אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה היום / שלום וביטחון / כיכר האחדות

כיכר האחדות

ארבעה בנובמבר 1995. 21:30. לראשונה נרצח ראש ממשלה מכהן, בסיומה של עצרת שכל כולה הוקדשה לשלום... רבבות התאחדו אז בכיכר, רבים התאחדו גם לאחר מכן, ואנחנו - מבקשים עדיין להתאחד. טור אישי

“ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. יהי זכרו ברוך".

"אחדות" היא מושג לא מובן, וכנראה גם לא טבעי. אם נסקור את שישים השנים האחרונות, נגלה כי עקומת האחדות בינינו נמצאת בירידה מתמדת, או לחילופין, עקומת הקיטוב נמצאת בעלייה מתמדת. איך שלא נסתכל על זה, זה עדיין נראה לא טוב.

השנה יחול יום הזיכרון השלושה-עשר להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. “ילדי הנרות" כבר בגרו, והיום הם עובדי היי-טק מצליחים, לפני או אחרי טיול אינסופי למזרח, לדרום אמריקה או לכל מקום אחר שאליו אפשר לברוח.

הרצח זעזע רבים מאיתנו. הזעזוע חצה מחנות פוליטיים, אידיאולוגיות ואמונות. הוא הפר בבת אחת את השלווה, והציף על פני השטח את כל הלכלוך שהיה נהוג להסתיר עד אז מתחת לשטיח הלאומי. כמו פצע חשוף בערו השנאה, הקיטוב ופערי העמדות התהומיים, וסימנו את גבולות הפירוד והמרחק הבלתי ניתן לגישור.

בשורות הבאות לא נעסוק בראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, וגם לא נצדיק או נשלול את דרכו. לא נעסוק בכל היבט פוליטי אחר, בדמוקרטיה או במנהיגות, אלא נדבר על לילה אחד מיוחד שבו חשנו אחדות.

צעירים, תמימים וחסרי מנוח

אז איפה הייתם כשיצחק רבין נרצח? מה עשיתם כשזה קרה? מה הרגשתם אחרי זה? נראה כי כולנו יכולים לשחזר את הרגעים האלה בלבנו. מתוך צורך לאומי הוצב הארון בחזית הכנסת למשך כיממה, כדי שעוברי אורח יוכלו לעבור על פניו.

אני זוכר שהחלטנו לנסוע לירושלים. היה ערב קריר, תחילת החורף. היינו צעירים, תמימים וחדורי תקוות שניטעו בנו היטב על מזרח תיכון חדש. קיווינו שהנה עוד יום-יומיים, מקסימום שנה-שנתיים, נשתחרר סוף סוף מהמועקה הזאת, מהקושי של הגדרה עצמית ובעיית הזהות, ודת, ומדינה, וערבים ושטחים. היינו בטוחים שהנה עוד רגע ניהפך כאן למדינה אירופית כמו כולם, רק עם חופים טובים יותר ומזג אוויר מצוין. ואז אפשר יהיה לעסוק בדברים החשובים באמת. להיות תרבותיים - לשמוע מוזיקה וללכת לסרטים ולהצגות עד סוף החיים. אלא שלפתע נקטע החלום. הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. ואנחנו נותרנו מיותמים, מבולבלים, מסרבים להאמין.

תחושה מיוחדת באוויר, ובבטן גם

כשעלינו על כביש מספר אחת בדרך מתל-אביב לירושלים, חשנו בהבדל. הכביש היה מוצף בטורי מכוניות עמוסות אנשים, שחייכו זה אל זה בהבנה. איש לא ‘חתך' את השני בכביש, איש לא צפר. כולם המתינו ונתנו זכות קדימה לרכב שבא ממול. חבר'ה צעירים שעמדו בירידה לכביש המהיר נאספו מיד לטרמפ. הייתה תחושה של אהבה באוויר. זה היה קצת מוזר, אבל גם נעים.

הפקק בעלייה לירושלים התחיל כבר בסיבוב מוצא. פקק כבד, כזה שלא זזים בו מטר. מתקדמים פגוש אל פגוש, ועומדים. אנשים יצאו מהמכוניות ודיברו ביניהם. היו כאלה שאף הגדילו לעשות והוציאו גיטרה, ניגנו, שרו שירי ארץ ישראל. מישהו הביא תרמוס עם קפה. פתאום התפשטה בכל העם הזה, בכולנו, תחושה נעימה, ממכרת, של משהו משותף. תחושה שאנחנו עַם אחד, גוף אחד, כמו איש אחד עם לב אחד גדול שהתרחב. תחושה של אחדות.

ואז זה נגמר, והתחילו דיבורים אינספור ותשדירי טלוויזיה מיוחדים. כמו עשן חולף עברה הטראומה, ואיתה נמוגה גם התחושה. תחושת האחדות שחשנו, ולו רק לרגע. זו תופעה מוכרת; כשקורה משהו קשה אנו מתאחדים. אבל מדוע צריך לחכות עד שיקרה לנו משהו כזה? הרי אין דבר שעוצר בעדנו מלעשות זאת גם עכשיו, ברגע זה. עלינו רק להניח בצד את הבדלי המנטליות והאידיאולוגיות השונות, ולעזוב לרגע את האינטרסים הצרים ואת האגו שתפח ומפריד בינינו.

כשנעשה זאת, נוכל לשחזר שוב את החיבור הזה, שיש בו המון כוח, והוא מלא תקווה וחום ואהבה. חיבור שתמיד שימש לנו מקור כוח והשראה, מראשית הדורות, דרך הגלויות שעברנו, המדינה שהקמנו, אותה מדינה שעל גורלה אנו נאבקים עתה. חיבור שבסתר לבנו כולנו מייחלים אליו, ואם רק נרצה בו מספיק, נסחַף אליו את כולם. אחדות.

חזרה לראש הדף
Site location tree