אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 11 / לגלות את הבורא בכל קומתו
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

לגלות את הבורא בכל קומתו

(שיעור מס. 1 ,04.08.06)

על מאמר "תורה לשמה". "שמעתי כ"ב

תורה – חוקי הטבע העליון

"תורה" היא כל החוקים שיש בעולם הזה, שאם נקיים אותם, נעלה ונהיה בדרגה הרוחנית. אפשר לגשת לחוקים האלו כמו שאנו רגילים לגשת לכל החוקים שבעולם הזה, שמשתמשים בהם ובסופו של דבר לא נהנים. הרי יש לנו כבר הרבה ידיעות על העולם הזה, אבל אנו לא נהנים מהן.

אנו בונים כל מיני מכונות, אמצעים ליהנות, משחקים למיניהם, טכנולוגיות. בסופו של דבר הם לא נותנים לנו שום תענוג. אני כבר לא מדבר על חיים נצחיים אחרי שאנו נפטרים מהגוף. אנו נמצאים במצב הפוך, שככל שאנו מכירים את חוקי העולם, הם לרעתנו ולא לטובתנו. שכל דור, ככל שהוא מתקדם יותר, הוא שמח פחות, ומאושר פחות מהדור הקודם.

אז התורה, שהיא כל החוקים והאור שממלא את כל המציאות, ניתנה לנו, אבל חשוב לנו ללמוד אותה "לשמה". "לשמה", זאת אומרת, להשתמש בתורה בצורה הנכונה, בצורה שיהיה לנו טוב ממנה בסופו של דבר. איך? בעל הסולם אומר: "עיקר תורה לשמה נקרא, בזמן שלומדין בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירור האמת, שאית דין ואית דיין."

אנחנו לומדים את התורה כדי לדעת. אנחנו לומדים קבלה בכדי לדעת, כמו שאנו יודעים על כל הדברים שבעולם שלנו. אדם צריך לדעת בחוש הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש, בכל החושים שלו ובמוח שלו שבודק את החושים. הוא צריך לדעת בבירור גמור, אחרי שחקר את כל החקירות ומתוך שהוא חכם ומתוחכם, שלא יהיה לו שום ספק. עליו לדעת "בתוך הדעת ממש", לא באמונה ולא באיזה רגש התפעלות והתרגשות, שהיום יכול להיות כך ומחר אחרת. עליו לדעת בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות, עד כמה עמוק שהוא מסוגל לדעת, עליו לדעת את "בירור האמת", שיבדוק שזה באמת אמיתי, ש"יש דין ויש דיין". כלומר, שיש חוקים בטבע ויש מישהו מעל החוקים, שמעביר את החוקים האלו.

זאת בעצם התוצאה הרצויה מלימוד הקבלה. שיש דיין ויש דין. זאת אומרת, שיש טבע עם כל החוקים שבו ויש מישהו מעל הטבע שברא את הטבע ואת העולמות, ואנחנו בפנים והוא שומר על כל זה מלמעלה, מבחוץ.

מה שנמצא מבחוץ נקרא "כוח העליון" ואנו מכירים אותו מתוך שאנו מכירים את כל החוקים שבטבע. מתוך החוקים של הכוח העליון אנו מכירים את הכוח העליון. ולא מן הסתם כתוב, ש"יש דין ויש דיין". "דין" נקרא חוק ו"דיין" נקרא שופט. נניח, שמישהו כותב הרבה חוקים ואני לא מכיר את האדם שכותב את החוקים. אם לאט לאט אני מתחיל להכיר את החוקים, דרך הכרת החוקים האלו אני מתחיל להכיר אותו. מיהו, מהו, איזה אופי יש לו, מה הוא רוצה ממני, למה הכניס אותי לכל מיני חוקים שבעולם הזה, למה ברא אותי בצורה כזאת, עם האופי, עם כל התנאים הסביבתיים. למה אני חי ומת. בשביל מה אני והאחרים קיימים.

אם אני חוקר את הפעולות שלו, אז בסופו של דבר אני מגיע למצב, שאני כבר מכיר אותו. זה נקרא "מתוך מעשיך, הכרנוך". מתוך החוקים שלו, נכיר אותו עצמו. וזאת הדרך שלנו בחוכמת הקבלה. לכן היא חוכמה ולא אמונה ולא שייכת לדת. אלא כמו שאומר בעל הסולם, "בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות", בבירור של אמת, ש"יש דין ויש דיין".

לזה אדם חייב להגיע. ולא להאמין לשום דבר ולא להשאיר שום דבר בספק. זה מאפשר לאדם לדעת את כל המציאות. איזה קשר יש בין כל החלקים, במה תלויים החיים שלו, איך הוא יכול להשפיע על כל המציאות ואיך לקבל תגובה בחזרה. איך לארגן את החיים שלו, מעכשיו ועוד אלפי שנה קדימה, גם אחרי שהוא נפטר, גם בתוך החיים האלו. הכל נכנס לתוך הטבע, לכל החוקים שלו.

מציאות גלויה

מתוך שהאדם מכיר את החוקים ומבצע אותם הוא נעשה בעצמו כמו אותו שופט, כמו הבורא, שיצר את החוקים האלו. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לדרגת הבורא, לנצחיות ולשלימות, זו בסך הכל העבודה שלנו, זה מה שעומד לפנינו: לפתוח את העיניים, לראות את העולם שקוף, מה קורה אחרי כל מה שאנו רואים סביבנו ואז להכיר את כל החוקים ולהיות בהם מעל הזמן, מעל תנועה, מעל מקום, בנצחיות.

ממשיך בעל הסולם ואומר: "אית דין" יש דין, חוקים , "נקרא שרואים את המציאות, כמו שהוא נראה לעינינו", לא שמשהו משתנה, אני רואה את כל מה שנמצא לפנַי, "היינו שאנחנו רואים, בזמן שעובדים בבחינת אמונה והשפעה, אז נגדלים ועולים מיום ליום, כי בכל פעם רואים השתנות לטובה."

אם נחדור לתוך החומר, אז נראה אחרי החומר את החוקים. וכשזה יתגלה לנו, נתחיל לראות שאם אנו עושים דברים טובים בעולם, זה חוזר אלינו כטוב. אלא שאנו לא רואים את הקשר בין הדברים, ולכן זה לא נראה לנו כך. נראה לנו שכּמה שאנו לוקחים, זה יותר טוב. אבל אם חודרים דרך החומר, אז מתחילים להבין שרק ההשפעה מביאה לתגובה טובה.

"וכן להיפוך, כשאנו עובדים בבחינת קבלה וידיעה, אז רואים שיורדים מיום ליום, עד לתכלית השיפלות שישנם במציאות." עד כמה שאדם משתמש בכלים דקבלה שלו, לקחת על חשבון מישהו או משהו, הוא דומה בזה לתא סרטני בגוף, שאוכל את האחרים ובסופו של דבר מת בעצמו, כי כל הגוף מת. למה הגוף מת? כי כך התא התייחס לכל הגוף. תא כזה הורג את הסביבה, אוכל את הסביבה ובגלל שהסביבה מפסיקה לספק לו את החיוּת, גם הוא מת.

זאת בעצם כל הסיבה לצרות ולמוות שלנו. אם היינו מספקים לעולם טוב, העולם היה מחזיר לנו חיוּת רוחנית. לא היינו מרגישים את עצמנו שאנו חיים בתוך הגוף. היינו מרגישים שאנו חיים מעל הגוף, בנשמה, ברוח, ואז לא היינו מרגישים חיים ומוות. המעבר הזה לא היה מורגש אפילו, עד כדי כך היינו בהתרוממות, בחיים של למעלה מהבהמיות הזאת, מהגוף הזה. היינו מעלים את הרוח שלנו הרבה למעלה מזה.

אבל מפני שאנו פועלים ההפך וכל הזמן רוצים לקבל מהסביבה כל מה שרק אפשר, יוצא שאנו אוכלים את הסביבה. כל אחד הוא כמו תא סרטני, ולכן בגלל שאנחנו לא יכולים לקבל מהסביבה, אנחנו מתים. בסופו של דבר הסביבה לא מספקת לנו את מה שאנו צריכים. למדנו גם, שכּלי, כמה שרוצים למלא אותו, אם הוא כלי אגואיסטי, אף פעם לא יכול להתמלא, כי המילוי מנטרל מיד את התענוג, את הרגשת התענוג.

ממשיך בעל הסולם ואומר, "כשמסתכלים על ב' מצבים האלו אז רואים שאית דין, ואית דיין." זאת אומרת, אם היינו רואים את הנתינה ואת החזרה של הטוב שמגיע לאדם, את הקבלה ואת החזרה של הרע שמגיע לאדם – ולשם כך אנו צריכים לפתוח את עינינו ולראות – אז מתוך שני המצבים האלו, היינו רואים ש"יש דין ויש דיין". זאת אומרת, היינו רואים חוקים ברורים שנמצאים בטבע. היום אנחנו יכולים רק להאמין שזה קיים ואנחנו גם לא כל כך רוצים להאמין כי זה נגד הטבע האגואיסטי שלנו, העכשווי.

אנחנו לא מסוגלים להיות בזה או לשמוע על כך. הדברים לא נראים לנו מציאותיים וחבל בכלל לטרוח עבורם. מתעוררים באדם ספקות רבים ודחיה מהנושא עד כדי כך שהוא לא רוצה להתקרב לדברים אלו. אבל אם האדם היה פותח את עיניו ורואה את רשת החוקים והכוחות שעליה נמצא כל הטבע, אז הוא היה רואה שרק נתינה עוברת בין כל התאים, בין כל החלקים, בין כל בני האדם, ולא קבלה.

היום אפילו המדענים אומרים את זה. הם מסבירים על הטבע, איך גוף קיים, ואומרים שכל תא ותא בגוף מקבל רק במידה שנחוצה לו לחיים וכל יתר הפעולות שלו הן למען הגוף כולו. באחוז אחד, למשל, הוא מקבל רק כדי לחיות ובתשעים ותשעה אחוז הוא מספק את העבודה שלו לכל הגוף, ובגלל זה כל הגוף חי. ובגלל שכל הגוף חי, גם התא הזה חי. כי אם כל הגוף לא יקבל חיוּת בחיבור כזה, בשיתוף פעולה בין כל התאים, אז הוא ימות וכל התאים ימותו.

זה מה שאנחנו מגלים היום בגלובליזציה, בקשר כזה בינינו, שאנחנו כאילו נמצאים בעולם אחד קטן קשורים זה לזה, רוצים או לא רוצים. ואם כל אחד לא יספק לעולם את מה שהוא צריך, העולם יאכל את עצמו, וכולנו נמות. להבנה כזאת, להרגשה כזאת אנחנו בעצם מתקדמים. וזה מה שצריך לקרות בעולם הזה – החלטה: או שנעבור למצב שנהיה כחלקים מחוברים נכון זה עם זה, או שכל אחד יאכל כמה שיותר ובסופו של דבר זה יגרום למוות.

אז בעל הסולם אומר שכשמסתכלים על שני המצבים האלו, רואים שיש דין ויש דיין. זאת אומרת, רואים שזה החוק שקיים בטבע. אם היינו רואים שזה כך, לא היה לנו קשה לקיים זאת, כי מי רוצה לעשות נזק לעצמו? ודאי שכל אחד היה מקיים בשמחה. "מטעם כי בו בזמן שלא הולכים על פי דיני תורה של אמת, אז תיכף נענשים על המקום. אז רואים שאית דין צדק", רואים שיש דין צדק, "פירוש שרואים שדוקא זהו הדרך הטובה ביותר, ומסוגל וראוי להגיע אל האמת". אם היינו רואים במו עינינו עד כמה שזה מועיל לנו בחיים, אף אחד לא היה עושה משהו הפוך.

תכלית הנרצית – לקיים את חוק ההשפעה

 

וזהו שנקרא שהדין הוא צדק, שרק באופן כזה יכולים לבוא לשלימות התכלית. היינו שיבין בתוך הדעת, בהבנה שלימה ומוחלטת שאין למעלה הימנה", מהבירור הזה, מהאמת הזאת, "שרק בבחינת אמונה והשפעה, יכולים להגיע להתכלית."

רקמתוך שאנו משפיעים לכולם בתכונת הבינה כמו שתכונת הבינה, תכונת ההשפעה, כולה משפיעה, רק כך אנו יכולים להגיע לתכלית, להיות כמו השופט, כמו הבורא שיצר את החוקים האלה, את חוקי ההשפעה. אז אנו רואים שהגוף שלנו והחברה שלנו וכדור הארץ שלנו וכל היקום, הם רק כדי שנתייחס אליהם ולכל החברה האנושית, כמו לבורא. זאת אומרת, החברה האנושית היא משהו מחוץ לי ואני מסתכל על הבורא ומתייחס לאותה חברה אנושית כמוהו . אני מסתכל עליו כמו ילד שלומד מאבא; אני רואה לפי החוק, שכך הוא מתייחס וכך אני מתייחס, אני מקיים את החוק. כך הוא עשה את החוק ואני מבצע את החוק ועל ידי כך אני מגיע למצב שאני כמוהו, לדרגה שלו.

זאת אומרת, העולם הזה נברא כמעבדה, כדוגמה, כמשחק. וכך כתוב, שהקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עם העולם. מה זאת אומרת "משחק"? שעל ידי האמצעי הזה שיש לפנַי, על ידי היחס לחברה, לבני אדם, לקבוצה, על ידי זה אני לומד להיות כמוהו. ואז כשאני לומד אני כל הזמן משתפר להיות דומה לבורא יותר ויותר, וזה נקרא שאני מתקרב אליו עד שאנו נדבקים יחד. וכשאני מגיע למצב כזה, אני כבר לא צריך את העולם הזה והעולם הזה נעלם.

כך האדם מרגיש, שהעולם נעלם. בגלל זה הוא נקרא "עולם", מהמילה "הֶעֵלֵם", הסתר שהולך ונעלם. ובעל הסולם כותב, שבמידה שאדם דומה לבורא הוא עולה בכל העולמות למעלה עד עולם אין סוף. וזה מעיד עד כמה הוא כבר לא צריך את הגשמיות ואת העולם הזה.

" לכן אם לומדים על מטרה זו" אם לומדים את חוכמת הקבלה בדרך זו, למטרה הזו, זאת אומרת, כדי להתחיל לראות את החוקים, כדי להידמות אליהם, כדי לבצע אותם ולהידמות לבורא , "להבין זאת, שאית דין ואית דיין" שיש דין ויש דיין, שיש חוקי הטבע ויש מי שמבצע אותם , "זה נקרא" שלומדים "תורה לשמה," כדי להידמות לבורא.

זאת אומרת ב"לשמה" אנחנו לא לומדים את החוקים האלה, את מה שהבורא עשה בטבע ובחברה אנושית, כדי להרוויח משהו עם האגו שלנו. אלא אנחנו לומדים אותם כדי להיות בדיוק כמוהו. זה ההבדל בין לימוד "לא לשמה", האגואיסטי, ובין לימוד "לשמה", להגיע לדרגת הבורא.

"וזה הפירוש מאמר חז"ל", שכתוב בקבלה, "גדול התלמוד", הלימוד, "שמביא לידי מעשה". זאת אומרת, שהאדם לא סתם לומד בצורה תיאורטית את מה שכתוב, אלא הוא לומד כדי לדעת את החוקים. ולא כדי להשתמש בהם או אולי לברוח מהם, אלא כדי שעל ידי היישום שלהם, על ידי מעשה שהוא עושה, להתעלות ולהידמות לבורא יותר ויותר. זה נקרא שאדם פותח את העולם ואת החיים. הוא מתחיל לראות ולהרגיש מעֵבֵר לחומר, מאיפה הוא, מה קורה איתו, באיזו צורה הוא משפיע לכולם וכולם אליו, מהי סיבת הסבל וכן הלאה.

תפיסת המציאות במערכת נשמת אדם הראשון

 

שאלה: האם אלו שלומדים את חוקי הטבע העליון מבינים אותו באותה הצורה או שכל אחד מבין בצורה שונה?

הם מבינים אותו באותה הצורה, כי סך הכל יש חוק כללי שנקרא "חוק האהבה", חוק הנתינה של הבורא. כלפי הרצונות שלנו החוק הזה מתחלק לשש מאות ושלושה עשר חלקים ובכל רצון שלנו אנו מרגישים את אותה הנתינה, את אותה האהבה, כביכול בצורה אחרת. אלא שאצלנו, במצבנו, זה מתהפך לאגו שלנו ובמידה שהבורא רוצה לתת וחילק את הנתינה שלו לשש מאות ושלושה עשר חלקים, כנגד זה אנחנו רוצים לקבל בשש מאות ושלושה עשר אופנים.

זה נקרא שאנחנו כלולים משש מאות ושלושה עשר רצונות, מתרי"ג רצונות, כנגד שש מאות ושלושה עשר אורות או תענוגים, שבאים מהבורא בגלל שהוא אוהב אותנו. ואם אנחנו הופכים את הרצונות שלנו משימוש של קבלה ממנו לנתינה כמוהו, נקרא שאנחנו עושים תיקון על כל שש מאות ושלושה עשר הרצונות שלנו. תיקון של רצון להשתמש בו בנתינה נקרא "עשיית מצוה", ציווי. כמו שאנו לומדים על חוקים – החוק אומר, "חובה לעשות כך" וכשאדם מבצע את החוק, נקרא שהוא עושה "מצוה", ציווי. הוא מקיים את הציווי.

האדם יכול לקיים את הציווי רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כשהוא לומד על המצב היותר גבוה שלו בספרים שכתבו מקובלים, הוא לומד על עצמו, אלא בצורה מתוקנת יותר. הלימוד הוא מ"פתיחה לחוכמת הקבלה" ו"תלמוד עשר הספירות", ממאמרים וממכתבים. אולי הוא לא מבין על מה בדיוק מדובר בכתבים האלה, אבל מדובר עליו במדרגה עליונה יותר.

ואז, כשהוא לומד על זה, הוא כאילו קשור למדרגה העליונה. אמנם לא במודעות, עוד לא בחושים שלו, הוא עוד לא יכול להרגיש את זה, כי הוא עוד לא מתוקן, אבל על ידי הלימוד הוא מושך על עצמו איזו אנרגיה מאותה מדרגה, שמתחילה לשנות אותו, לעשות אותו מתוקן יותר, מתאים יותר לאותה הדרגה, לאותו המצב.

לכן לימוד הקבלה עוזר כאמצעי להשתנות. אבל זה רק בתנאי, כמו שאומר בעל הסולם, שלומדים שיש חוקים וצריכים לקיים אותם ועל ידם להידמות לבורא. ש"יש דין ויש דיין". מי שלא לומד בצורה כזאת, נקרא שלא לומד "לשמה". זאת אומרת, לא לומד למטרה שבשבילה ניתנה חוכמת הקבלה.

השאלה הייתה האם כל אחד ואחד מרגיש את החוקים האלה באותה בצורה? ודאי שלכולם יש אותם שש מאות ושלושה עשר חוקים, אבל כל אחד מקבל בצורה אישית, קצת שונה מהאחר. כמו שבעולם הזה, כל אחד תופס ומרגיש את העולם במשהו קצת שונה מהאחר. אנו לא יכולים אפילו להשוות במה השוני, אבל הוא קיים.

זה נובע מכך שפעם היינו נשמה אחת ואחר כך נפרדנו. היום יש אמנם כשבעה מיליארד אנשים, נשמות קטנות, שאף אחד לא מחובר לאחר, אבל פעם זו הייתה נשמה אחת ומאותה נשמה אחת נעשתה החלוקה. בחלוקה הזאת כל אחד שונה במשהו מהאחר, ובסך הכול כולנו יחד יכולים שוב להתחבר לאותה הנשמה האחת, לאותה מבנה אחד.

לכן כתוב: "כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה", וכל אחד מקבל את העולם ומרגיש אותו בצורה קצת שונה. בכל אחד יש אותם שש מאות ושלושה עשר רצונות, אבל כל רצון, במידה ובצורה קצת אחרת מזו שבאחר. לכן, אמנם שיש לנו תפיסה משותפת בכל המציאות, כל אחד שונה במשהו.

לכן אנו לא יכולים לבדוק איך הזולת מרגיש את המתוק או איך הוא מרגיש את המלוח לעומת איך שאנחנו מרגישים אותם. אבל לכולנו יש רגש משותף מה זה "מתוק" ומה זה "מלוח". כך שאם ניתן למישהו מתוק הוא יגיד "זה מתוק", וכשיטעם זה באמת יהיה מתוק. רק המתוק אצלי יכול להיות שונה מהמתוק אצלו. אבל אנחנו אפילו לא יכולים למדוד מה בדיוק השוני, מה דרגת ההתפעלות מאותו דבר שבא מהבורא. אבל יש הבדל.

אלא שזה לא מפריע לנו, כי סך הכל כולנו בנויים אותו דבר, הנשמות דומות. ואם על ידי חוכמת הקבלה מתחילים לראות קצת את החוקים ואת הקשר בין הדברים, אז כל אחד מאיתנו תופס זאת בצורה קצת שונה, אבל לפי הספרים זו אותה תפיסה. כל אחד משיג את הבורא, ולכל אחד הבורא שונה מעט. כמו שכל אחד מהילדים תופס מי זה אבא בצורה שונה לפי האופי שלו. אבל בכל זאת מתחברים יחד ונעשָה אחד.

חשוב להדגיש שחוכמת הקבלה מפתחת את האדם ולא עושה אותו כמו כולם. האישיות של האדם נשארת. אפילו שהוא כבר מתחבר עם כולם בהרמוניה אחת לנשמה אחת, הוא בכל זאת נשאר ייחודי. וזה דווקא טוב, כי מכל החלקים האלו שמתחברים וגם נשארים ייחודיים נוצרת התפעלות גדולה והרגשה של הבורא פי מספר הנשמות המחוברות.

אם היינו חוזרים ומתחברים יחד כולם, כמו שהיינו פעם באדם הראשון, לא היינו מרגישים את הבורא במשהו יותר ממה שהרגיש אדם הראשון. אבל בגלל שאנו נפרדים לשבעה מיליארד חלקים וכל אחד חוזר עם האגו שלו ולמרות האגו נדבק באחרים, אז אנו מרגישים את הבורא פי מיליארד פעמים יותר מאותו אדם הראשון. לכן נאמר שאדם הראשון לעומתנו, הוא כמו טיפת זרע בתוך הרחם, בתוך אמא.

כשהאדם מתחיל להתפתח, עדיין אין לו כלום, הוא שום דבר, אנו אפילו לא אומרים שזה מישהו, אלא רק טיפת זרע. אבל במה ההבדל בין הטיפה הזאת ובין האדם הגדול בעוד חמישים שנה? ההבדל הוא בהתפתחות, בהרגשה. לזרע אין הרגשה. לאט לאט מתפתח מישהו שמרגיש.

אותו דבר אנחנו כשהיינו כאדם הראשון לא הרגשנו דבר, היינו כמו טיפת זרע. ובאמת אנחנו לא זוכרים את זה ולא מרגישים מזה שום דבר. וכשאנחנו מגיעים חזרה לאותו מצב, אנחנו כבר מתחילים לגדול מהטיפה שנקראת "הנקודה שבלב" שבכל אחד וכל אחד תופס את כל הגודל של הבורא, בשווה לו ממש. כל אחד נשאר "אני" ודומה ושווה לבורא.

יש בכל הסיבוב הזה חשיבות גדולה מאוד, כי בעזרתו אנו מגיעים למטרה. למרות שהחיים שלנו קשים והתיקון קשה מאוד ועברנו בכל הגלגולים הרבה צרות, בסופו של דבר הרווח הוא עצום. מתוך האגו שנמצא בנו אנחנו לאט לאט מתחילים לגלות את הבורא. אנחנו לא הורסים את האגו, אלא דווקא יחד עם האגו נדבקים זה לזה, דווקא משום שהאגו נמצא בפנים, בתוך הדבקות, אנו משיגים את כל קומת הבורא, כבר לא כמו טיפת זרע, אלא כמו בני אדם גדולים, שווים לו.

חזרה לראש הדף
Site location tree