דבקות, חיבוק עם הבורא, העולם הרוחני. את כל זאת עדיין אין להם. אבל את סוג הנשמה המחייה, ודאי שיש בבני האדם.

מיהו המשיח?

שאלה: האם קיים קשר בין ה"תיקון" וה"משיח"?

"משיח" נקרא האור שמגיע לאדם, מתקן אותו ומושך אותו מהדרגה שבה הוא נמצא, לדרגה עליונה יותר. לכן הפעולה שהוא עושה נקראת "משיח", מהמילה "מושך". בזמננו, כאשר מיליוני אנשים מצפים לכך שיבוא האור ויתקן אותם, זה נקרא שהם מצפים לביאת המשיח.

שאלה: אם כך, מרבית האנשים טועים בפירוש המילה "משיח".

גם בפירוש המילה "תורה" אנשים טועים. התורה זה אור שמחזיר למוטב. אבל אנשים חושבים שהתורה זה ספר גדול שאיתו רוקדים או שעושים איתו דברים אחרים. ה"תורה" זה אור, שמגיע לאדם ומתקן אותו וגם "משיח" זה אור שמגיע ומתקן את האדם. "משיח" ו"תורה" זה אותו דבר. הבורא הוא מי שמשפיע לאדם ומתקן אותו.

כשאנחנו רוצים להגדיר במשהו את ההשפעה מלמעלה אנחנו משתמשים בהרבה מאוד שמות, בהרבה הגדרות. למשל, כשאנחנו אומרים "בורא" זה מסמל לנו מחשבה עליונה, תהליך, את תכלית הבריאה שלפנינו. כשאנחנו מדברים על "תורה", אנחנו מדברים על סך כל מערכת התיקון שלנו. כשאנחנו מדברים על "משיח", אנחנו מדברים על כך שאדם מתקרב למצב בו הוא רוצה להיות מתוקן ואז מגיע אליו הכוח הזה ומתקן אותו. הפעולה הזו נקראת "משיח". כביכול יש הרבה מילים, אלא שכל מילה מגדירה משהו אחר.

אבל בסך הכול אין לנו ממה להתבלבל – יש "אור", שמשפיע על הנברא, יש "רצון" (בשרטוט מס' 14 "השתוקקות") ויש "מסך" שעושה השוואה בין ה"אור" ל"רצון". סך הכול יש לנו שלושה דברים. הראשון זה אור, השני זה רצון, והשלישי – מסך שהוא ההשוואה שאנו עושים בין האור לרצון. בצורה טבעית ניתנו לנו מהטבע הרצון והאור, הם מגיעים אלינו מלמעלה. עלינו לבנות מסך מלמטה.

שרטוט 14

לכן אנחנו לא צריכים לדאוג לרצונות שלנו ולכל דבר אחר שקיים בנו, שקשור לתכונות שלנו. זה בא מלמעלה. על האדם לדאוג רק לגבי המסך, איך להיות דומה לבורא על פני מה שמתגלה, ולא משנה מה מתגלה. מלמעלה מתגלים רצונות ודברים שונים, אבל אין לשים לזה לב. יש לשים לב איך להשוות את זה לבורא, להשתמש בזה נכון. ולבד משלושת הגורמים האלה, אין יותר כלום. ואם קורה שהאדם נכנס לבלבול, עליו לחזור לכך שאין דבר חוץ מה"אור" וה"רצון" שהאור בורא ועליו לעשות השוואה ביניהם.

תהליך בניית הנשמה

שאלה: מהו תהליך בניית הנשמה?

קיימים בנו שש מאות ושלושה עשר רצונות אגואיסטים, הנקראים "לב", ויש עוד חלק אלוה ממעל, שנקרא "נקודה שבלב", שממנה האדם יוצר מסך. כשהאדם מתקן על ידי ה"נקודה שבלב" את כל רצונותיו, באופן שכל מה שהוא מקבל בהם יהיה מכוון כדי לחזור ולהשפיע לבורא, הוא בונה את הנשמה.

יש רצונות ויש נקודה שמתחילה לנהל את הרצונות, ומהם לבנות כלי גדול, נשמה (ראו שרטוט מס' 15). הרצונות עצמם זה לא נשמה. ה"נשמה" זה שהכלי מתוקן בהשוואה לבורא. כשהרצונות אגואיסטיים זה לא נקרא שיש לאדם נשמה, יש לו רק נקודה. אלא כאשר הוא מתקן עוד ועוד מהם על ידי הנקודה הזו, זה נקרא שהוא מרחיב, מגדל את הנשמה. לעלות בסולם המדרגות זאת אומרת שבכל פעם כאשר האדם מתקן חלק נוסף, הוא עולה מדרגה. באופן זה הוא מגיע לתיקון המלא.

שרטוט 15

ההבדל בין נתינה אנושית לנתינה רוחנית

שאלה: האם זה נכון שכאשר עולה באדם הרצון להיות דומה לבורא, ניתן לכוון את האור שלו בעזרת התכוונות לזולת?

זה נכון, אלא שהשאלה היא האם בכך האדם באמת רוצה להתעלות ולהידמות לבורא? ואיך הוא יודע מה הכוונה המדויקת שלו. זו דוגמה טיפוסית לאדם בעל לב חם וטוב שרוצה לתת ולהשפיע לזולת ועולה בו השאלה, האם בכך הוא עושה משהו לתיקון עצמו, להתקרבות לבורא ולהגדלת נשמתו. והוא לא יכול לבדוק אם זו הכוונה. יתכן שהוא כמו הרבה אנשים אחרים בעולם הזה עוזר לאנשים בבתי חולים או מחלק אוכל לרעבים, אבל השאלה היא האם במעשים כאלה הוא מתקן את הנשמה שלהם?

הבדיקה אפשרית רק בזמן העבודה בקבוצה. כי תיקון הנשמה מתרחש כשכולם חוזרים לנשמה אחת, כמו לפני השבירה באדם הראשון. אם האדם פועל בצורה כזו כדי לאחד את הקבוצה שלו שלומדת קבלה ורוצה שכולם יתחברו לאותה הקבוצה, להידמות לבורא, ומשום כך הוא עוסק גם בהפצת חוכמת הקבלה ובעזרה לאחרים לתקן את הנשמות שבהם, אז הוא עושה תיקון גם על הנשמה שלו.

לכאורה גם אדם שעוזר לנזקקים יכול לטעון שהוא נותן להם את הכול, אלא שבכך הוא נותן לגופים ולא לנשמות. הטוב שהוא עושה להם מתקשר לעולם הזה. הוא מעניק להם לחם, חום ואהבה ולא בטוח שבזה הוא עושה טוב לזולת, לפעמים זה רע. לפעמים בזה הוא דווקא מרגיל את האנשים לבטלה, שרק יבקשו ממנו. במעשים האלה הוא יכול לקלקל את החברה. ואמנם אנחנו נוכחים לדעת שככל שנותנים יותר, אנחנו דווקא מקלקלים את האנשים. כאשר נותנים הכול לילד, הוא גדל באופן לא תקין.

האהבה צריכה להיות מטרתית, כלומר לזהות מה באמת רוצים כטוב עבור הזולת. הטוב יכול להיות רק בתנאי שניתנת לאדם ההזדמנות להתקיים ולחיות בעולם הזה, בזכות עצמו. ומעבר לנחיצות, העזרה שתינתן לו תהיה בכדי שיתקן את הנשמה. כי הנשמה היא הנצחית. הגוף ימות בסופו של דבר, אבל הנשמה היא זו שתישאר לו לתמיד. ההתנהלות באופן הזה עושה לו באמת טובה.

שאלה: מהו תפקידה של הצדקה לפי הקבלה.

בעולם שלנו קיימת אפשרות מיוחדת להשפיע זה לזה ולעזור האחד לאחר להתקדם ברוחניות. עלינו רק לדאוג להתקדם למטרה הזאת, כי ככל שנרבה להשיג ממנה, יהיה זה רווח קבוע עבורנו שעימו נלך מהעולם הזה ואיתו נמשיך עד שנגיע לגמר התיקון. כל יתר הדברים שהאדם רוכש, הכול נעלם. אנחנו יודעים שמהרכוש הזה אנשים כבר מיואשים, הם רוצים משהו רוחני.

לכן הצדקה האמיתית היא העזרה לאדם בהתקדמות הרוחנית. זה מתבטא בעזרה בלימוד, לדאוג לספרים, להכין שיעורים, לפתוח קבוצות, לעזור בכסף, לעזור בכוח, ביכולת הסברה. בכל דבר שאפשר לאדם לעזור. זה נקרא "צדקה". "צדקה" מהמילה צדק. "צדק" זה נקרא שוויון, בין כולנו והבורא. אם אדם עוזר שזה יקרה, שזה יתממש, זה נקרא שהוא עושה צדקה. פשוט.

סימני המשבר ופתרונו

שאלה: מה ניתן לאנושות לעשות בזמנים האלה לטובת הרוחניות, לנוכח המשבר שפוקד את העולם והעיוורון של מנהיגים רוחניים בעולם?

כבר דיברנו על כך שאנו נמצאים בזמן מיוחד. האנושות מתקרבת לתיקון הכללי שלה, הכולל. לכן בנשמות מתגלה כעת הרצון האגואיסטי הגדול ביותר אי פעם. כתוצאה מהאגו הזה אנחנו רואים משבר. משבר שתוצאותיו דפרסיה, סמים, טרור, מקרי גירושין, ילדים שעוזבים את ההורים ועוד. הכל הולך לאיבוד. אנחנו רואים בלבול במשק ובקשר בין בני המדינות. מצד אחד אנחנו תלויים זה בזה, כל המדינות בעת ובעונה אחת, מצד שני אנחנו לא רוצים זה את זה ונדחים זה מזה. הגלובליזציה, המצב הכלל עולמי שמתגלה מראה עד כמה אנו קשורים זה לזה, והאגו שלנו דווקא רוצה לדחות אותנו מקשר בין מדינות, בין בני אדם, בין חברות ותרבויות. אם לא די בכך, אז הכול מתגלה יחד עם הקלקול שאנו מזמינים בדרגות נמוכות יותר כמו הפגיעה באיכות הסביבה ועוד.

צריך להגיע למצב הזה כדי לחייב את האדם למצוא את הפיתרון האמיתי, שיגיע לידיעה שהאפשרויות הן או יציאה מהאגו שלו, שהוא מקור כל הרע, או שהוא נמצא לפני התאבדות. העולם צריך לגלות את זה ומתוך הגילוי הזה תעלה צעקה גדולה ודאגה אמיתית לפיתרון. אז ימצאו את השיטה לתיקון האגו, את חוכמת הקבלה. הקבלה היא השיטה לתיקון האגו, כי היא לא מדכאת או מוחקת את האגו, אלא עוזרת להשתמש באגו באופן הנכון.

על הזמן שלנו נכתב כבר לפני אלפי שנים, שהוא יגיע וכך יהיו פני הדברים. עכשיו עומדות לפנינו שתי האפשרויות. ככל שנגביר את הפצת חוכמת הקבלה בעולם ונסביר מה אפשר לעשות ואיך להציל את העולם, נעלה את המודעות של בני האדם והם יבינו שהמצב הזה דווקא מטרתי, שהוא טוב, כי הוא אמור להביא אותנו לחיים טובים. זה כמו במחלה, כשאדם חולה ולא מודע לכך שהוא חולה ופתאום הוא מגלה זאת. כשיש אבחנה, אז מתוכה יכולים למצוא תרופה. מה שאם כן, אם אדם לא יודע מהי המחלה שלו, איזו תרופה הוא יחפש?

לכן הזמן שלנו מאוד מיוחד. הבעיה היא המטרה. מי שיודע את המטרה, התהליך הזה מוביל אותו לטוב. מי שלא יודע מבולבל, מפוחד ולא יודע מה לעשות. לכן עכשיו הכל תלוי בהפצת חוכמת הקבלה. ככל שנסביר בדחיפות ובשיתוף עם מדענים ופילוסופים את התהליך לעולם, את ההיסטוריה של התפתחות, ככל שנגלה את זה כמדע, כדבר ריאלי, בעזרת הוכחות מהטבע, מההיסטוריה וממקורות נוספים, כך נקדם את כל האנושות לפיתרון טוב, שיהיה קל יותר. עוד לפני שיגיעו המכות הגדולות שנובעות מהאגו, מהטרור, מהמלחמות העולמיות הגדולות, נדע מאיפה הקלקול נובע ונוכל להתגבר עליו ולתקנו. כי הכל בעצם תלוי רק ביחס שלנו לעולם.

ואנחנו, "בני ברוך" ישראל והקבוצות בכל העולם, פועלים לשם כך בכל האפשרויות שיש לנו. אנו מקווים שהקבוצה בסנטייגו תתחזק גם היא ותיקח על עצמה חלק פעיל, ברור וחזק בתהליך. כתוצאה מכך נראה עתיד טוב יותר לצ'ילה ולכל אמריקה הלטינית. כאן נמצאות היכולות להתפתחות יתר המדינות בדרום אמריקה. תקוותינו היא שהאנשים שלומדים קבלה וגדלים כעת בקבוצות, גם נשים וגם גברים, יוכלו להיות מנהיגים רוחניים של היבשת כולה. זאת בתנאי שימשיכו ללמוד בשנים הבאות. כל הבעיה היא שמנהיגי העולם לא יודעים מה לעשות. לכן התקווה שלנו היא שאנחנו מגדלים כאן ועכשיו מנהיגים אמיתיים, שיהיו מנהיגי העולם. שמי שילמד בקבוצות שלנו יהיה בעתיד מורה הדרך לכל אמריקה הלטינית.

צמצום א' וצמצום ב'

שאלה: מהו ההבדל בין צמצום א' וצמצום ב'?

האדם אגואיסט, יש לו רצון לקבל גדול. כאשר האדם מתחיל להבין שהרצון לקבל כמו זה שהוא מחזיק בו, פסול מלהיות רוחני ונצחי, שאי אפשר להרגיש בו חיים רוחניים, הוא עושה עליו צמצום ולא רוצה להשתמש בו. הוא לא מוחק אותו, אלא רק עושה פעולות שמתנגדות מלהשתמש בו. זה נקרא "צמצום א'".

צמצום ב' זה משהו אחר. צמצום ב' קורה לאחר שהאדם פסל את השימוש ברצון לקבל בצורתו האגואיסטית כדי לבלוע את כל העולם, והוא מתחיל לחשוב על הדרך שבה הוא יכול לעבוד איתו בלהשפיע, כדי לתת. צמצום ב' זו הגבלה על הרצון של האדם, שלא בכל רצון הוא יכול להשתמש בלתת ובלהשפיע. הוא חלש. הוא מגלה שרק עם חלק מכל הרצונות שקיימים בו הוא יכול לעבוד בהשפעה. לדוגמה, הוא מוכן לקבל הרבה כסף, אפילו מיליון דולר ולתת אותו לאחר, אבל אם יקבל שני מיליון, הוא כבר לא יוכל לתת אותם. שני מיליון זה כבר יותר מדי תענוג בשבילו, זה יבלבל לו את הראש והוא לא יוכל לפזר את הכסף. כך נוצר גבול. הגבול הזה נקרא "צמצום ב'". שהאדם משתמש רק בחלק מסך כל הרצונות שלו, ובחלק לא.

"צמצום א'" הוא הצמצום הראשון. לפי צמצום א' האדם לא משתמש ברצונות שלו בצורה אגואיסטית, פשוט לא משתמש בהם. לאחר מכן הוא עושה חשבון בתוך הרצונות. יש בתוך הרצונות שלו רצונות שיכולים להיות בשימוש, שאם הוא משתמש בהם הוא הנותן, כי את התענוג שלו הוא מחזיר לבורא. החלק הזה, שבו הוא עושה שימוש ברצונות שלו כדי להשפיע, נקרא "גלגלתא ועיניים". אחר כך יש עוד חלק שנקרא "אח"פ דעליה" ואחר כך עוד חלק, שהאדם לא יכול להשתמש בו והוא נקרא "לב האבן" (ראו שרטוט מס' ). (למעשה לא משנה באיזה שמות אנו מכנים את החלקים השונים).

שרטוט 16

אז קודם האדם עושה צמצום א', לאחר מכן הוא מבצע בירור על הרצונות, עושה צמצום ב' ואח"פ דעליה ולאחר מכן יש מה שנקרא "תחיית המתים". בספרים כתוב שעוד מעט תהיה תחיית המתים, שהעצמות יעלו מהקברים ובבתי קברות המתים יקומו לתחייה, כך מספרים לנו בצורה פיוטית, בכתובים. אבל הכוונה היא שכל הרצון של ל"ב האבן שנקרא "מת", יוכל גם כן להצטרף לתיקון, שגם בו האדם, בלב האבן הזה, האדם יעבוד בעל מנת להשפיע. זה נקרא "תחיית המתים". אז יש לנו בסך הכול שלושה שלבים: שלב ראשון, צמצום א'. אחר כך עבודה לפי צמצום ב'. ולאחר מכן תחיית המתים.

מבנה הסולם הרוחני

שאלה: למה מדברים על מאה עשרים וחמש מדרגות, אם הבורא הוא אין סוף?

הבורא ברא אותנו בד' בחינות דאור ישר: בחינה א' רצון לקבל, בחינה ב' רצון לתת, בחינה ג' רצון לקבל עם רצון לתת, ואחר כך מלכות שרוצה ליהנות מכולם. כל זה בנוי מחמישה חלקים. סך הכל חמש מדרגות. הרצון לקבל הסופי, כולל בתוכו את כל חמשת המדרגות. דרגת אפס, זה אור. הדרגה הראשונה, זה האור שברא רצון לקבל שנמצא בתוך הרצון לקבל שברא, ובה נמצאת גם דרגה אפס. דרגה שתיים כוללת את דרגות אפס ואחד. בדרגה שלוש נמצאות דרגות שתיים אחד ואפס, ודרגה ארבע כוללת את הדרגות – שלוש שתיים אחד ואפס. זאת אומרת, שהדרגה האחרונה כוללת את חמש הדרגות הקודמות (ראו שרטוט מס' 17).

שרטוט 17

הרצון לקבל הזה הכלול מחמש הדרגות שבו, מחליט אחר כך שהוא רוצה להיות למשפיע. יש בתוכו חמש דרגות עביות: אפס, אחד, שתיים, שלוש, ארבע וכשהוא מקבל על מנת להשפיע בדרגה פנימית יותר, הוא עולה יותר (ראו שרטוט מס' 18). ככל שהוא מקבל יותר, כך הוא משפיע יותר. ויוצא שברצון לקבל יש לנו מה שנקרא בשפתנו ספירות "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות". וכנגד זה יש אורות "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה". וכך הכל מתחלק לחמש.

שרטוט 18

כאשר הרצון לקבל רוצה לתקן את עצמו, הוא מתקן את עצמו בחלקים קטנים. יש רצון לקבל גדול, שמחלק את עצמו לחמישה חלקים וכל חלק הוא מחלק לעוד חמישה חלקים וכל חלק מתחלק לעוד חמישה חלקים, בסך הכל 5×5×5 = 125 חלקים. אבל זה חישוב גס, מפני שכשאנחנו מדברים על התיקונים, על איך אנחנו מתקנים, אז יש לנו הרבה יותר ממאה עשרים וחמש החלקים שכאן, יש חלוקה פנימית קטנה יותר. אבל בסך הכול אנחנו סופרים מאה עשרים וחמש מדרגות. זה נובע מהמבנה של הרצון לקבל.

הבנת כתבי קבלה

שאלה: איך ניתן להבין את הכתוב בקבלה ואת מה שעלינו לעשות כדי להתקדם?

יש חלק גדול מאוד בקבלה, שנקרא "שפת הענפים", שמסביר לנו איך לקרוא בספרים של הקבלה. בעולם שלנו, כשאדם חוזר לביתו ממקום רחוק ובנו מבקש ממנו לתאר את המקום שבו היה, האב יכול לתאר ולספר לילדו על המקום שבו ביקר רק ביחס למה שיש לילד. הילד יכול לדמיין רק לפי מה שיש לו ברשותו. אבל אם בעולם הרוחני שעליו אני רוצה לספר, אין שום דבר שדומה לעולם שלנו, איך אוכל לתאר אותו?

לכן כתוב "טעמו וראו". לכן כתוב שה"בורא" הוא מלשון "בוא וראה", בוא אליו וראה אותו. לפני זה אין מה לעשות. לכן אנחנו נדחפים לדבר לא ידוע על ידי ייסורים. אנחנו רוצים, אבל לא יודעים. ובאמת כך צריך להתפתח. כך ילדים מתפתחים, ועלינו, כמו גדולים, לעזור להם. אבל ילד לא יודע מה לעשות. הילד מחקה את המבוגר. הוא לא יודע מה המבוגר עושה, אבל הוא חוזר על אותם הדברים שהגדול עושה, וכך הוא גדל, כמו קוף, מהדוגמה שהוא רואה. כך ילדים עושים. ולכן המקובלים אומרים, שעלינו לעשות תרגילים. בעולם הרוחני כולנו כנשמה אחת, ועלינו להשתדל לעשות בעולם הזה את אותו הדבר, לעשות הכול ואם נעשה כך, נגיע להיות גדולים, רוחניים. לא נעשה, לא נהיה. יותר מזה הם לא יודעים להסביר, לא יכולים.

חזרה לראש הדף
Site location tree