אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה היום / זוגיות ומשפחה / לא רוצים לישון

לא רוצים לישון

כשליש מהילדים שלומדים במערכת הלימוד סובלים מקשיי למידה ומהפרעת קשב או ריכוז כזו או אחרת. מדובר ב"מכת מדינה" שרבים מאיתנו סובלים מההשלכות שלה. למה? והאם יש פיתרון?

זה מתחיל מוקדם בבוקר. הוא פוקח את עיניו הגדולות ומזנק מן המיטה בסערה. יום חדש עומד בפתח אבל מבחינתה נדמה כאילו היום של אתמול עדיין לא נגמר. הוא לא נח לשנייה, קופץ מעניין לעניין, מחליף רצונות ובקשות במהירות האור, והיא אחריו, משתרכת בכבדות עם התיק, הכריך והמחברת, מתחננת בפניו שיעצור לרגע וינשום קצת אוויר.

הקרב הזה כמובן אבוד מראש. המנצחים והמפסידים נקבעו עוד לפני שהוא התחיל, אבל ההצגה חייבת להימשך. והיא נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה בדרך כלל, כשעיניה הטרוטות מביטות בו בתחנונים. לישון, כמובן, זה עניין די מיותר מבחינתו, אך כמחווה מיוחדת וכביטוי של רצון טוב, הוא מוכן לעשות למענה את הטובה האחרונה הזו. "למדנו היום בבית הספר שצריך לכבד את אבא ואימא..." עוד מספיקות שפתיו למלמל לפני שעיניו נעצמות.

הוא באמת הדבר הכי יקר בחייה, הילד ההיפר-אקטיבי שלה, אבל המרדף היומיומי הזה כל כך מפריע לה, ולהרבה אמהות אחרות, לעשות מה שאמהות רוצות יותר מהכול: לאהוב את ילדיהן.

המלך החדש

הפרעות קשב וריכוז, או בשמן המדעי ADHDאו ADD, המאופיינות בין היתר באימפולסיביות, בתזזיתיות, ובחוסר מנוחה, הפכו כבר מזמן למכת מדינה.

“בעשרים-שלושים השנים האחרונות עלה מספר הפונים לטפל בבעיה במאות אחוזים", טענה ד"ר מירי כץ, מנהלת המכון להפרעות קשב וריכוז בבית החולים תל-השומר, בראיון לעיתון “מעריב" לפני חודשים ספורים. מנתונים שמפרסמים אגודת ניצ"ן ומשרד החינוך עולה כי כשליש מהילדים המשולבים כיום במערכת החינוך, סובלים מבעיות קלות או קשות בתחום לקויי הלמידה או הפרעות קשב וריכוז.

למרבה השמחה, אחרי אין ספור מאמצים וניסיונות כושלים למצוא תשובה הולמת לבעיה, נדמה היה לרגע שמצאנו סוף סוף את הפתרון האולטימטיבי: המלך החדש של תרופות ההרגעה המודרניות, הריטלין, כבש את העולם בסערה. בהתחלה נתנו אותו רק לילדים שאובחנו כ"מיוחדים", אך אט-אט התברר שכמעט כל אחד יכול להיכנס תחת ההגדרה ה"מיוחדת" הזו, ומספר נוטלי הריטלין גדל מאוד.

השפעתן המועילה של תרופות כמו הריטלין או אחרות בטווח הקצר, אינה מוטלת בספק. אך מעל לתקוות הגדולות שתלו בעבר בתרופת הפלאים החדשה, מרחפים כיום יותר ויותר סימני שאלה. האם אנחנו נותנים מענה אמיתי לבעיה, או רק מטאטאים אותה מתחת לשטיח? האם אנו נוגעים בשורש העניין או מגרדים רק את השוליים החיצוניים ביותר שלו? מה יהיו ההשפעות לטווח ארוך על הילד, ובעצם על דור שלם שהופך להיות תלוי יותר ויותר בתרופות הרגעה כימיות?

הדרכים הידועות

חכמת הקבלה חוקרת, בין היתר, את השורש לתופעות המתגלות בעולמנו, ומסבירה שהפיתרון לרוב הכשלים שאנו חווים טמון באיזון נכון של מערכת הרצונות הפנימית שלנו עם מערכת הכוחות בטבע. כדי להבין את הדברים לאשורם, עלינו לברר מה גרם להפרת האיזון הזה, ומדוע הוא מגיע לנקודת השיא שלו דווקא בקרב ילדי הדור החדש.

מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצ"ן שהוקמה במטרה לאתר, לאבחן, לטפל ולשקם ילדים, מתבגרים ובוגרים עם לקויות למידה, ומרצה בחוג ללקויות למידה באוניברסיטת חיפה התבטאה לאחרונה בראיון מיוחד ל"קבלה לעם":

"במהלך עשרים השנים האחרונות צומח כאן דור חדש, שונה מהדור הקודם בכשרונותיו ובסגולות שיש לו. מצד שני, זהו דור מאתגר, שחלק ממנו סובל מקשיים רבים שבאים לידי ביטוי בקשיים בלמידה, בריכוז ובקושי של ההורים ושל המערכת להתמודד איתם.

זה מעלה הרבה מאוד סימני שאלה, ולעתים יש כאלה שיאמרו שהדור הזה, בעיקר אלה שמאופיינים בהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, שיתכן ומדובר בתכונה אבולוציונית שבאה בעצם לשרת את הדור הבא, כדי שהוא יוכל לשרוד. מצד שני, זה דור כל כך מופלא, שהוא עושה באמת את הדברים בקפיצות דרך.

לאותו ילד שמתקשה לקרוא יש רעיונות מדהימים, שאי אפשר להבין מהיכן הם הגיעו. והמערכת עומדת, משתאה וחסרת אונים כאחד, כי היא בעצם לא יודעת איך לתרגם את זה לכך שהילד יוכל להגיע למקום טוב יותר, גם עם עצמו וגם עם סביבתו".

הסיבה לכך, מסבירה הקבלה, הוא שכל דור שנולד לאוויר העולם נושא עימו מטען פנימי הכולל את כל ההישגים, האכזבות, הרצונות וההתפתחויות שהיו מנת חלקו של הדור שקדם לו. כותב על כך בעל הסולם במאמר השלום:

"מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה, כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה".

כתוצאה מכך, נמצאת האנושות בתהליך מתמיד של שדרוג איכותי.

ואכן, מנקודת מבטנו המוגבלת, נדמה לנו לפעמים שלכאורה משהו לא בסדר איתם, שהם איבדו את הכיוון. קשה לנו מאוד לקבל את העובדה, שילדי המאה העשרים ואחת רואים נכונה, והבעיה האמיתית נמצאת דווקא אצלנו.

הילדים האלה מרגישים בצורה טבעית, פשוטה ועמוקה את מה שאנחנו, המבוגרים, יכולים רק לתאר במילים שכלתניות. מה שאנחנו השגנו בעמל רב בדור שלנו, כבר הפך לתכונה פנימית בדור שלהם. עמוק בתוכם, מוטבעת הידיעה שלא ניתן לפתור את בעיות העולם בדרכים הישנות שבהן צעדנו אנחנו.

בעיניהם הגדולות הם רואים את העולם האגואיסטי הקר והאכזרי שבנינו כאן, עולם הפוך ומלאכותי, ומתקשים להבין מדוע גם הם צריכים לקחת בו חלק. מדוע מובילים אותם דרך פרוזדור חשוך, מרופד בקירות עבים של ריטלין, בדרך שאין לה מוצא. הם מרגישים בחוש לאן הפרוזדור הזה מוביל, ויודעים שזה לא ילך. אין פלא שהם אינם רוצים לבוא...

בלית ברירה, אנו נאלצים לכבול את ידיהם באזיקים, ולכלוא אותם בתוך מסגרות לימוד נוקשות כדי שלא יברחו לנו. מנסים להרגיע ולשכנע אותם שיהיה להם טוב שם, בבית הסוהר הזה שיצרנו לעצמנו. אך הם מצידם כבר מבינים שצורת הקיום הזו לא יכולה להביא שמחה אמיתית לאדם. הם חשים בתת-ההכרה כי הטבע פועל אחרת, שהוא עוטף את האדם בחום ואהבה, ושכל חלקיו קשורים זה בזה בשלמות מוחלטת.

הקושי לבטא את הפער העצום בין התחושה הפנימית העמוקה והמפותחת לבין התמונה החיצונית המעוותת, גורם לילדים אלה להתפרץ, לצעוק ולעיתים אף לנהוג באלימות. הם יושבים בכיתה ואינם מסוגלים להתרכז במה שמלמדים אותם, כי מה שמלמדים אותם לא קשור למה שהם רוצים באמת.

אבל אולי אנו צריכים לאמץ זווית חשיבה חדשה? לנסות ולהסביר להם: בשביל מה אנו חיים בעולם הזה? מה קושר אותנו זה לזה, ואיך להתפתח בהתאמה עם המערכת של חוקי הטבע והעולם? נכון לעכשיו, בהיעדר תשובה מספקת מצידנו, הם מחפשים דרכי בריחה מהמציאות.

חלק מהם נאטם, מיואש, בתוך המעגל החברתי המצומצם המוגבל שמספק לו המחשב האישי ויוצא לטיולים רק דרך רשת האינטרנט. אחרים מידרדרים לתהום חשוכה ומחפשים מפלט באלכוהול או בסמים. ובאמת, קשה להאשים אותם... הייאוש והתסכול הנורא שהולך ונבנה בתוכם, הרגשת חוסר המשמעות והטעם בחיים, פשוט אינם נותנים להם מנוח. קשה להאשים גם את המורים האומללים שעומדים (חוששים בחלק מהמקרים) חסרי אונים אל מול כיתות שנראות כמו שדה קרב קטלני, ומנסים בכל כוחם להשתלט על המהומה.

האחריות היא שלנו

חוסר היכולת להתמודד עם המצוקה של הדור החדש נובע מכך שאנו מתעקשים לטפל בבעיות ההווה באמצעות פתרונות האתמול. במקום לטפל במקור ה"מחלה", ממשיכים לפטם את "החולים" בעוד ועוד משככי כאבים. המצב החמיר עד כדי כך, שבעקבות פניות רבות שהגיעו מצד הורים שחשו שהתרופה כבר איננה אפקטיבית, החליט משרד הבריאות להכפיל (!) את מינון הריטלין המקסימלי שמותר לשימוש בישראל.

וזה בדיוק מה שאנחנו לא מצליחים להבין. אפשר לנסות להרדים את הילדים, אך אי אפשר להרדים את הבעיה עצמה. השינוי שנדרש נוגע למהות החינוך ולערכים שאותם הוא צריך להנחיל. למרות המבוכה והקושי הרב, עלינו לענות לילד על השאלות הקיומיות שהוא שואל, במיוחד כשהן נוגעות למהות החיים. עלינו לחפש דרכים להתאים את החינוך ואת תכנית הלימודים לרצונות ולדחפים החדשים של ילדינו.

כמובן שיש מקרים שבהם נחוץ להיעזר בריטלין כדי להקל על התהליך, אך במקביל לכך עלינו לחשוב גם כיצד להפוך את הילד ל"אדם", ולא רק לעורך דין, רופא, או איש עסקים מצליח. בשביל זה עלינו לשלב במערכת החינוך תכנים שמסבירים לילדים את מה שהם כבר יודעים בליבם. שכולנו קשורים ותלויים זה בזה כמו תאים בגוף אחד, ושעלינו לחיות באיזון עם התכונה הכללית של הטבע, תכונת האהבה והנתינה לזולת.

ספרי הלימוד החדשים צריכים להכיל הוראות הפעלה לחיים, להסביר לאדם הקטן על הטבע שלו, על תפקידו בחברה ובעיקר על כך שלחייו יש תכלית. והילדים - הם יקבלו את זה בצורה טבעית. הם הרבה יותר בשלים ומוכנים לכך מהוריהם.

המשבר החינוכי שאותו אנו חווים כיום אינו מקרי כלל וכלל, והוא רק פיסה קטנה ממשבר רחב ועמוק שפוקד את האנושות. הוא בא כדי להראות לנו עד כמה העולם שבנינו הפוך מזה שעליו חלמנו בילדות, ועד כמה חשוב שנתחיל לעשות משהו כדי לתקנו.

דווקא הדור החדש הוא זה שמסוגל להביא את השינוי המיוחל. הוא, יותר מכולם, קולט ומרגיש את הקשר הפנימי שקיים בין כל חלקי הבריאה, ובעל יכולת לחבר אותם שוב לאחדות אחת. הילדים של היום מוכנים בצורה טבעית לחשוב גלובאלית. ראו באיזו קלות הם שוחים בתוך מערכות התקשורת החברתיות של העולם המודרני, כמו דגים בתוך המים. מה שחסר להם כמובן, הוא רק ידיעת התכלית של נהר החיים המופלא הזה, להבין לאן הוא זורם, ולאן הוא מוביל אותנו באמת.

דעה אישית: מ' (השם המלא שמור במערכת)

בגיל תשע עשרה אובחנתי לראשונה כדיסלקטית, דיסקלקולית וכסובלת מהפרעת קשב חמורה. נשמתי לרווחה. סוף סוף, אחרי שתים עשרה שנות סבל מתמשך בביה"ס, הייתה לי כתובת מעל הראש. אחת כזו שתסייע לי להתמודד עם הכישלון, עם הייאוש ועם תחושת הזרות הבלתי נסבלת שהותירה אחריה מערכת החינוך בחווייתי האישית. לצערי, כל זיכרונותיי מבית הספר הם כאלה שמעבירים בי רעד ורצון להפנות גב לעברי שלי.

בסביבות גיל עשרים התחלתי לקחת ריטלין, על פי מרשם רופא כמובן. בחודשים הראשונים של השימוש בו הרגשתי שמסכים מורמים מעיניי, ואני יכולה לראות, להבין, להתרכז, ללמוד.

כל אלה הן מתנות רבות עוצמה למי שסובלים מתחושות הזנחה לאורך מרבית שנותיהם. אך אט אט התחלתי להרגיש כי אני משלמת מחיר יקר מדי, בשביל טיפוס אוהב חופש שכמותי, עבור אותן מתנות רבות ערך שמעניק לי הריטלין.

הריטלין סגר אותי בד' אמותיי, רחוקה מהעולם, במעגלים אישיים של כאב. נאלצתי להתמודד עם תחושות פיזיות קשות של סימום הגוף, עם התחושה הנוראית הזו שמשהו מכתיב את תנועותייך ותגובותייך. הריטלין, כמו קשיי הלמידה שהיו לי, הוריד מסך ביני ובין אחרים. ומאחורי אותו מסך נותרו כשם שהיו כל בעיותיי.

הבעיה הכי קשה שלי עם הריטלין היא שהתחושות שהוא יוצר בבטן הן של סוד נוראי. עצם לקיחת הכדור, מעבר לתופעות או להשפעות הפיזיות הקשות שהוא גורם, שגם אותן קשה לי לבטא במילים, גרם לי להרגיש שנכנעתי, שאני לא מחפשת יותר אחרי עצמי, אלא מיישרת קו עם כולם.

זה מצחיק... את כל ילדותי העברתי בכמיהה, בזעקה להיות כמו כולם, כמו החברים שלי, וכדור אחד קטן יכול לעשות קסם ולעזור לי בזה? פתאום אוכל לקרוא כמותם? ללמוד באותן מסגרות?

וזה עוד לפני שנזכיר עד כמה "טחנו" לי את המוח יועצים דידקטיים למיניהם, ש"זו בסך הכול הפרעה נירולוגית, והנה, קחי כדור וזה עובר".

עם הזמן הבנתי והשלמתי כי יכולות קוגניטיביות מסוימות הן לא באמת מה שחסר לי, וכי אני לא רוצה ולא יכולה להיות כמו כולם... האמנתי כי ישנה אמת אחרת, אמת שבה גם אני יכולה ללמוד.

ואכן, אחד המסעות המפרכים בחיי היה באמת סוג של מסע שכלי...

אתם יודעים איך זה, האדם מטבעו מתקשה לחיות בתחושת זרות, ורבים מאמינים כי כדי להיות שייך שווה לבצע פעולות מסוימות, ביניהן לקיחת ריטלין בוקר בוקר.

באופן אישי, לא הייתי מציעה לאף אדם לוותר על הדרך שהוא אמור לעבור, לעצור באיזו תחנת ביניים, ולהיות כמו כולם במקום להכיר את עצמו ואת יכולותיו. באשר אלי, שפר גורלי. אחרי תהפוכות והרבה "נשימות עמוקות" שלקחתי, הצלחתי למצוא את השבילים בהם גם אני לומדת ומתקדמת.

עד היום, אף אחד מהם לא קשור לריכוז, ללקיחת ריטלין או לישיבה בכיתה, וזו בעיניי, הצלחתי הגדולה.

 

חוות דעת מקצועית: ריטלין - לתת או לא לתת?

לימור סופר-פטמן, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית

בשנים האחרונות מאובחנים יותר ויותר ילדים כסובלים מבעיית קשב וריכוז (ADD) או מבעיית קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD), לעתים אף בגיל צעיר ביותר, בגן טרום חובה, כלומר בגילאי 3-4.

למעשה, מדובר בקשת רחבה ביותר של התנהגויות, אשר לא כולן קיימות אצל כל הילדים, אך לגבי כולם מופיעה התלונה כי “הילד לא לומד ומפריע לילדים אחרים ללמוד".

משמעות האבחנה עבור ההורים היא שילדם אינו מתנהג בהתאם למצופה ממנו בתוך המערכת - ולכן כתוצאה מכך גם לא מצליח ללמוד בה.

התלונות כוללות בדרך כלל קושי לשבת בשיעור ולהתרכז בנאמר, הפרעות לילדים אחרים, קושי לקבל גבולות, אלימות כלפי ילדים אחרים ועוד. תלונות אשר לא ניתן להתעלם מהן, אך להורים רבים גם לא ברור מה הם נדרשים לעשות בעניין.

בשיחות עם ההורים ניתן להתרשם כי קשיים אלו לרוב מלווים את הילד מגיל צעיר, בחלק מהמקרים מלידה, אך במקרים אחרים רק מרגע כניסתו של הילד למערכת החינוכית. ההורים, מצדם, רוצים לעזור, מפחדים להזיק, שומעים המלצות רבות לכאן ולכאן ולרוב נשארים מבולבלים מאוד.

מול חוסר האונים של ההורים ושל המערכת החינוכית מציעה המערכת הרפואית מתן תרופה - לרוב ריטלין - אשר משפרת לטווח קצר (בטווח של שעות) את יכולת הקשב, ובכך משפרת את יכולת הילד להסתגל ללמידה כפי שהיא נדרשת ממנו בתוך המערכת החינוכית שלנו.

הבעיה מסתבכת עוד יותר כי לחלק מהילדים יש קשיים רבים עם ההורים, וכתוצאה מכך קשיים רגשיים ועיכוב בהתפתחות. לחלק אחר של הילדים אין קשיים מיוחדים בבית, אך ישנם קשיים רבים בגן או בבית הספר.

מתן הריטלין משפר (אצל חלק מהילדים) את היכולת להתרכז במהלך השיעור אך לא את מה שלמד על עצמו ועל עולמו, מתוך המגע שלו עם העולם עד כה. כלומר, עד כמה הוא אהוב, חשוב, מוצלח - או לא, בעיני הוריו, חבריו ומחנכיו.

מתוך כל המקרים שבהם נתקלתי, בכולם לא מדובר ב"ילדים שלא רוצים ללמוד". כן מדובר בילדים אשר אינם יכולים ללמוד בתוך מערכת החינוך הנוכחית כפי שהיא בנויה!

גם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז רוצים ללמוד, ומה שחשוב אף יותר הוא שהם יכולים ללמוד, אך הם זקוקים להתאמת המערכת לדרך המיוחדת שבה הם לומדים, ואולי אף להתאמת התכנים שאותם הם רוצים ו/או מסוגלים ללמוד.

הם לא מצליחים ללמוד באמצעות ישיבה, הקשבה, התאפקות ויכולת התמקדות בגירוי אחד, תוך התעלמות מכל הגירויים האחרים; אך הם כן לומדים בשמחה וברצינות תוך כדי הפעלה ופעילות, בתחומים אשר הם מתעניינים בהם. או אם מדובר בתחומים שחייבים ללמוד - אז לאחר שהצלחנו לעניין אותם בהם.

לדעתי, הפתרון עבור ילדים אלה חייב לכלול התאמה רבה של הסביבה ההורית והחינוכית לצורכי הילד, ורק אחר כך, במידה שעדיין מתרחש נזק לילד ו/או לסביבתו, מתן עזרה תרופתית להקלת תהליך הלמידה ההדדית של המערכת את הילד, ולא רק של הילד את המערכת.

האם התאמה זו תפריע לילדים אחרים? למידה פעילה, מעניינת, עשירה ומגוונת יותר, למעשה רק תעשיר את הילדים האחרים ותאפשר לכ-ו-ל-ם להשתלב.

חזרה לראש הדף
Site location tree