אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת ט
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת ט

לכבוד החבריא שיחיו לנצח

"והיה עקב תשמעון, מצוות שאדם דש בעקביו" (ילקוט).

ופירש אאמו"ר זצ"ל, שענינו הוא אמונה, שזה דבר קל בעיני האדם, ודש את זה בעקביו.

ולהבין את זה ביותר בהירות, נבאר את מה שאמרו חז"ל (תנחומא) וזו לשונם: והיה עקב, זה שאומר הכתוב "למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני" (תהלים מ"ט). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל, שיש בהם תרי"ג מצוות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצוות קלות, שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר, רבונו של עולם, איני מתירא מן מצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא, מן מצוות הקלות שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך אמר "למה אירא בימי רע", וכתוב "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". עד כאן לשונם.

ויש לשאול, ידוע הוא שיותר קל לקיים מצוות קלות ממצוות חמורות, שפירוש קל היינו שקל לעשות, וחמור שקשה לעשות. ומדוע הוא מפחד שמא עבר על מצוות שהם בקלות לעשות אותם, יותר ממצוות שקשה לעשותם. ואחר כך מביא המדרש, היות שהיה מפחד מפני דברים הקלים, לכן מסיים "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", שהיה צריך זהירות ושמירה בכדי לקיים את הדברים הקלים יותר מבחמורות.

ויש להבין, שענין הקלות והחמורות העולם קובע מה שנקרא קלה, ומה שנקרא חמורה. והיות שהעולם דבוק בחיצוניות, לכן העולם יודע שהעיקר מה שצריכים להזהר על המעשים, כי זה נגלה לכל. היינו, שיש לכל אחד מידה ומשקל לראות כמה מעשים שעשה ביום, וכמה שעות היה עוסק בלימוד התורה. וחבירו, כשרואה שהשני עושה כמה מצוות ויושב כמה שעות ולומד תורה, היה לכבדו ולהוקירו. וחס ושלום, כשאינו רואה מעשים טובים אצל חבירו, אז הוא כבר רואה שחבירו בשפל המצב, והוא כבר רחוק מתורה ועבודה. כי אינו יכול לראות (רק) מה שהוא בהתגלות, ולפיכך נקראים מעשים מצוות חמורות.

וזהו לפי דעת האמת חמורות. כי כל ענין הקדושה הוא "נעשה ונשמע". כי עיקר הוא המעשה, כי רק המעשה יביאו לידי השמיעה, שנקרא בחינת לשמה, כי על ידי שלא לשמה נבוא לשמה, ובלי מעשים אי אפשר להגיע לשום מדרגה.

ולכן קבעו דעת העולם היות שעיקר הוא המעשה, וזהו החמורה ביותר, עשו בשביל זה, את המחשבה היינו הכוונה לבחינת קלות ושפלות. היינו שלא כדאי לתת זמן ויגיעה לזה, כי עיקר הוא המעשה.

והגם שאמת הוא שעיקר הוא המעשה, אבל זהו רק מטעם הסגולה. זאת אומרת שעיקר העצה להגיע לשמה הוא המעשה, אבל משום זה עזבו העולם את התכלית הנרצה, שהוא לעשות לשם שמים. כי העסק בתורה ומצוות יש בהן סגולה לזכך הגוף בכדי להגיע לשמה, אבל הם עזבו את המטרה והתכלית, ועשו את העשיה לבחינת תכלית. וזהו אצלם חמור ביותר.

ועל מחשבה שהוא הכוונה שיהיה לשמה, עשו דבר "קל" זאת אומרת שמי שרק עוסק בתורה ומצוות, ואינו מתענין להתיגע שיהיה לו כוונה לשמה, נחשב אצלם שזהו עבירה קלה, ולא כדאי להטריח את עצמו על זה. כי אפילו שיתיגע את עצמו אף אחד לא יראה עד כמה שהוא נותן יגיעה בכדי שיכבדו אותו, כי דרך העולם הוא רק שלא לשמה.

ובכדי שהעולם ילכו בדרכי השלא לשמה, בתחילת העבודה, היה הכרח שלא יראו את האמת, היינו שלא משימים לב בכלל לזה, כי זה דבר קל שלא כדאי לעבוד. אחרת, אם לכתחילה בעת שנכנס לעבודת ה' שיראה את חומריותו שבדבר, היינו כמו שאמרו חז"ל, "הלומד שלא לשמה מוטב שנהפכה שלייתו על פניו", מי ירצה לכנס בעבודה.

והיות שאין דרך אחרת לכנס לשמה אלא דווקא מתוך שלא לשמה באים לשמה, ממילא היה הצורך להסתיר האמת ולומר שעיקר החומריות שבדבר הוא המעשה, והמחשבה לא כל כך חשוב.

וענין קל יש לפרש מלשון קלות שלא כל כך חשוב, וחמור נקרא משהו חשוב. ועוד יש להבין שהוא מלשון קלה ובזויה וקלון, היינו שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד על הכוונת העבודה הזו הוא בזוי אצל האדם, היות שעיקר הכוונה צריך להיות לזכות לאמונה, ומטבע האדם להחשיב את השׂכל ולא מה שהוא למעלה מהשכל.

ובזה יש לפרש המדרש, שאמר דוד ממה אני מתירא מן המצוות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ויש להבין מהו הפירוש "אם עשיתי אם לא עשיתי" הלא הוא צריך לדעת אם עשה ומדוע הוא לא זוכר.

אלא כנ"ל, שהקלות היינו על הכוונה דלשמה, על זה הוא לא יכול לדעת בבירור אם היתה כוונתו לשם שמים. כי במצוות החמורות היינו על המעשים, אני יודע שנזהרתי בהם, היות שיש על זה דעת רבים, שצריכים לשמור את המעשים.

אבל על הכוונה, על זה אין לי דעת רבים, כי אין העולם נזהר בזה שיהיה הכוונה לשם שמים, לכן היה מתירא שמא לא היתה כוונתו בסדר. ועל זה מסיים המדרש, "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". היינו שעל ידי הפחד שהיה מפחד שלא יהיה נמשך אחרי הרבים, שסוברים שענין הכוונה אם הוא לא בסדר הוא לא כל כך עון גדול, אלא עשיתי לעצמי שמירה וזהירות, על עקב, היינו על הכוונה, שדעת העולם הוא שהוא בחינת עקב. זכה לבחינת לשמה בקביעות, על כל המעשים שיתקנו אצלו אפילו המעשים של העבר.

וזה פירוש "והיה עקב, מצוות שהאדם דש בעקביו", היינו שדעת הרבים הוא שאינו כל כך איסור ועון גדול, אם זהירים שיהיה בכוונה לשמה, ועל עבודה זו נעשה אדם "עבר ושנה", וזה נקרא שדש בעקביו, ואין שׂם לב לזה מטעם כי דעת רבים מסיעתהו.

אבל צריכים לדעת שזהו תיקון העולם, שלא יראה את האמת. כי לא כל אדם מסוגל ללכת בדרך האמת, כמו שאמרו חז"ל, "אחד יוצא להוראה", ומשום זה אין מראים לאדם את מצבו האמיתי בדרכי ה', היינו שיהיה לו יכולת לעסוק בתורה ומצוות, ושיחשוב שכל כוונתו הוא לשם שמים, כמו שאמרו חז"ל "אין אדם רואה חוב לעצמו", לכן האדם דן את עצמו תמיד לכף זכות.

מה שאם כן מי שרגיל בעבודה, ורוצה לראות את האמת בכדי ללכת בו, וכל חשקו הוא לתקן את מעשיו, אז כפי ערך תשוקתו להאמת, כן ממש באותו שיעור מראים לו מן השמים את שיעורו האמיתי, איך שהוא מרוחק מענין עבודה דלשמה. ומזה מוכרח הוא להיות בשיפלות, כיון שהוא (רואה) את הרע שבקרבו יותר מכל בני דורו. כי כל העולם אין רואים את האמת, איך שמונחים תחת שליטת הרע, ובעבודה דלשם שמים עוד לא התחילו. והוא כן רואה איך שאין לו שום יכולת לעשות שום דבר לשם שמים, וממילא הוא מרגיש שהוא נפרד מהקדוש ברוך הוא.

ומרגיש בעצמו שהוא כמו מת, כיון שהוא נפרד מחיי החיים, וכיון שהוא מרגיש טעם מיתה ממילא הוא בתכלית השיפלות, כי אין לך שפל ממת. ואז הוא צועק "טוב לי מותי מחיי", כי לכל הפחות לא יפגום בתורה ומצוות, היינו להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמו, כי אז הוא מרגיש שהוא משמש בשמות הקדושים לצורכי חול.

ומשום זה, בשיעור שהולך בדרך האמת הוא נעשה שפל ממילא. לכן מי שמתגאה זהו סימן שעוד לא זכה לראות את האמת, ובודאי אין לך שיפלות גדולה מזו, כיון שמונח ראשו ורובו תחת שליטת השקר.

ויש שמתחכמים להתגאות בזה שהם רואים את האמת. היינו אף על פי שהוא רואה בעצמו, שהוא כולו מסור לשליטת הרע, ואין בכחו לעשות שום דבר לשם שמים, ורואים שיש להם רע יותר מבני דורו, ומכל מקום הם מתגאים בזה, שאומרים שיש לנו מעלה שאנו רואים את האמת. מה שאם כן אנשים אחרים לא רואים את האמת, איך שהם מונחים תחת שליטת הרע. וששים ושמחים הם בעבודה דתורה ומצוות, אף על פי שבאמת זה שלא לשם שמים, מה שאם כן אני רואה את האמת, לכן הם מתגאים בזה. ואין להם שום שיפלות.

אבל זה דומה, לקבוצת חולים שנכנסו לבית החולים, והרופאים קבעו שכולם חולים במחלת הסרטן לא עלינו. ולאיש אחד גילה הרופא ואמר לו, תדע בני מה אני יכול לעשות לך כיון שיש לך סרטן לא עלינו. והאיש הזה ממילא מונח בדאגותיו וצרותיו, היות שהוא יודע שחיים שלו הוא רק ימים ספורים, ושהוא סוף כל סוף נידון למיתה חס ושלום, ואין לו מה לעשות רק להתפלל לה'.

מה שאם כן אלו אנשים שהרופא לא גילה להם שיש להם סרטן חס ושלום, הם ששים ושמחים ועושים חיים, וברגע שהמחלה לא מעיק להם הם חושבים תיכף הם יצאו מבית חולים וחוזרים לבתיהם ויעשו סעודת מרעים, כיון שהם מרגישים שהם כבר בריאים ושלימים.

ואז בטח שלא יעלה על לבו של האדם שיודע שיש לו הסרטן, להתגאות עליהם ולומר שהוא יותר חשוב מהם. היינו שיש לו יותר חיות ויותר שמחה, מזה שהוא יודע בעצמו שיש לו הסרטן. כי אנחנו רואים בחוש, כי מי שיודע שיש לו מחלה זו, כבר אין דואג לשום דבר ואינו מענין אותו שום דבר, כי רק דאגה אחת יש לו, איך להעביר את הסרטן מקרבו.

ואי אפשר לו להשתתף בשמחת שאר חולים, שאין הם יודעים שיש להם מחלה זו, ומה שהרופא הוציא אותם מבית חולים זהו לא מטעם שהם כבר בריאים, אלא מטעם שאין לרופא שום תרופה למחלתם. והם חושבים הסיבה שהם יוצאים מבית חולים מטעם שהם בריאים.

כמו כן בעבודה דלשם שמים. כי מי שרואה שהרע בקרבו הוא בכל תוקפו, שגילה לו משמים את האמת, שאין לו שום תרופה למחלתו, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור לו. כמו שאמרו חז"ל, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", אין לו שום מקום להתגאות בזה שגילה לו האמת ולאחרים לא, כמשל הנ"ל.

היוצא מזה, כי שיפלות שהאדם מרגיש מעיד עליו עד כמה שהוא הולך בדרכי אמת, ורק אז כשרואין את האמת, אז יש מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. כי רק אז הוא יכול לומר רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אינני רואה שום עצה שיכול לעזור לי, בכדי לצאת מאהבה עצמית ולזכות לכוחות דהשפעה ולאמונה בה'.

לכן הסדר הוא, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה שלא לשמה, ואחר כך הוא צריך להשתדל שיזכה ללכת בדרכי האמת ולבא לבחינת לשמה.

וזה ענין הנאמר ביעקב, וכמו שפירש רש"י, שהכין את עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה. ויש לשאול על דרך הרמז, איך שייך שיעקב יתן דורון לעשיו שבקרבו, ומה שייך לתת דורון לרע שבקרבו.

אלא כנ"ל, דתחילת עבודה שלא לשמה, היינו כשמתחילין לעבוד עבודת הקדש, אז מבטיחים לגוף שיש לו מעבודה זו הרבה דברים טובים, שהגוף יהנה על ידי זה שעוסק בתורה ומצוות. כי אומרים שיגיע לו שלא לשמה באופן כללי. היינו שכל גוף יש לו תאוות אחרות, לאחד כסף ולאחד כבוד וכו', שזה נקרא דורון. ואחר כך תפילה, מתחילים להתפלל לה' שיגלה לו את האמת, ולראות את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מעבודה דלשמה. ואז מתחיל מלחמה, היינו שלא רוצים לתת להגוף שום תמורה תחת עבודתו בתורה ומצוות.

עד שמרחמים משמים ונותנים את המתנה לאדם, שיהיה לו אמונה ויזכה להיות משמש את המלך. וירגיש כי רק עבור זה כדאי לחיות, שיהיה לו יכולת לומר כמו שאמרו חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי בעולם הבא".

היוצא מכל הנ"ל הוא המעשה, וזה נקרא דבר חמור וזה נקרא שלא לשמה. ואחר כך צריכים להזהר על דברים הקלים, היינו על הכוונה דלשמה. והסימן לדבר, הוא השיפלות. כי מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים " אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו.

ה' יעזור לנו שנזכה לשמש את המלך על דרך האמת.

ברוך שלום הלוי אשלג
באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל

חזרה לראש הדף
Site location tree