אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה היום / החברה הישראלית / להתראות דיכאון - שלום אהבה

להתראות דיכאון - שלום אהבה

זה כבר ממש לא דבר נדיר, וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. יום אחד הכול הופך פתאום 'גדול עלינו', ואנחנו פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה. נא להכיר: הדיכאון - המגפה הנוכחית של העולם המערבי

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בהתקף חרדה. קראו לה מיכל (שם בדוי, כמובן), והיא הייתה מסוג הנשים שמבחוץ לא רואים עליהן דבר. אך עם הזמן למדתי להבחין ב"צל" שמעיב על מי שסובל מ"הדברים האלה".

כשהכרתי אותה, התוודעתי למעטפת החיצונית בלבד, כמו כולם. היופי המהמם, התדמית של הבחורה "הבלתי מושגת", הביטחון העצמי, הפופולריות בקרב הגברים שמזמינה כמעט תמיד את שנאת הנשים... כמו שקורה לרוב הנשים שנראות "טוב מדי", ולו רק כדי להרגיז את הנוכחים, גם כלל לא טיפשה.

כשנרקמו בינינו יחסים קרובים יותר, התוודעתי אל עולם שלם שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן. עד אז, המושגים "התקף חרדה", "פרוזק", "דיכאון" ועוד מילים מעין אלה, נראו לי תמיד נורא רחוקים. טרם המפגש עם מיכל, את עיקר השכלתי בנושא רכשתי מהמבט המזוגג והגבות המורמות של ג'ק ניקולסון ב"קן הקוקייה". ובכלל, זה תמיד נראה לי משהו שנמצא "מחוץ לתחום", רחוק, ובוודאי לא דבר שקורה למישהו שאני מכיר.

מיכל סבלה מהתקפי חרדה. זה לא היה קבוע, וגם לא ממש צפוי (למרות שבהמשך למדתי לזהות את הסימנים), אבל זה היה ממשי. ומפחיד. וכשזה קרה, הייתי חסר אונים. בתמימות של בחור צעיר שלא מבין כלום בנידון, חשבתי שעם אהבה ורצון טוב זה יעבור. אבל הדברים היו מורכבים יותר.

המגפה של הדור הנוכחי

"הציבור מניח שאנו, המדענים החוקרים את המוח, יודעים עליו הרבה. האמת היא, שאנחנו יודעים הרבה פחות ממה שחושבים", מצהיר בגילוי לב ראוי להערכה, פרופ' גל ריכטר-לוין מיד בפתחה של כתבה שפורסמה לאחרונה במוסף השבת של ידיעות אחרונות.

"אנחנו גם לא ממש מבינים איך עובדות תרופות כמו פרוזק או שאר נגזרותיה", ממשיך ריכטר לוין, שהינו אחד מראשי המכון החדש לחקר המוח והרגשות באוניברסיטת חיפה ונוירוביולוג נודע בארץ ובעולם. "התרופות המקובלות נגד דיכאון לא עוזרות לארבעים אחוזים מהמטופלים", הוא אומר בכאב. על פני לא פחות מארבעה עמודים, פרסו לוין ושותפו להקמת מכון המחקר החדש, פרופ' יורם יובל, רופא ופסיכיאטר שלמד נוירוביולוגיה במכון ויצמן, והתמחה בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה באוניברסיטת קולומביה, את תמונת המצב העגומה בתחום הטיפול בדיכאון. הכתבה שזכתה לכותרת האירונית "אופיום להמונים", פורטת על מיתרים רגישים, וחושפת את הקושי שהפסיכיאטריה והמדע בכלל ניצבים בפניו כיום בנושא זה.

"הדיכאון יהיה המגפה של המאה ה- 21. ניתן לומר שהדיכאון הוא מחיר האהבה. כאשר אנו מאבדים אותה, הפרידה כואבת ומדכאת", הוסיף פרופ' יובל.

בכתבה ובפרסומים רבים אחרים מתגלים נתונים מדאיגים ומטרידים מאוד, שמובילים למסקנה חד משמעית: בשנים האחרונות מחלת הדיכאון צמחה לממדי מגפה בעולם המערבי. מנגנון ההדחקה הידוע "לי זה לא יקרה", לא עובד במקרה הזה. מסתבר, שהמגפה לא פסחה גם עלינו. בישראל נרשמו בשנה האחרונה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון. אבל הדבר המטריד ביותר הוא, שלמרות התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים השונים, לא נראה פתרון רפואי באופק. ההיפך הוא הנכון. “חמישה עשר אחוזים מהאנשים שיאובחנו כסובלים מדיכאון קליני, יתאבדו. כל שנה מתאבדים מיליון בני אדם, והמספר עולה", מסכם פרופ' יובל.

הפסיכיאטרים שעומדים נואש אל פני המצב החדש, מרחיקים לכת ומדברים על ניסויים בשימוש באופיום כניסיון לפתור את הבעיה.

כשהחיים מאבדים משמעות

על אובדן המשמעות בחיים, כתב לפני קרוב לשישים שנה הרב יהודה אשלג. בחיבוריו הוא חזה שבסוף המאה העשרים, ליתר דיוק לקראת שנת 1995 תגיע האנושות אל פרשת דרכים.

"והנה השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?... בעינה עומדת, בתוקפה ומרירותה... מנקרת את מוחנו ומשפילתנו עד עפר בטרם נצליח להיסחף בלי דעת בזרמי החיים כאתמול" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב').

להבדיל מהפסיכיאטריה שניצבת חסרת אונים בפני המצב, טען אשלג שיש פתרון, אבל כדי לממש אותו, חייבים לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים. הוא הסביר כי באדם טמונה היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל שבו בדרך נעימה ומלאת חדוות חיים, עליו רק ללמוד איך לעשות זאת.

המרדף אחר הסיפוק

הדבר הראשון שאותו עלינו להבין, הוא שהאדם נברא כדי ליהנות, והרצון הבסיסי ליהנות שטבוע בנו, הוא שמכתיב את מהלך חיינו ומניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את עצמנו. מין, כסף, כבוד, שליטה וידע, הם רק חלק מסוגי התענוגים שאותם דוחף אותנו הרצון ליהנות להשיג.

כדי להמחיש את "מנגנון ההנאה האנושי" ניעזר בדוגמה שכולנו מכירים מחיי היומיום:

נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה הייתם ממש רעבים. כל כך רעבים, שלא הייתם מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר מלבד אוכל. משעות הצהריים כבר חלמתם על ארוחת הערב ועל הרגע בו תנגסו, נניח, בסטייק עסיסי (יסלחו לי אחיי הצמחוניים, ניתן להחליף לגרסת שניצל תירס). והנה, הרגע המיוחל הגיע - בביס הראשון, המפגש בין הצורך העז שנבנה בכם לבין המנה הטעימה, מצעיד אתכם לפסגות חדשות של תענוג. אתם מצקצקים בלשונכם, נהנים מהמרקם העשיר של הטעמים, ומתענגים על כל רגע.

בביס השני, עדיין נהנים. בביס השלישי, קצת פחות, ועם כל נגיסה הרצון לאכול הולך ופוחת ואיתו גם ההנאה. בקיצור, רצונכם לאכול התפוגג ועמו נעלמה גם ההנאה שאליה כל כך השתוקקתם. מצב זה נקרא בקבלה - "הנאה שמבטלת את הרצון". ברגע בו נעלם הרצון או הצורך (לאכול), נעלמת גם תחושת ההנאה (מהאוכל).

מבוך ללא מוצא?

התהליך המחזורי הזה מוכר לכולנו, והוא תקף לגבי כל הרצונות שמתעוררים בנו חדשות לבקרים. ברוב המקרים עוד לפני שהספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחר הנאה חדשה ונכספת. התהליך חוזר על עצמו, אכזבות מצטברות בתוכנו, אנו מתעייפים ומתחילים לאבד טעם במרדף האינסופי אחר "החיים". כל אכזבה פוערת בתוכנו חלל פנימי, ולבסוף זה הופך ליותר מדי.

ההבנה המודעת וגם זו הבלתי מודעת, כי היכולת לספק את עצמנו היא אשליה בלבד, גורמת לנו לדיכאון ולייאוש. אלה מובילים את האדם לחיפוש אחר דרך לשכוח, לברוח. הוא מחפש מפלט באמצעים מלאכותיים שונים, החל מאלכוהול, כדורי הרגעה ועד שימוש בסמים.

הקבלה מציבה בפני האדם נתון שמשנה את התמונה. היא גורסת שכולנו חלקים מנשמה אחת גדולה. כשאנו מעכלים את הרעיון הקצת הזוי הזה, מסתכלים בחשש שמאלה וימינה, וקולטים ש"חיים השכן, עזרא מהמכולת ונירית מהבנק", קשורים אלינו איכשהו, מתחיל תהליך שמלווה בתובנות חדשות לגמרי. אלה בינינו שכבר ממש מתקדמים, מגלים אהבה כלפי האחרים, הזולת.

צריך (רק) להפוך את השאיפות

העיקרון הוא פשוט, לא נצליח ליהנות כל עוד נמשיך להיות מרוכזים רק בעצמנו.

אז מה עושים?

אם נשאף לאהוב ולתת לזולת, אומרים המקובלים, ייווצר מעגל הנאה חדש ואינסופי: אני נותן לאחרים והם נהנים, ואז גם אני נהנה - כי הם נהנים. כלומר, אם נחליף את מושא ההנאה: נהפוך את השאיפה שלנו - מניסיון למלא את עצמנו, להנאה ממילוי האחרים - נגיע למצב שבו התענוג שאנו מקבלים אינו פוסק לעולם. כל אם מכירה את התחושה שהיא נהנית מכך שהילד שלה נהנה. תחושה דומה, נוכל לחוות גם אנחנו. הנוסחה העתיקה להגיע לכך מסתובבת סביבנו כבר חמשת אלפים שנה והיא נקראת “ואהבת לרעך כמוך". אבל אין זו עוד סיסמא שחוקה שהמציא איזה רב, אלא חוק רוחני שמאפשר לנו ליהנות מהאור העליון שמתגלה בקשר השלם בין הנשמות.

Don't worry be happy

כל אחד מאיתנו מכיר מישהו, מוצלח, יפה, מוכשר שמצוי בדיכאון. הפסיכיאטרים מדברים על אובדן אהבה. הם צודקים, אלא שהאהבה שאיבדנו היא אהבת הזולת. הדיכאון שבו שקועים היום רבים, איננו מקרי. זהו תהליך מכוון, שמטרתו להעלות את כולנו לרמה רוחנית חדשה של קיום. המפתח להגיע אליו טמון בשינוי היחס בינינו.

אין בכך כדי לבטל כמובן את השימוש בתרופות או בכל האמצעים שעוזרים לאלפים להמשיך לקיים את שגרת חייהם, אולם צריך להודות כי הם מטפלים בסימפטום ולא בשורש המחלה. מאיתנו נדרש כיום פתרון עמוק יותר.

כשנעפיל לרמה אחרת של יחסים בינינו, לא נזדקק לתרופות נגד דיכאון וגם לא נצטרך לחפש מפלט מן המציאות. להיפך, נתחיל לחיות חיים שלמים, אמיתיים ומלאי סיפוק ומשמעות. בעל הסולם הכשיר לנו את הקרקע. כעת, הכדור נמצא במגרש שלנו.

חזרה לראש הדף
Site location tree