אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה היום / חגים / חטאנו לפניך?!

חטאנו לפניך?!

זיכרונות הילדות שלנו תמימים כל כך, פשוטים וטהורים. כמבוגרים אנחנו לומדים להתמודד עם חלק מהשאלות שאותם זיכרונות מעוררים בנו, ומנסים להעניק להם פרשנות. טור אישי

כילד, אחד המועדים האהובים עליי היה יום כיפור. עמדתי שם, הקטן שבחבורה, במקום הקבוע שלי במרכז בית הכנסת, מתרגש, מסתכל מלמטה על כל המבוגרים, ומרגיש איזה זיכוך מופלא. חשבתי שברגעים האלה נפתח לך בלב צינור ישיר לאלוהים. הרגשתי טוב, מין סוג של התנקות שמרגישים כשמבקשים סליחה, כמו אבן שנגולה מהלב. מלבד זאת אהבתי מאוד את המוזיקה, את השירה ואת השילוב שלה עם המילים. עד היום אני אוהב.

ככה הייתי עד גיל 11. ילד חילוני שקיבל את רוב החינוך למסורת מסבא שהיה מין סוג של חילוני-מסורתי. סבא היה מין אבן צור, ממקימי המושבה פרדס חנה, דור שביעי בארץ ומראשוני היישוב. הוא דיבר ערבית מושלמת, והיה מהצַבָּרים שחיו כאן בתחילת המאה ורכבו על סוסים לבושים גלביות. "אבירי השולחן העגול" בגרסת היישוב הישן, אלא שבמקום חרבות הם החזיקו רובים ישנים על החזה.

לפני כניסת יום כיפור היה לנו טקס קבוע: סבתא הייתה מכינה מעדנים, ואנחנו היינו אוכלים את הסעודה המפסקת בשתיקה, חושבים על "החג שנכנס". לאחר מכן היינו צועדים יחד לבית הכנסת דרך הפרדסים והחורשות.

באותו יום, כשחצינו יחד את הפרדס בדרך לבית הכנסת, סבא נעצר לרגע. הוא הסתכל בי במבט ממושך, התנשם קצת בכבדות, וכשראה את פניי המודאגים, חייך ברוך ואמר, "הכול בסדר", בקולו הרועם, "הלוא היום יום כיפור, יום של בקשת סליחה". לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון, אבל הנהנתי בראשי והמשכנו.

כשהגענו לבית הכנסת הוא כבר הזיע. הוא ביקש לשבת בכיסאו הקבוע ליד החזן, התעטף בטלית וביקש עוד כוס מים קרים לפני שיתחיל הצום. לאחר כמה דקות התחיל "כל נדרי".

את מה שקרה לאחר מכן שחזרתי אלפי פעמים בזיכרוני, מנסה להבין, למצוא תשובות. לפתע הגיע בריצה אחד המתפללים והרחיק אותי מעט אחורה. לא הסכמתי. הכיתי בו באגרופים קטנים, מנסה לפלס את דרכי אל סבא. ראיתי את ד"ר כהן, הרופא כְּסוּף-השיער של המושבה, רץ קדימה. מישהו השכיב את סבא על הרצפה והרים את רגליו. מישהו אחר רכן מעליו, ואחרים הרחיקו מיד את המתקהלים בבית הכנסת, ובעיקר אותי. עמדתי שם בצד, ילד בן 11, מבולבל, מפוחד, ממרר בבכי. קראתי לסבא, אבל הוא לא ענה. הבנתי שמשהו רע מאוד קורה.

סירנה צורמת של אמבולנס פילחה את המולת המתפללים, וכמו החזירה אותי להכרה.

סבתא הגיעה מ"שום מקום", אחזה בידי ונסענו בעקבות האמבולנס לבית החולים.

זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכב ביום כיפור. הכבישים היו ריקים, ואת השקט הכללי שמסביב הפר הבכי השקט של סבתא.

בתוכי לא הפסיקו להתרוצץ השאלות: למה? למה אלוהים? למה דווקא סבא שלי? למה דווקא ביום כיפור? בבית הכנסת? הרי הוא בא לבקש ממך סליחה, להתפלל אליך?

חשבון פתוח עם אלוהים

מאז אותו יום כיפור בפרדס חנה נותר לי "חשבון פתוח לזכרו של סבא" עם אלוהים ומאז גם הפסקתי ללכת ל"סליחות". לא הבנתי ממי אני אמור לבקש סליחה, מההורים? מהחברים? מבני המשפחה? מאלוהים? הרי ממילא שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון שלי אני ממשיך לפעול כפי שפעלתי קודם. כאילו שיצאתי ידי חובה, ועכשיו אני יכול להמשיך לעשות מה שבא לי. אז, מה הטעם בכך?

שלושים שנה חלפו מאז, ומעבר לזיכרון שאני נושא עימי היטב, המשיכו אותן שאלות ללוות אותי. כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור המשיך להטריד אותי. נראה לי מוזר שבכל ימות השנה אני פועל לפי רצוני, מין אגואיסט קטן, ורק ביום אחד בשנה אני עושה חשבון על כך. מאולץ משהו, כאילו מישהו פקד עליי לעשות זאת.

ובכלל, חשבון נפש על מה? מה זה תורם לי? זה יביא שינוי אמיתי לחיי? ואם יש גורל, אז למה בכלל לערוך חשבון נפש, הרי הכול כבר כתוב מלכתחילה?

כשהתחלתי ללמוד קבלה נדהמתי לגלות את הזווית השונה שהיא מציגה על נושאים כמו חגים, דת, זהות אישית וחינוך. אמנם בשלב הראשון התנפצו בפניי מיתוסים שעליהם חונכתי, וסוף סוף הבנתי שהם לא ממש היו שלי, ושלמעשה היו אלה ערכים שהוכתבו לי על ידי הסביבה.

אט אט החלו הסתירות להתיישב בתוכי, ודברים התחילו להסתדר. אפילו מצאתי משמעות חדשה, אמיתית, לנושא ה"סליחות", שמאז אותו יום נותר כפצע פעור בתוכי.

סליחה

"סליחה", אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא 'הכרת הרע'. הוא בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם, לתכונת הנתינה. כתוצאה מכך, הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה האדם מתחיל להבין שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד.

אבל במה האדם אשם?! הלוא נולדנו בעלי תכונות מסוימות, עם טבע מסוים, אופי וגנים שהוטבעו בנו. גדלנו בסביבה שהטמיעה בנו ערכים וחינוך, וכל פעולותינו הם תוצאה ישירה מכך.

איש אינו אשם, ממשיכים ומסבירים המקובלים, מדובר רק בחשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. לראשונה התחלתי לקלוט שהמקובלים מציבים בפנינו משוכה פנימית, שאני לא ממש מבין אותה. שנים התרגלתי, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה ל"סליחות" ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". אבל אל מי פניתי והאם מישהו בכלל הקשיב?

החכמה, מסביר הרב"ש, היא להאיר את הפינות האפלות שבנו. האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים את הטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לתכונת הנתינה, לתכונת הבורא, אז בעצם באה הסליחה, כבקשה. בקשה להשתנות. ומתוך הכוונה האמיתית להשתנות בא השינוי.

אחרי לימוד של שנים הבנתי משהו, או לפחות חשבתי שהבנתי. הבנתי שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאני צריך ויכול לעבור. הבנתי שכשאנחנו באמת רוצים ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותינו נשמעות. ושאם נתמיד ונבקש, לא רק פעם בשנה, האור יאיר לנו את הדרך ויראה איך לשנות את הדברים לטובה, מה צריך לשפר ואיך להתקדם.

מדי פעם, ביני לבין עצמי, אני תוהה למה בשום בית ספר לא מלמדים איך “להיות אדם". גם לא בבית הספר של החיים. זה היה יכול להיות נפלא אם לצד כל הידע שמלעיטים אותנו בו, מישהו היה טורח ללמד אותנו גם איך להיות אדם אמיתי.

שנים רבות חלפו מאז אותו יום כיפור. הספקתי כבר לסגור את החשבון עם אלוהים. השלמתי, מצאתי דרך ותשובות. ולמרות הכול, כשמגיעה “תקופת הסליחות", אני עדיין מתגעגע אל סבא.

חזרה לראש הדף
Site location tree