אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 11 / בחירה חופשית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בחירה חופשית

(שיעור מס' 5, 06.08.06)

מבוסס על "מאמר החרות"

ההסתרה השורה על האדם

הכוח העליון בבריאה נקרא "בורא". מכיוון שעל האדם לבוא אליו ולהכיר אותו, כמו שכתוב "בוא וראה". הבורא רוצה שהאדם יכיר אותו. כתוצאה מכך הוא ברא נברא, כדי שכנברא הוא יכיר אותו במלואו.

לכן האדם לא צריך כך סתם לקבל מהבורא תענוג, כמו קטן מהגדול. אלא לקבל תענוג מהבורא זה אמצעי כדי שלאדם יהיה קשר עם הבורא מתוך שהוא מקבל משהו מהבורא. כך הוא ילמד מי הוא ולאט לאט יהיה כמוהו. זה באמת מה שהבורא רוצה לעשות לנברא.

לכן עלינו לדעת כיצד לעבוד עם הרצון. כי הרצון הוא הדבר היחידי שהבורא בראכדי שנכיר את הבורא, נלמד ממנו ונהיה כמוהו. בדומה לילד הלומד מהגדולים בעת שמסתכל עליהם, כך אנו לומדים כיצד להיות כמו הבורא.

אך בעולם שלנו אנו לא מרגישים את הבורא. האדם נמצא בסְפֵירָה סגורה בתוך עצמה ואינו יכול לצאת ממנה ולהרגיש משהו מחוץ לה. כי האדם נמצא ברצון המושך רק לעצמו. ולכן הוא נתקע בתוך הסְפֵירָה. כל הכוחות שלו פונים פנימה, מכוּוָנים למרכז הסְפֵירָה שלו, לאגו המקסימאלי. ואילו בסְפֵירָה החיצונה, היכן שמצויים העולמות העליונים והבורא, המצב הפוך. שם הכול הוא נתינה, הכול אהבה.

האדם לא מרגיש ולא יכול להרגיש זאת. כי הוא חושב ומרגיש אחרת, הפוך מן העולמות העליונים. אין לו שום אפשרות "להציץ" דרך איזשהו חור בסְפֵירָה שלו ולראות מה קורה בעולמות העליונים. מה שהמקובלים אומרים לו הוא גם לא מבין. כמו שאי אפשר להסביר לתינוק מה זה להיות גדול.

לכן לדברי המקובלים האדם בעולם שלנו נמצא במצב מיוחד. מצב שהבורא הכין לו במיוחד. אם האדם משתמש בכל ההכנות האלו כמו במשחק, בכל מה שיש בעולם שלנו, בעצמו ובסביבה שמחוץ לו, שכן לכל אחד יש "אני" ו"העולם", אם הוא משתמש נכון ב"אני" וב"העולם", אז לבטח יש לו הכול כדי להגיע ולראות את הסְפֵירָה החיצונה, העליונה. הוא ילמד ממה שיש שם כמו ילד הלומד מהגדול, מהבורא, ישתדל, ויוכל להיות כמוהו. בתוך האדם יש הכול, רק צריכים לדעת כיצד להשתמש בזה. על כך מדבר בעל הסולם ב"מאמר החרות", בנושא "הבחירה החופשית".

הרצון ליהנות

בחוכמת הקבלה אנו רואים ולומדים, שהאדם בנוי מרצון לקבל בלבד. קודם היה אור ובתוך האור התחיל "רצון" כנקודה. האור הוא שמפתח את הרצון, את כל מה שיש בתוך הרצון כשהרצון מתפתח לבחינות א', ב', ג', ד', את כל מה שקורה בהתפתחות הרצון. האור גורם להתפתחות נקודה שהיא "יש מאין" – נקודה מכלום, מאפס, שהבורא ברא אותה (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט 1

מלבד הנקודה הזאת, הנקראת "יש מאַיִן", שנעשתה מכלום, ממה שלא היה קודם, חוץ מהמעשה הזה, שום דבר לא נקרא "מעשה הבריאה". כי הנקודה הזו היא היציאה ממה שלא היה. רק את זה הבורא, הכוח העליון, יכול לעשות. כל יתר הדברים שקיימים בנקודה זו, באים מתוך האור. האור הוא שמפַתח את הנקודה הזאת עוד ועוד. הוא מוסר לנקודה זו את התכונות שלו ואת השפעותיו. לכן, כל מה שיש ברצון לקבל, שרוצה לקבל משהו מהאור, נמשך לקראת האור ורוצה את האור. כך נתן האור לרצון לקבל את הגירוי הזה, את הרצון שלו. יש בזה דברים עדינים.

כדי להמחיש זאת, אנו משתמשים בדוגמהות מהעולם שלנו, דוגמהות טבעיות כמו ילדים וגדולים. ניקח לדוגמה ילד במשפחה. אם נותנים לו פעם אחר פעם מאכלים מיוחדים שמכינים במשפחה, אז בונים בו רצון דווקא למאכלים אלה. אם אותו ילד היה גדל במשפחה אחרת ומקבל טעמים אחרים, הוא היה מתרגל אליהם ואוהב אותם. זאת אומרת, התענוג הוא שבונה את הרצון.

לכן אין לזלזל ברצונות. עצם זה שכולם נמשכים לתענוגים, יש בזה הבנה של התענוג. בתוך הרצון יש כבר דבר גדול, יש רכוש. בדומה לאדם שיודע ממה הוא רוצה להנות. כלומר הבורא עשה לאדם הכנות. הוא הכין אותו עד העולם שלנו, דרך כל תהליך ההתפתחות שתיארנו, עד העולם שלנו. ומה שיש לאדם בעולם שלנו נקרא "רשימו" (רו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, הבנה איזה תענוג נמצא בתוך האור.

שרטוט 2

אמנם שהרשימו נקרא "נקודה" והוא קטן מאוד, אבל בנקודה זו יש את כל האינפורמציה על כל מה שהאדם צריך. הוא רק זקוק לכוח כדי לממש את זה, כמו שכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא רוצה. למשל מישהו רוצה מנת אוכל מיוחדת עם בשר, אורז וגם ירקות. הוא יודע כמה הוא רוצה ומה יהיה שם, עד לפרט האחרון. הוא יודע ממה הוא רוצה להנות.

העובדה שיש לאדם רצון כזה, היא דבר גדול. לכן חוכמת הקבלה אומרת לא לזלזל ברצון. אנו רק רוצים לדעת איך להשתמש בו נכון, כדי להידמות לבורא, להיות כמוהו. אבל בתוך הרצון, יש לנו את כל האור. חוץ מהנקודה שהבורא ברא יש מאין, כל היתר נברא על ידי האור, נעשה מהאור, בתוך הרצון.

כאשר הרצון נעשה גדול, אגואיסטי, הוא נקרא "קליפה", "סטרא אחרא". רצון מאוד אכזרי, שהורג, ועושה את כל הדברים הרעים שבעולם. המקור לכך שהאדם רוצה אלף ואחד דברים, לשלוט באחרים אפילו לרצונות הגרועים ביותר הנקראים "קליפה", הוא אותו האור שנמצא בתוך הרצון. אלא שהוא נמצא בצורתו השלילית, האגואיסטית. אם האדם יהפוך את אותן תכונות האור שנמצאות בתוך הרצון, אז הרצונות בתוכו יהיו מתוקנים בצורה מדויקת.

בסופו של דבר תהיה לאדם אותה נקודה. כלומר, עליו להבין שהנקודה היא ה"אני" וכל תכונות האור, חיוביות או שליליות, כולן באות מהאור. לכן אותה נקודה שמתעוררת בו, היא מספיקה. את כל יתר העבודה הוא צריך לעשות עם הרצונות שלו. על ידי החוכמה כיצד לעבוד עם הרצונות הוא יכול להגיע לאין סוף, לנצחיות, לשלמות. להיות ככוח העליון מעל העולם הזה, ממש לחיות כנשמה. אך חייבת להיות בו החוכמה איך לעבוד עם הרצונות.

על האופן שבו האדם צריך לעבוד כותב בעל הסולם ב"מאמר החרות". בעל הסולם אומר, כי האדם נמצא בעולם שלנו במצב שבו הוא רק רוצה להנות, כל טיבעו הוא רק לרצות להנות. רוצה האדם או לא, התענוג או חוסר התענוג מנהלים אותו. אם הוא רואה במקום כלשהו קצת יותר תענוג מאשר במקום השני, הוא נמשך אליו. מחשבותיו מסתובבות, רצונותיו, העיניים, האוזניים, תמיד הוא מחפש ומאתר בדומה לחיישן, איפה יש יותר תענוג. אין לו ברירה, כך הוא בנוי.

אדם מפותח מחפש תענוגים יותר עדינים. אדם גס ופחות מפותח או ילד, מחפשים תענוגים יותר פשוטים. אבל תמיד, מתוך הטבע שלו, האדם רץ רק אחרי תענוגים. ואם אנו נמצאים במצב תמידי של ריצה אחרי תענוגים, אנחנו כביכול עבדים. זה נקרא "עבדות", כדברי הכתוב "עבדים היינו במצרַים".

כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו שמנהל אותנו ולא נותן לנו חופש ממנו. אין לנו יכולת לצפות עליו מבחוץ ולראות כמה אגואיסטים אנחנו. אלא שאיש לא מבין זאת. כאשר אנו מתבוננים באנשים, אם הייתה לנו אפשרות לבדוק את המחשבות, את הרצונות, את החשבונות שלהם ומה שנמצא לפניהם, איך הם תופסים את העולם, כל אחד לפי הרגליו, לפי טיבעו ולפי החינוך שלו, אז היינו רואים שכל אחד מהם, כל הזמן מחפש היכן וכיצד יותר להנות.

יכול להיות שברגע מסוים ללכת לישון זהו תענוג גדול וברגע אחר התענוג יהיה לרוץ ולחפש משהו, אבל הגוף, המוח והלב כל הזמן נמשכים רק לתענוג המקסימאלי אותו אנו מציירים לעצמנו, מכל מה שאנו רואים סביבנו וכך אנו עושים חשבון בין כל האפשרויות: מה כדאי ומה לא. יתכן שקיים תענוג גדול, אבל להשיג אותו זה בלתי אפשרי. כמו שכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך", כי יודע שבת מלך היא דבר אליו הוא לא יכול להגיע. לכן הוא מוחק זאת מעצמו ולא מצטער על כך. כי אין לו בשביל מה להצטער.

האגו של האדם בונה בו את מעגל האפשרויות, שהוא יודע שכדאי לו להתאמץ ולהשיג ושיותר ממנו לא כדאי לו להתאמץ, כי המאמץ והיגיעה יהיו יותר גדולים מהתענוג שישיג. יש מקרים שבהם השגת התענוג כלל אינה אפשרית. ככל שהוא ישקיע יגיעה, הוא לא יגיע לתענוג.

נמצא כי האדם אינו בעל בחירה חופשית ואינו חופשי. כל אדם הוא אֶלֶמֶנט קטן, שמחפש איפה יש יותר תענוג. בדומה לכלב הרץ ברחוב, מרחרח באפו ומחפש, כך האדם בחייו, כך הוא בנויי. אין לו בזה שום בחירה. כולנו מתוכנתים מראש בצורה כזאת. ואם כך, אנחנו לא חופשיים.

לפיכך, אם אין לאדם חופש בחירה, אז כל מה שהוא עושה, דברים טובים או דברים רעים, אין להם שום שכר ועונש. אי אפשר להעניש מישהו שיש לו רצון חזק להרוג והוא הורג או לחליפין להעניק פרס נובל למישהו אחר. לאותו אדם היה דחף חזק מהטבע להגיע לכך, הוא רצה מאוד ומימש זאת. פשוט באין ברירה, כי היה לו דחף מבפנים. אם כך מדוע נותנים לו פרס כאשר סך הכול הוא ביצע את רצון האגו שלו?

יוצא שבחייו הרגילים, הארציים, החיים על פני כדור הארץ, האדם אינו חופשי כלל. הוא תמיד בורח מייסורים לתענוגים. כל אחד עושה חשבונות מה יותר כדאי. לפי התכונות איתן נולד, לפי החינוך, לפי האפשרויות שבסביבתו, לפי הבריאות, לפי הכוח שיש בו, לפי השכל, לפי מידת הבנתו שתענוגים אלה יותר כדאיים לו מתענוגים אחרים, וכן הלאה. אבל בסך הכול, כולנו עבדים. זה נקרא שאנחנו נמצאים בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל שלנו. זה לא רע ולא טוב, זהו הטבע. עלינו להבין זאת ולהסכים עם כך. עלינו לבדוק זאת, על מנת שלא לקבל את הדברים כמשהו בטוח וברור.

ומה דורשים מאיתנו בחברה שלנו, מה דורשות מאיתנו הדתות? "אם תהיה טוב, תגיע לעולם הבא. אל תזיק לאחרים, כי יהיה לך או בית סוהר בעולם הזה, או גיהינום בעולם הבא". האם אפשר לפנות כך לאדם? אנו רואים שכל הטפות המוסר האלה או ההפך, כאשר החברה מכבדת את האדם שעושה מעשים טובים, הכול נכנס בגדר של השפעת החברה על האדם. כדי שיעשה חשבונות עם האגו שלו, מה כדאי לו יותר ומה כדאי לו פחות. אבל הכול נכנס לחשבון שלו ולפי זה הוא עובד. כמכונה מתוכננת ולא חופשית.

כדי להיות חופשי מהרצון ולעבוד איתו, האדם צריך להיות מחוץ לרצון. כאשר הוא יוצא מהאגו שלו ומרגיש את עצמו לגמרי מחוץ לאגו, אז הוא מתחיל לעבוד איתו כמו שהוא רוצה. לכן אנו לומדים שהעבודה של האדם היא קודם כל "הכרת הרע", לאחר מכן האדם עושה "צמצום", שזה נקרא לצאת מהאגו ולא להשתמש בו. אחר כך הוא לומד מהבורא ועושה משהו שנקרא "מעשה טוב".

הכרת הרע, נקרא "סור מרע". כי מהרגע שהאדם מכיר את הרע, הוא עוזב את הרע. אם הוא יודע שמשהו מזיק לו, הוא מתרחק ממנו ולא יכול לסבול אותו. מספיק לו רק לראות עד כמה האגו עושה לו רע וכבר הוא יתרחק ממנו ומספיק לו לראות עד כמה שההשפעה עושה לו טוב, וכבר הוא בוחר בה. הבעיה רק לראות שזה רע וזה טוב. "עושה טוב" מביא את האדם בסופו של דבר, להידמות לבורא.

בעל הסולם מסביר כיצד לעשות זאת. לדבריו, האדם נמצא בין התענוגים לייסורים כל הזמן. סך הכל הוא מרגיש, או שיש לו תענוג, או שאין לו תענוג. כך הוא בנוי על ידי האור. ואם הוא כך בנוי על ידי האור, אז אין לו ברירה. יוצא שקודם כל, עליו לבדוק איזה גורמים נמצאים בו ובסביבה.

אני והסביבה

החיים של האדם מתחלקים לשניים: "אני" ו"העולם". "אני" זה הלב, המוח והגוף של האדם עם כל מה שיש לו – החינוך, התרבות, התכונות שאיתן נולד וקיבל בתורשה וכן הלאה. "העולם" מתחלק לחלקים קטנים יותר: משפחה או עיר, מדינה או עָם, כל היקום או הקוסמוס. אבל בסך הכול קיימים רק "אני" וה"סביבה", שניהם בלבד. לכן עלינו ללמוד מי "אני" בעצמי ואיך ה"אני" מתפתח. כלומר, ללמוד על ה"אני" בהווה ועל החוקים שבהם ה"אני" מתפתח.

ה"אני", זה כל מה שיש בנו – התכונות שלנו, סכום הדברים שקבלנו מההורים, מהחינוך, מהתרבות, מכל מה שקיים. כל אלה מתפתחים בדינאמיקה ונקראים "אני". ה"סביבה" זו הסביבה עצמה ודרכי התפתחות הסביבה, הדינאמיקה שלה. יש שני גורמים, ה"אני" וה"סביבה" ויש את התהליך שבו הם מתפתחים יחד. האדם מחולק לאני ולהתפתחות שלו. האדם עצמו לא יודע כיצד הוא מתפתח, יש בתוכו מנוע כלשהו שמפַתח אותו וישנה הסביבה, שגם היא מתפתחת בדרך כלשהי.

אנו רואים שהחברה האנושית מתפתחת, אבל לא ידוע לנו לפי איזה חוקים. תמיד ההתפתחות היא פתאומית ובצורה של מהפיכה. לדוגמה בתקופת ימי הביניים, פתאום הגיע הרנסאנס. דוגמה נוספת היא המצאת מכונת הקיטור שהביאה למהפכה הטכנולוגית ולמהפכה בכל העולם. כך קרה גם עם החשמל ועם המנועים. מכל הכיוונים מגיעה התפתחות ואנחנו לא יודעים מאיפה. פתאום באה למישהו איזו המצאה, כביכול באופן מקרי וכך זה מתפשט ומתגלה לכולם.

ארבעת הגורמים האלו: "אני", "דרך התפתחותו", "הסביבה" ו"דרך התפתחותה", כוללים את הכול. מי הם הגורמים הפועלים על האדם? כל מה שהאדם קיבל לתוכו מהלידה ומהילדות – ידיעות, תכונות והרגלים - עליהן האדם אינו בעל הבית. בגיל ההתבגרות (15-20) הוא מרגיש ש"זה אני", אבל לא הוא קבע איך להיוולד ועם איזה תכונות, כיצד יחנכו אותו ומה יתנו לו. על כך אין לו בחירה חופשית.

לאדם עצמו אין ידיעה על דרך התפתחותו. זוהי גם תוצאה ממשהו שמשפיע עליו וגם בזה אין לו בחירה חופשית. גם על מה שיש בתוך החברה, הבנויה גם היא מההרגלים שלה, מהתרבות שלה, מהחינוך ומכל מיני מערכות, האדם לא יכול להשפיע. על סדר ההתפתחות של החברה, על האופן שבו היא מתפתחת כולה אין לו שום השפעה.

האדם משפיע רק על דבר אחד בתנאי שהוא מוצא בתוך החברה קבוצה שיש בה אופי מיוחד – שהיא רוצה להידמות לבורא, שיש בה חוקי התפתחות מיוחדים ולהידמות לבורא היא רוצה להתפתח. קבוצה זו לא יודעת ולא מבינה איך להתפתח, אבל היא מנסה לעשות זאת מהספרים, מההמצאות של אלו שכבר התפתחו, מהספרים של המקובלים, כי החברים בקבוצה רוצים שיהיו להם תכונות מיוחדות וכיווּן מיוחד. אם יש כזאת חברה ובמקום החברה האנושית של שבעת מיליארד האנשים, האדם מעמיד את עצמו בתוך הקבוצה וכלפי הקבוצה, כנמצאת כלפיו כמשהו מאוד מיוחד והוא רוצה שהם ישפיעו עליו, אז הם יכולים להביא לו משהו, שיגרום לו להתפתחות שאינה דרך ארבעת הגורמים. אלא דרך משהו חיצוני להם.

במה הקבוצה הזאת שונה מהאנושות. מדוע יש לה משהו, שיוצא מגדר ארבעת הגורמים האלו, למשהו מיוחד? היא שונה מפני שבה לומדים מספָרים שאינם מסבירים על העולם הזה, אלא על עולם יותר חיצון. הקבוצה רוצה להידמות לעולם היותר חיצון ואת זה היא משפיעה לאדם. אמנם היא נמצאת בעולם הזה ועדיין לא נמצאת בעולם החיצון, בעולם העליון, אבל בזה שהיא רוצה להידמות לעולם החיצון וכאילו נמצאת שם, היא כבר משפיעה עליו. כי האדם נמצא בהכרח תחת השפעה של עצמו ותחת השפעת החברה.

לאדם יש בחירה חופשית בדבר אחד, למצוא קבוצה שיש לה התפתחות לעולם העליון, לבורא, שהוא יתרשם מהקבוצה הזאת בתוך העולם שלו, שהקבוצה תהיה לו חשובה יותר מכל השפעות העולם הזה, שהשפעות אלו יהיו קטנות לעומת השפעת הקבוצה עליו. אם האדם עושה כך, אז לבטח שני הגורמים, הקבוצה שמשתוקקת למעלה וההתפתחות שלה, יפעלו עליו.

שני גורמים אלה לא רק פועלים על האדם, אלא גם משנים את הגורמים שלו. כי הוא רוצה לשנות אותם, אלא שאינו מסוגל. כך האדם משתמש בכל מה שיש לו. גם בתכונות שאיתן נולד וקיבל מהחינוך וגם בהתפתחות הטבעית שעבר. גם אותם הוא משנה מתוך שהוא נמצא בקבוצה. האדם יוצא לגמרי מהתנאים בהם הוא קיים בעולם הזה ונעשה לאדם חדש. גם את התכונות הראשונות – ה"אני", וגם את התכונות השניות – "החברה", הוא מחליף. רק בתנאי שהוא נמצא תחת השפעת הקבוצה, שמקבלת מהספרים כוח, הבנה והכרה מה נקרא להיות בעולם העליון.

זה דבר מלאכותי, כמו משחק, כי גם הקבוצה משחקת ואינה נמצאת בעולם העליון. יתכן שיש בה אנשים שנמצאים בהרגשתם כבר מעל המחסום כמקובלים, אולם אין בכך חשיבות. חשוב שהקבוצה משתוקקת לזה. מספיק שהם משתוקקים והם פועלים עליו ברצון שלהם. הרצון שלהם משנה בו הכול. בקבוצה האדם משנה את הרצון, את התכונות, את הכוונות ואת המטרות שלו ובכך הוא משנה גם את ההתפתחות שלו. התפתחות האדם בכל אלה נעשית דומה להתפתחות החברה.

בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית היא רק לבחור מלכתחילה בסביבה, בספרים ובמדריכים שמשפיעים לאדם את המטרה הנכונה, האמיתית. לכן הוא אומר, שיש בעולם שלנו שכר ועונש. כי אם האדם משתמש בבחירה החופשית שלו, אז הבחירה חופשית היא לבחור את הסביבה שתשנה אותו. רק כך יהיה לו "שכר", להגיע להרגשת העולם העליון, להיות כבורא, זהו השכר. אף אחד לא ייתן לו שכר כלשהו, כמו סוכרייה או מדליה.

השכר היחידי שקיים בעולם שלנו, (כל היתר אינו שכר, אלא סתם דברים חסרי חשיבות שמחלקיםכמו אותות צבעוניים, ומדליות), שבאמת נשאר לאדם, זה שהוא משתנה מבפנים והשנוי נשאר בו לנצח. על ידי החברה, האדם משתנה ומגיע להתקרבות לבורא. העבודה עצמה, להיות בקשר עם החברה ולהשתנות איתה יחד, היא מביאה את האדם למטרה. וההתקדמות למטרה היא השכר.

הבחירה היא רק עד כמה הסביבה תשתנה יותר מהר בהתפתחות שלה ועד כמה השינוי בחברה, יגרום להתפתחות האדם. התוצאה תהיה אדם חדש.

חברה כזאת אינה מכוונת את האדם במקצת, אלא היא משנה לו את היוצרות וכך הוא משתמש בכל הנתונים שלו. בעולם שלנו האדם משתמש תחילה עם התכונות שאיתן נולד, בצורה טבעית, אגואיסטית, כילד בן יומו, כקטן, או כיותר גדול. לאחר מכן הוא משתמש בהרגלים בחברה, במשפחה, הרגלים מהחינוך ומאוחר יותר בכל מה שקבל מהסביבה הגדולה. כאשר מגיעה אליו השפעה מחברה שמטרתה להידמות לבורא הוא מחליף את כל התכונות וההרגלים האלו. הוא הופך להיות משְני הגורמים – ה"אני" ו"התפתחותו", משהו אחר לגמרי. הוא הופך להיות "אדם", הדומה לבורא. כי הופך את השימוש בשני הגורמים האלה.

לכן אומר בעל הסולם, שקבוצה וספרים אלה שני הגורמים שיכולים לשנות את האדם. ככל שהוא מחזיק בהם ומכניס את עצמו תחת השפעתם, כמו ילד קטן שרוצה להידבק בגדול, בזה הוא משנה את עצמו. האדם רק צריך לדעת איך לפתח את עצמו ואת הסביבה, כלומר את הקבוצה, כך שהיא תשפיע עליו רק דברים טובים.

יש קבוצה וספרים. ספרי הלימוד הם ספר "הזוהר", המיועד למתקדמים, כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, וכתבי רב"ש. ספרים אלה הם המקור. בשעורי הקבלה לומדים ספרים אלה עם הסברים, אבל הלימוד הוא בספרים. חוץ מספרים אלה אנו לא לומדים שום ספר אחר. יש עוד ספרים אמיתיים וטובים, אבל הם מיועדים רק לאלו שנמצאים כבר בפנים, ויכולים להבין כל דבר בקבלה, מבלי לטעות. לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה נועדו במיוחד הספרים של בעל הסולם ורב"ש.

את ספר "הזוהר" אפשר להתחיל ללמוד רק לאחר שנים של לימוד. אם האדם לומד טוב וחזק את חוכמת הקבלה, אולי אחרי חמש שנים הוא יתחיל להבין נכון את ספר "הזוהר". גם מכתבי האר"י אפשר ללמוד, יחד עם כתבי בעל הסולם, אם כי לא ניתן להבין את האר"י, בלי הפירוש של בעל הסולם. לכן לכל מי שמתחיל ללמוד, לפחות במשך חמש השנים הראשונות, מיועדים רק ספרי בעל הסולם. הקבוצה שלומדת ספרים אלה, משפיעה על האדם. הוא לומד מספרים אלה, הקבוצה לומדת ספרים אלה ושניהם לומדים אותם יחד.

על הקבוצה להיות גדולה במספר האנשים שבה, ולהיות חזקה כמה שיותר בכוחה, להתקדם למטרה. שני הדברים האלה בקבוצה, מאוד חשובים. לפיכך עלינו לעבוד כדי להיות ככל הניתן מלוכדים למטרה. ממידת החוזק של הקבוצה ומגודלה, נובעת ההפצה (ראו שרטוט מס' 3). ככל שחברי הקבוצה משפיעים את הקבלה לעולם, בזה הם מחזיקים את הקבוצה, מקבלים אליה חברים נוספים ובזה גורמים השפעה לעולם. לכן כל אחד מחברי הקבוצה כלפי העולם, הוא כמו הקבוצה כלפי העולם ומשפיע על העולם להשתנות. כך כל העולם משתנה ומתקדם לבורא.

שרטוט 3

תחילתה של בחירה חופשית

מכל מה שלמדנו עד כה נמצא כי יש בחירה חופשית לאדם, אבל היא לא נתונה לאדם הרגיל מן הרחוב, שחי בחברה רגילה של בני אדם. אדם כזה עובד רק לפי הרצונות שלו, כי הוא עֶבֶד של הרצונות. זוהי עבדות וכולנו עבדים מתחילה. רק מי שמקבל במהלך התפתחותו, אחרי אלפי שנים, את ה"נקודה שבלב", הנקודה מושכת אותו למקום מסוים והוא מגיע לקבוצה.

אלא שגם על בחירה זו האדם אינו בעל הבית. הוא אינו בוחר בקבוצה, אלא הוא מגיע אליה מ”שמיים”. מלמעלה מכוונים אותו. הנקודה שבליבו מרגישה כמו בשדה מגנטי או בשדה חשמלי, משיכה בדיוק למרכז. כך האדם שיש בו נקודה שבלב, מגיע תמיד למקום בו הוא מרגיש בתת הכרתו ששם הוא יוכל למלא את עצמו.

אנו נראה שיחד עם העבודה בקבוצה, עם ההפצה, עם הכנסים שאנו מקיימים והספרים שמפזרים, יגיעו לקבוצה עוד אנשים. אנשים אלו לאו דווקא יודעים שהקבוצה קיימת. בספרים זה לא כתוב ואפילו לא רואים זאת דרך האינטרנט, בשום דרך של חיפוש. אלא פתאום, מבפנים, כאילו במקרה, הם גילו שיש קבוצה. שיש מקום שבו הם יכולים להתקדם למטרה.

בעל הסולם אומר על כך באות ג' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא בעצמו מביא את האדם למקום שבו הוא יכול לממש את הבחירה שלו. הבורא מביא אותו למקום בו יש קבוצה שלומדת, למקום בו יש ספרים אמיתיים ונכונים, למקום שבו הכול מוכן לאדם. זוהי תחילתה של הבחירה החופשית.

הבחירה של האדם מתחילה להיות ב"קבוצה" וב"אני". כלומר, איך הוא יסדר את עצמו כלפי הקבוצה. הוא צריך לגרום לקבוצה להיות גדולה, חשובה ומשתוקקת לרוחניות, וה"אני" שלו צריך להיות קטן ככל האפשר כלפי הקבוצה. כי רק אם הוא קטן ככל האפשר, הוא יכול לקבל מהם יותר. האדם צריך להיות קטן כלפי חברי הקבוצה, בכל מה שהם, כדי לקבל ולספוג מהם כמה שיותר. רק בזה העתיד הבטוח של האדם. רק על ידי זה הוא משיג את המטרה ורק בזה יש לו בחירה חופשית.

לכן לא צריך להתלונן על מה שעושים מיליארדי האנשים שנמצאים בעולם הזה. כל מעשיהם נעשים מתוך הרצון לקבל, כמו שכתוב "אנוסים הם הפושעים". בעל כורחם הם עושים דברים רעים או טובים. לכן זה לא נחשב לרע ולא נחשב לטוב.

המחשבה שהעולם שלנו הוא רע, שכולם עושים רע, אינה נכונה. אלא כולם עובדים לפי הטבע האגואיסטי. לכן אי אפשר להגיד על מישהו שהוא עושה רע. לא ניתן להגיד על האריה שצד כבש ואוכל אותו, שהוא רע, כי זהו טיבעו. יכולים להגיד זאת על הבורא, שעשה דבר כזה רע בעולם, בגלל שנראה לנו שזה רע, שזה לא בצדק, אבל לא ניתן להגיד זאת על אותו אריה או זאב שאוכלים ארנבת או כבש וגם לא על אדם שעושה דברים רעים.

לכן כתוב "לך לאומן שעשני". אם נגיד למישהו שהוא עושה דברים רעים, הוא יכול להשיב, "מה אתה רוצה ממני? כך אני בנוי, לך לבורא. הוא ברא אותי כך". ובאמת, לפי הטבע הוא צודק. לכן הבחירה החופשית מתחילה רק כאשר האדם מגיע לקבוצה, ומתרחשת שם במקום שבו האדם מתקיים.

גישה זו משנה לאדם את כל ההסתכלות על החיים. הוא מפסיק לדרוש מכל העולם להשתנות. הוא מפסיק לשקול כל אחד ואחד ברחוב כרע או כטוב – הוא רואה את הטבע. אלא, במידה שהאדם מגלה את עצמו כלפי הבורא, הוא יכול להגיד אני רע או טוב. אבל הוא לא שופט את האנושות. אם האדם מסתכל כך על החיים, הוא מבין שהוא צריך לשנות רק את עצמו. אין לו זכות לפנות לאדם אחר ולשנותו. הוא אינו יכול להשפיע על שום אחד בכוח כדי שישתנה. לשנות אפשר רק על ידי שמעוררים את האחרים על ידי הידיעה שמקורה בתכלית הבריאה כמו שהמקובל מלמד.

זה הזמן שהאדם מגיע להזדמנות של בחירה חופשית, להזדמנות להיות אדם. על ידי הבחירה הזאת הוא מגדֶל את עצמו עד שמגיע להידמות לבורא. ומי שדומה לבורא נקרא "אדם" – אדם מלשון דומה. ככל שנממש בתוכנו את הבחירה החופשית שלנו, בזה נהיה בני אדם.

מתוך זה מובן כיצד צריכים לעבוד. ראשית, צריך לקחת רק את הספרים האמיתיים של בעל הסולם. שנית, לבנות קבוצה כמה שיותר חזקה בכמות, כמה שיותר גדולה באיכות וכמה שיותר משתוקקת ומלוכדת. בהתאם לכך כל אחד שעובד כך, בטוח יקבל השפעה מהקבוצה ויצליח להגיע להיות "אדם".

העבודה עם הספרים האמיתיים ועם הקבוצה, איתם בלבד, כך שכל אחד יהיה תחת הקבוצה ויכניס את עצמו תחת ההשפעה של הקבוצה, היא הבחירה היחידה של האדם. כך הוא משנה את הגורם המשפיע עליו. האדם כביכול אומר לבורא, "עכשיו אני בונה קבוצה, שתהיה כמו הבורא בשבילי. שהקבוצה תבנה אותי". כאשר האדם בונה את הקבוצה, הוא בורא "בורא" לעצמו, המשפיע עליו. בקבוצה הוא תמיד מבטא את מה שהוא חושב שצריך להיות ברוחניות. מה שהוא חושב על הבורא. כתוצאה, הקבוצה הופכת להיות בשבילו סכום כל התכונות, הידיעות והכוחות שהוא חושב על הבורא. כך הוא בונה את הקבוצה. כי הקבוצה שמשפיעה עליו, הופכת אותו דומה לקבוצה. במילים אחרות, הקבוצה של היום, זה האדם מחר.

שרטוט 4

ניתן ללמוד על כך ב"מאמר החרות", שמסביר ומפרט עניינים אלו. בהרצאה זו הוסבר רק במעט, היסוד של "מאמר החרות".

יחס האדם מקבוצה לאנושות

שאלה: כיצד יכולה הקבוצה לעזור בבניין החברה העתידית, ומהם המאפיינים של חברה זו?

בחלק הקודם של השיעור הוסבר איך ה"אני" של האדם נמצא בעולם קטן משלו, "העולם הזה", ואיך האדם בעולם הזה מוצא קבוצה, המשתוקקת להיות בעולם עליון, דומֶה לבורא. לכן האדם רוצה שהקבוצה תשפיע עליו ולא שהעולם הזה ישפיע עליו. בזה הבחירה החופשית שלו, להעדיף שהקבוצה תשפיע עליו ולא העולם.

האדם כבר הבין שהעולם הזה ריק ואין לו במה להשפיע עליו. בכל הפרסומת מה לקנות, אחרי מה לרוץ ומה לעשות בחיים, העולם בעצמו מגלה עד כמה הוא אווילי. האדם שמצא קבוצה המשתוקקת להיות בעולם עליון, רוצה לשים את עצמו תחת השפעה אחרת, תחת הקבוצה. כי אין לו ברירה. הוא תמיד תוצאה ממשהו חיצון שממנו הוא מושפע.

יש "אני" ויש משהו שמשפיע על האדם: או העולם התחתון או העולם העליון, אחד מהשניים. התוצאה מהשפעה זו תהיה העתיד שלו. אם הוא שם את עצמו תחת החברה, מחזק אותה ואת הלימוד, אז משפיעים עליו דווקא הערכים העליונים, הרוחניים. וכאשר הערכים האלה משפיעים עליו, אז בעתיד הוא יהפוך להיות רוחני.

השאלה היא כיצד הקבוצה משפיעה על העולם ועל תיקון העולם? כי זה כבר לא מצב של "אני" ו"קבוצה".

יש עולם גדול, ה"עולם הזה", יש קבוצה ויש שתי צורות עבודה. כשמדברים על ה"אני" כלפי הקבוצה, אז זה המצב שבו יש לאדם נקודה שבלב והוא מגיע לקבוצה, מגלה את מקום הִמצאה, והבעיה שלו היא רק הבחירה החופשית. עליו להיכנס תחת הקבוצה, להבין שעליו להיות קטן, לקבל מהם את גדלות המטרה, ולקבל מהם את גדלות הדרך. לספוג מהם את התרבות, את החינוך ואת הערכים הגבוהים, שהם רוצים להשפיע לכל אחד מחברי הקבוצה. זוהי מטרת הקבוצה. כל זה בתנאי שיש לאדם נקודה שבלב.

באנושות אין נקודות שבלב. אנחנו צריכים לעורר אותן. יש בעולם שבעה מיליארד אנשים. עלינו לפזר לעולם את הידיעה על המטרה, ולהפיץ אותה. כשהאדם עוסק בהפצה, הוא מעורר בכל אחד ואחד מהנשמות נקודה שבלב, ומזרז את יציאתן (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט 5

כי הנשמה בנויה ככלי. קיימים בה רצונות גשמיים ובתוך הרצונות הגשמיים יש נקודה שבלב. הנקודה היא קטנה וכל היתר הוא ההפך מהאור ובנוי מהאגו. על הקבוצה לעורר את הנקודה שבלב ולעורר את האנושות על ידי הפצת ידע החוכמה. למעשה לא הקבוצה מעוררת את הנקודה, כי כשהאדם פותח ספר וקורא את הכתוב בו, הוא קורא על העולם העליון – הוא קורא כביכול על עצמו, שנמצא במדרגה יותר עליונה, כי כולנו כבר נמצאים במדרגה העליונה רק שזה נסתר מאיתנו – ובאותו הזמן, מאותו המצב, מגיע אל האדם אור הנקרא "אור מקיף" והוא המעורר את הנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט 6

יש "לב", שהוא כל הרצונות האגואיסטים, ויש ה"נקודה שבלב". את הנקודה הזאת עלינו לעורר מהר. עלינו לגרום לאנושות התפתחות שאינה בדרך הייסורים. כלומר לא על ידי מכות ומחלות, מגיפות ואסונות אקולוגים, מלחמות וטרור, דפרסיה וסמים, עד שתגיע למצב של ייאוש. שיהיה בה מצב של חוסר, אפס וריקנות. ואז מכיוון שלא יהיה כבר מה לעשות, היא תתחיל לעלות.

האנושות יכולה להידחף קדימה למטרה או על ידי זה שאנשים ירגישו רע או על ידי שירגישו יש לפניהם משהו טוב. אפילו שבאותו זמן יהיה להם טוב, הם ירגישו שקדימה הרבה יותר טוב. זה נקרא להגיע "דרך האור" לעומת "דרך הייסורים". לכן כדאי לעשות הפצה אפילו שטוב לאנשים (למעשה אם נדבר עם כל אחד ואחד, הוא יאמר שכבר רגיל לסבול, שאלו כל החיים וצרת רבים חצי נחמה), ולהראות לכל האנושות את היכולת שלה ולְמה היא מסוגלת להגיע. אז נעורר באנושות רצון לממש את היכולת שלה – את נקודה שבלב, ואז אנשים יחפשו את הקבוצה.

כאשר האדם משפיע הפצה לכל האנושות הוא מעורר נקודות שבלב כאן או שם, במקום זה או אחר. זה תלוי בהשפעת ההפצה על האנושות כולה ובהשתוקקות של כל אדם, עד כמה הוא קרוב לזה. אותם אנשים שמשתוקקים מגיעים חזרה לקבוצה ובכך הם מקצרים את זמן הייסורים של כל האנושות ומזיזים את כל האנושות לטובה.

בהפצת חוכמת הקבלה לכל העולם נקצר גם אנחנו את זמן התיקון שלנו, כי ככל שהקבוצה תהיה יותר גדולה, בכל בעולם, במקומות השונים, ככל שהקבוצה תהיה חזקה וככל שנחזק את הקשר בין הקבוצות שבעולם, כך גם כל אחד מאיתנו, יקבל תוספת השפעה. אז נתקדם מהר יותר ונגיע לראות כיצד כל האנושות מגיעה למצב של עולם אין סוף, שהיא מלאה באור אין סוף, בייחוד, בחיבוק, עם הבורא.

בנוגע לשאלה מה הקבוצה צריכה לעשות כלפי העולם ומה נותנת ההפצה, עלינו להבין כי עניין זה חשוב בעיקר לנשים, כי בהפצה החלק שלהן הוא החשוב ביותר. כשאנו מפיצים, אנו כמו נציגים של הבורא בעולם הזה. ההפצה יותר מתאימה לאישה. כמו שהבורא מוליד את העולם, את הנבראים, גם האישה מולידה. לכן ההפצה לפי הטבע, יותר מתאימה לאישה. האדם הוא נציג של הבורא בעולם. מגיע לו לדעת מי הוא, איך הוא פועל וכיצד להיות כמוהו. האדם מקבל מהבורא תוספת ידיעה, תוספת כוח, תוספת התקדמות, במידה שהוא רוצה לקדם את העולם. לכן זה כדאי לכל אחד ואחד.

התפתחות האדם תלויה במידת שינוי תכונותיו הפנימיות

שאלה: האם השגת "חופש הבחירה" בדרגת ה"אדם", קובעת את השימוש הנכון או הלא נכון באגו, בנקודת הרשימו?

אנו נמצאים למטה מהמחסום. המדרגה העליונה היא המדרגה הראשונה מעֶבֶר למחסום. חציה העליון נמצא למעלה מהמחסום, וחציה התחתון נמצא למטה מהמחסום. אנו נמצאים בתוך חציה התחתון של המדרגה הזאת. כל מה שאנו מרגישים הוא את העליון, שנמצא מצומצם, חשוך, ללא אור. וזה נקרא "העולם הזה".

העולם הזה הוא בעצם מדרגה רוחנית, זהו עולם רוחני. אלא שהוא בכוונה מוחשך כלפי האדם, כדי לגדל את האגו שלו עד למצב שהוא לא יוכל לסבול את האגו בצורה כזאת. כאשר האדם גדל ומתפתח במשך ההיסטוריה, הוא מרגיש עד כמה העולם הזה הוא רע. בתחילה מרגיש קצת, לאחר מכן יותר ויותר, עד שלא יכול לסבול אותו.

המדרגה העליונה בכוונה מקדמת את האדם כך באגו שלו, כדי שלא יוכל לסבול אותה בצורתה הריקנית והחשוכה. או אז הוא ירצה לשנות את העולם שבו הוא נמצא. אם האדם ישנה את עצמו, כך שלא יהיה אגואיסט אלא המשפיע, הוא יראה שמדרגת "העולם הזה", גם היא משפיעה. אם ה"אני" שלו אגואיסט, הוא יראה אותה כאגואיסטית (ראו שרטוט מס' 7).

האדם לפי תכונותיו אינו רואה בעולם הזה שום דבר, אבל בעולם הזה יש אין סוף. הוא לא רואה אין סוף בגלל תכונותיו. העולם החיצון זה הדרגה עליונה, הרוחנית, שמשפיעה עליו כך שיראה אותה כ"עולם הזה", חשוך ונסתר. המדרגה העליונה משפיעה עליו ומגדלת בו את האגו יותר ויותר, עד שלא יכול לסבול יותר, ונכנס לדיכאון, למשבר, ואז דורש ומחפש, כיצד לשנות את המצב.

שרטוט 7

האדם חושב שלפני הכל, הוא צריך לשנות את העולם. במשך כל ההיסטוריה, האנושות רצתה לשנות את העולם. כעת האדם הגיע למשבר. המשבר הוא ההבנה שלו, שלא את העולם הוא צריך לשנות, אלא את עצמו. זה מה שלבסוף יגלה לנו המשבר הנוכחי בעולם. כי אין מה לשנות את העולם. בכך האדם רק מקלקל אותו, עם האגו שלו.

כאשר האדם משתנה כל פעם לרעה ונעשה יותר אגואיסטי, הוא רואה את העולם כיותר רע. אם רוצים לראות עולם יותר טוב, יש לשנות את עצמנו ליותר טובים. אם מתחילים להשפיע, לאהוב, אז רואים את העולם כמשפיע ואוהב. זוהי ממש מהפיכה בהבנה.

כאשר האדם מגיע ללימוד הקבלה, הוא רוצה לדעת מיד מה קורה בעולמות ובספירות. איך הוא ישנה אותם והיכן נמצאים המלאכים. הוא רוצה לדעת את העתיד ואיך "לסובב" את כל העולם לטובתו. הוא מחפש את חוכמת הקבלה כדי שתפתח לו את הסודות בספרים, כדי שיוכל לשנות את העולם, כי בהתחלה הוא חושב שהוא רוצה לשנות את העולם ושהוא מסוגל לעשות זאת, שיש שיטה כלשהי, שתעזור לו לשנות את העולם. שיטה כזאת לא קיימת, רק הבורא קיים. לא ניתן לשנות את העולם, כי חוץ מהאדם יש רק אור. אם האדם רוצה לשנות משהו, כדי שיהיה שינוי בהרגשתו, על האדם להשתנות.

לכן עובר זמן רב, לפעמים כמה שנים, עד שאדם הלומד קבלה, מבין שעליו ללמוד לשנות את עצמו. שהוא לומד רק על עצמו. שכל העולמות הם בתוך האדם וכל תפיסת המציאות היא בתוכו. כל מה שהוא לומד, גם הבורא שהוא מגלה, הכול מתגלה לו בפנים, בתוכו, ברצונות שלו. לכן צריכים לשנות רק את הרצונות.

כל כך קשה לקבלולהסכים עםזה, עד שאסור לספר זאת לאנשים שרק מתחילים ללמוד. אחרת הם יברחו. דברים כאלה יגרמו להם לחשוב שמטיפים להם מוסר. כמו שמלמדים ילד, להיות ילד טוב. אם תאהב את כולם ותשפיע לכולם, יהיה לכולם טוב. אלא שאחר כך הוא רואה שאם כך יתנהג בעולם שלנו, אז כולם ינצלו אותו. לכן רק אחרי הרבה זמן, לעיתים חודשים, האדם מתחיל לשנות את הבנתו הפנימית על ידי הלימוד, על ידי האור המשפיע עליו. זו הבנה שאינה בשׂכל, אלא הבנה פנימית שעליו לשנות את הטבע שלו. הנחיצות הזאת, ההחלטה הזאת, באה מבפנים. שום דבר מבחוץ לא יכול להשפיע על כך. רק האור שמפַתח את הנקודה שבלב לגודל מסוים עד שהיא גורמת לאדם להבין שעליו להפוך את עצמו.

זה דבר מאוד נסתר. איש מבחוץ לא רואה זאת ולא ניתן לזהות זאת באף אחד. בעניין הזה כל אדם הוא נשמה נפרדת. גם לפי פעולות חיצוניות כמו לגשת לבתי חולים ולעזור לכל האנשים בעולם לא ניתן לראות זאת, כי העבודה של האדם היא פנימית: להביא לכולם את האמת. יכול להיות שאדם יהיה במצב שהוא אפילו לא עוסק בהפצה, אלא עובד מבפנים, דרך המערכת של "אדם הראשון". ההתקדמות של האדם, היא בזה שהוא מתחיל להבין שנמצא בתוך המדרגה הרוחנית והיא חשוכה כלפיו לפי מידת החושך, לפי מידת האגו שלו.

רב"ש כותב על יחס העליון והתחתון במאמרו "שיתוף מידת הרחמים בדין" ובמאמרים רבים בספר "שמעתי". המדְרגה העליונה, נקראת "בורא", העליון תמיד נקרא "בורא". "בורא" הוא משהו שנמצא למעלה מהמצב שבו האדם נמצא, כי האדם לא יודע מי הוא הבורא ממש. האדם יודע תמיד רק מה שהוא יכול לתאר לעצמו. בדומה לילד קטן, שמתאר לעצמו שהגדול יודע כך לעשות ועוד משהו לעשות. אבל הוא לא יכול לתאר אותו ממש. בכל פעם האדם מתאר מדרגה שנמצאת מעט למעלה ממנו, מעצמו, כבורא.

לכן אם העולם שלנו זה הופעת הבורא אלינו, אז אנו אומרים ש"הבורא נסתר", שזאת צורת ההסתרה שלו.

תקופת 6000 שנה – גמר התיקון

שאלה: אמרת שנשאר לנו רק זמן קצר עד גמר התיקון. עברו 5766 שנים ונשארו עוד כ200 שנים. לשם מה צריך אותן?

את הזמן שבו התגלתה בפעם הראשונה הנקודה שבלב, הנקראת גם "אדם", סופרים כשנת האפס. מנקודה זו עד זמננו עברו 5766 שנים. צריך להגיע לששת אלפים שנה, שזו נקודת "סוף העולם". "עולם" פירושו הסתרה, "עולם" מלשון "הֶעֶלֶם", הסתר (ראו שרטוט מס' 8). זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע עד ששת אלפים שנה, לסוף של ההסתרה, לכך שהכול יתגלה.

במשך כל ההיסטוריה, התגלו במקומות שונים נקודות שבלב. הן הכינו לנו ספרים ושיטה כיצד להתקדם. כיום אנו נמצאים במאה עשרים ואחת, במצב שבו מיליוני בני אדם מרגישים התעוררות מהנקודה שבליבם. למיליונים האלה חסרה שיטה כיצד להתקדם. על אלו שכבר נמצאים בשיטה זו מוטלת החובה לעזור להם. אלא שאנו לא נחכה עד לנקודת ששת אלפים שנה, כי תקופה הזאת היא תקופה מאוד קשה.

תקופה זו נקראת "תקופת המשיח". "משיח" מלשון "למשוך" – האור משפיע מלמעלה על האנושות ורוצה "למשוך" אותה בחזרה. אם האנושות לא מתקדמת יחד עם השפעת האור עליה, אז מרגישים ההפך, מרגישים חושך וייסורים גדולים. בדומה לילד קטן שרוצים למשוך אותו למשהו טוב, אבל הוא לא רוצה, ולכן מרגיש לחץ וייסורים. האור העליון כבר בא לעורר אותנו, זהו "אור של משיח", אור שמושך אותנו לפי הנקודות שמתגלות בזמנינו ופועל לפיהן.

אם האנושות לא מתקדמת עם אור המשיח ביחד, אז מרגישים זאת כמשבר, כייסורים. לכן אומרים שבתקופת המשיח, מזמננו ועד סוף ששת אלפים שנה, יכול להיות שנעלה בצורה יפה לרוחניות ויכול להיות שניכנס לצרות צרורות. תלוי איך נגיב לאותו האור, שפועל עלינו. אם האדם נגד האור, הוא נמצא במצב השלילי. האור רוצה להביא לו מצב חיובי, את ההשפעה. ואילו הוא נמצא בקבלה. לכן הוא מרגיש רע. וההפך, אם האדם ירצה את האור, להגיע משלילי לחיובי, אז הוא ירגיש טוב. הכול תלוי באדם בלבד. זו הבחירה החופשית. בתקופה הזאת בין 5766 לשנת ששת אלפים שנה תהיה בחירה חופשית לכל האנושות, מפני שהתקופה הזאת היא התקופה של הבחירה (ראו שרטוט מס' 8).

לפני כן לא הייתה בחירה. עד שנת 5766 היינו כעבדים, ואילו כעת אנו בבחירה חופשית. כי כאשר יש נקודה שבלב, האור משפיע. אדם שיחפש ימצא. האור מביא אותו לקבוצה, לכל מיני מקומות מהם עליו להתחיל להשתפר ולהביא את עצמו תחת אור זה, שימשוך אותו לחיים רוחניים.

שרטוט 8

בכל התקופות עד היום, לא הייתה בחירה. לכן הקבלה הייתה נסתרת. אסור היה ללמד אותה, כי לא היה בשביל מי ובשביל מה. האנשים היו בלי נקודות שבלב. עדיין לא היה ייאוש מההתפתחות של האנושות בעולם הזה. ואילו היום יש תנאים להתעלוּת רוחנית. לכן מעתה והלאה, ההפצה היא החשובה מכל. ככל שנקרב את העולם לבורא, נזכה גם אנו בזה. כמו שכתוב: "המתפלל עבור חברו, נענה תחילה". ככל שהקבוצה רוצה לקדם את העולם, כך היא תקדם את עצמה. לכן כדאי לכל מי שקורא ושומע, להשתמש בזה.

הופעת האגו

שאלה: האם האגו של האדם נולד בלב שלו ולאחר מכן הוא מגלה אותו בשכל?

האגו נולד בעולם הרוחני, למעלה מהעולם הזה, ולכן האגו כולו רוחני. האדם נמצא למטה מהמחסום, בעולם הזה. בעולם הזה אין אלטרואיזם ואין אגואיזם, אלא רק אגו קטן מאוד של האדם בצורתו הבהמית.

למעלה מהמחסום יש תכונות של הבורא וכביכול תכונות של הנברא. למעשה כל התכונות באות מהבורא. מהבורא בא כוח השפעה, נתינה – חיובי, ומהבורא בא כוח הקבלה – שלילי. כוח ההשפעה נקרא "קדוּשה" וכוח הקבלה נקרא "קליפה". שני הכוחות גדולים ומנוגדים. ההבדל בין הכוחות האלו הוא שבכוח ההשפעה פועל האור בעצמו, ואילו כוח הקבלה פועל ההפך, כשלילי לעומת האור. והוא הרצון.

האדם נמצא כנקודה בין הכוחות האלו (ראו שרטוט מס' 9). אם הוא רוצה להתקדם, עליו לקחת כוח מהבורא ומהקליפה רצון אגואיסטי, ולתקן את הרצון על ידי כוח ההשפעה. מפעולה זו ייווצר ה"אני" שלו. כדי להמחיש זאת נתאר צורת כלי. בחלקו התחתון נמצא רצון, ומבחוץ, מעל הכלי, מעל הרצון, יש "מסך" (ראו שרטוט מס' 9). האור בא בארבעה שלבים. בשלב הראשון, ה"אני" עושה חשבון כדי לקבל את האור על מנת להשפיע (ראו 1 בשרטוט מס' 9). בשלב שני, ה"אני" דוחה את האור (2). בשלישי הוא מקבל אותו (3), וברביעי מקבל אותו כדי להשפיע (4).

שרטוט 9

ההבדל בין מטרת הקבלה לארגונים אלטרואיסטים שונים

שאלה: נראה שקיימות קבוצות נוספות בחברה שיש להן מטרות דומות לאלו של הקבלה. כיצד אנו יכולים להתחבר איתן על מנת שהכוח הזה יגדל ויחזק גם את המטרה שלנו?

כאשר אומרים כי הכול תלוי בהפצה, נדמה שככל שיהיו יותר אנשים ויותר קבוצות בעולם שישתוקקו למטרה, אז יהיו לנו כוחות יותר גדולים וקבוצה עולמית כביכול גדולה וחזקה יותר, נראה שהעולם ישתנה וישתפר, יבין מהר יותר את המטרה שלו, בשביל מה הוא קיים ולאן הוא מתקדם. רוצה או לא רוצה, העולם יבין שלא כדאי לו להתקדם כמו ילד שלא רוצה להיות טוב, ולכן מרביצים לו כדי שיתקדם בצורה טובה.

לכאורה כדאי שחוכמת הקבלה תתקשר עם קבוצות אחרות בעולם, שמתעסקות במטרות אחרות ולהתקדם יחד. אם יש הרבה כוחות אלטרואיסטיים בעולם, בארגונים ירוקים למען החיות, למען היערות, למען האקולוגיה, למען בריאות האדם, למען שלום, ובכלל אם יש הרבה בני האדם בעלי לב טוב שרוצים להתקדם, מדוע חוכמת הקבלה לא תלך במשותף איתם יחד לאגודה אחת והאנושות כולה תתקדם?

לצערנו, השותפות הזו היא בלתי אפשרית. כי המטרה, בוחרת את האמצעים. כל הקבוצות האלו מתחלקות למספר חלקים. יש קבוצות החושבות כי ניתן לשנות את העולם הזה וכך החיים יהיו טובים. אם ישרפו פחות דלק, לא יגדעו יערות, לא יזהמו את המים והאנושות תדאג לאוזון, אז האדם ישנה את הטבע וישמור עליו. קבוצות אחרות חושבות שיש לשנות את החברה האנושית ליותר טובה. הן סבורות שבני האדם צריכים להשפיע לאחרים טוב, כדי שהם ישפיעו בחזרה וכך לפזר בעולם אהבה. הם חושבים שאפשר ליצור חברה אנושית טובה יותר. כל אותן הקבוצות אינן מבינות, שהאגו של האדם מתפתח בכוונה להיות יותר ויותר רע מתוכו, כדי להביא את האדם למצב שיבין כי עליו לשנות את אופן השימוש באגו. קבוצות אלו רוצות להרוס את האגו ולהקטין אותו. הן קוראות לאנשים להפסיק להיות רעים ולהפוך טובים, אבל מהיכן האדם ייקח כוחות להיות טוב?

האנושות שומעת את הסיסמאות האלה שנים. מי לא רצה לשנות את העולם לעולם טוב יותר? החל מהסוציאליסטים והאוּטוֹפיסְטים וכלה בקומוניסטים למיניהם. למעשה הם רק שחטו אנשים אחרים. בכל פעם שמישהו כזה אומר "נעשה טוב", לאחר מכן הוא נעשה לדיקְטָטוֹר.

דוגמה לכך היא רוסיה שבה הקומוניסטים רצו לעשות טוב. אלא שכעבור זמן הם ראו כי האדם לא משתנה. אפילו מנהיגים טובים הרוצים שיהיה טוב ומעוניינים לשנות את העם לאלטרואיסטי רואים שהעם לא מסוגל להשתנות ואז הם מתחילים להסביר לעם בכוח, כמו לילד, "אם לא תהיה ילד טוב אז ניתן לך מכות". כך הרגו המנהיגים הקומוניסטים ברוסיה חמישים מיליון אנשים מבני עמם.

אי אפשר להגיד שהעולם יהיה טוב, והעולם אכן ייהפך לטוב. אלא צריכים למשוך את האור העליון שישנה את העולם, שהאור ישנה את האדם, כדי לדעת איך להשתמש נכון באגו שלו.

יש קבוצות שמתעסקות במיסטיקות למיניהן. הן חושבות שאם האדם נמצא במחשבה אחת או נכנס לאיזה טְריפ או נמצא באיזו נישָה, אז טוב לו. כך הם רוצים שכל העולם ינהג. אלא שזו בריחה מהמציאות ובכל מקרה זה לא עוזר לאדם, כי האגו שלו כל הזמן גדל בפנים. הוא אינו יכול להיות מחר כמו שהוא היום. לכן אנשים עוברים שיטות אלו וממשיכים הלאה, כי לפי האגו שמתפתח הם לא יכולים להישאר שם. כיום כל השיטות האלה נופלות ונובלות. בכל יום פחות ופחות אנשים מאמינים בהן. הייתה תקופה מיוחדת שבה התעסקו במיסטיקה, בשיטות אלטרנטיביות, בטבעונות ובאמונות למיניהן. אך תקופה זו עוד מעט נגמרת.

כל זה, בא להראות לנו דבר אחד פשוט: האדם אינו יכול לשנות את העולם לטובה. איננו יכולים לשנות אנשים לטובים בעצמנו. אין לנו שום שליטה על זה ואנחנו הולכים לקראת הרע, שגובר והולך. האנושות תגלה זאת למרות שהיא סוגרת עיניים. סגירת העיניים לא תעזור. אנו סוגרים עיניים בגלל שלבני האדם, לאנושות, אין פיתרון. לפוליטיקאים, לאנשים שמנהלים את העולם אין פיתרון ובגלל זה הם שותקים. בנוסף אנו לא יודעים באיזה מצב חמור העולם נמצא, באיזה משבר אמיתי ובחוסר התמצאות. בכלכלה, בפוליטיקה, בצבא, בנשק ובכל התחומים. האנושות נמצאת במצב נוראי של סכנת השמדה. אבל אין לנו ברירה. אין לנו כלים, אין אמצעי לעצור את עצמנו ולעשות משהו. בגלל זה בני האדם לא רוצים לדבר על כך.

לפני מספר שנים כאשר הייתי בוועידה עם מדענים באמריקה הם אמרו שאצלם, בארגון הפסיכולוגים והפילוסופים, אסור לפרסם מספרים המתארים את עומק המשבר שבו נמצא העולם, את היקף הייאוש, הדפרסיה ואת העלייה במקרי ההתאבדויות. האיסור לדבר על כך התקבל ביניהם כהחלטה מפני שאין פיתרון – אם אין תרופה, אין סיבה לדבר (היום הגישה שלהם כבר אחרת). כך היה גם לפני שלושים שנה עם מחלת הסרטן. רופאים לא היו מספרים לאדם שהוא חולה במחלת הסרטן, כי לא הייתה תרופה. בימינו, ככל שתרופות מתפתחות, יותר מספרים לאנשים שהם חלו ושיש תרופה. אם אדם מסתכל על אדם אחר ולא יכול להביא לו תרופה למכה, בשביל מה לו לעורר בו ייסורים?

יוצא שכל הקבוצות והשיטות הללו מחפשות איך לשנות את העולם. אבל לא צריך לתקן את העולם, צריכים להזמין מלמעלה את הכוח העליון, שיתקן את האדם. אם בודקים, אז לאט לאט מגלים שאין שיטה אחרת חוץ משיטת הקבלה.

הסיבה לכך היא, ששיטת הקבלה התגלתה בתקופה שבה האגו פרץ לראשונה באנושות, בזמן בבל העתיקה. גם קודם לכן אנשים היו אגואיסטים, אבל בצורה בהמית. האדם היה אז פרימיטיבי מאוד. הפעם הראשונה שבה אנשים התחילו להרגיש את עצמם אגואיסטים הייתה בציביליזציה הראשונה בהיסטוריה של אנושות, במסופוטמיה העתיקה, כשהתגלה האגו הכללי, שכל אחד שונה מהשני. לכן כתוב שהתבלבלו בשפה ולא הבינו אחד את השני. לא בגלל השפה אנשים לא הבינו אחד את השני, אלא בגלל שכל אחד באגו שלו לא רצה להבין את השני.

כבר אז, כנגד האגו הזה, כשהאגו היה עוד קטן, גילו שאפשר לתקן אותו על ידי שיטה שנקראת חוכמת הקבלה. אבל האנושות לא רצתה להשתמש בשיטה ומאז החלה להתפתח בצורה אגואיסטית עד היום. חוכמת הקבלה הוסתרה, והיום היא מתגלה. אחרי אלפי שנים שחלפו מאותה תקופה במסופוטמיה, האנושות רואה שהלכה בדרך לא נכונה. היום אנחנו אומרים, "סליחה, טעינו" ומבינים כי עלינו לקחת את אותה שיטה ולתקן את עצמנו.

כל אותן קבוצות שקמות היום עם כל מיני מטרות, התגלו גם הן באותה תקופה בפעם הראשונה: אמונות בכל מיני קמעות, בחוטים אדומים ובמים קדושים. בימינו הן מתגלות שוב לקראת התגלות חוכמת הקבלה. כל הקבוצות האלו ייפלו, ולכן אין לפנות אליהן לשיתוף פעולה, אלא לעשות הפצה רחבה. על ידי ההפצה נגרום לקבוצות אלו להתהפך ולהתקדם.

הבנת ספר הזוהר

שאלה: בספר ה"זהר" יש נושאים מאד מעניינים אך הם כתובים בעברית ובארמית. כיצד ניתן להגיע לידע הזה מבלי להבין את השפה?

לפני שהאדם לומד בצורה חזקה חמש שנים לפחות אין לו אפשרות לפתוח את ספר ה"זוהר". הוא לא יבין בו שום דבר. לקרוא סיפורים יפים בזוהר, זה לא אומר לאדם כלום ולא יכול לעזור לו בכלום, רק לבלבל.

אני למדתי אצל הבן הבכור של בעל הסולם, שכתב את פירוש "הסולם" לספר "הזוהר". אצלו למדנו "זוהר" מקסימום חצי שעה בשבוע מתוך הרבה שעות לימוד. ומדובר על מי שכבר היו בדרגה גדולה של מקובלים. עם המתחילים לא למדנו זוהר בכלל וגם לא לימדנו את "הזוהר", מפני שה"זוהר" כתוב בשפה נסתרת והאדם המתחיל לא יכול להבין בו שום דבר. את ספר ה"זהר" פותחים רק לאחר שהאדם נמצא בעולם הרוחני. כאשר יש לו מסך. כשהוא רואה את מה שכתוב ב"זוהר", ויכול לעשות בפנימיותו פעולות שעליהן ה"זוהר" כותב. לכן מתחיל שפותח את "הזוהר" וקורא בו, רק מתבלבל.

האדם שמתחיל ללמוד קבלה צריך לקרוא דברים שיכולים למשוך לו אור מלמעלה כדי שיהיה לו מסך. אחרי שיהיה לו מסך, הוא יוכל לפתוח את "הזוהר". על סיפורים אין מה לדבר. אנו לא קוראים ספרות יפה. אנו קוראים מדריך כדי להתקדם רוחנית. אם נקרא דברים נכונים, בצורה נכונה, נתקדם. כי אנו לא יודעים מה זה העולם הרוחני, הוא נסתר. אנו לא יודעים באיזו דרך להתקדם ובאיזה שלבים להתקדם.

לכל דבר צריך מדריך. כמו שתינוק לא יכול לגדול, בלי ליווי מהמבוגרים, בלי חברה, חינוך וכל מה שבנוי בשבילו, כך יש סביבה, ספרים וכל מיני אמצעים כמו קבוצה ותקנון בקבוצה, כיצד לעבוד בכל פרט ופרט, שהכינו לנו מקובלים. עניין זה מגיע אלינו מכתבי בעל הסולם, מהאר"י וממקורות רבים נוספים. אנו תמיד לומדים לפי המקורות. את המקורות ניתן למצוא באתר האינטרנט של בני ברוך מתורגמים גם לספרדית.

אם כן, לא להיות חכמים. אפשר להסתובב עשרות שנים ולא להגיע לכלום עד שמבינים שצריכים לשמוע לעצות שמייעצים המקובלים. אם נהיה "ילדים טובים", נצליח.

חזרה לראש הדף
Site location tree