אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת יז
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת יז

שלום וכל טוב סלה לידידי הקשור במוסרות לבי ...

בתשובה למכתבך מיום י"ד טבת תשט"ז שעד כה לא היה לי פנאי לענות לך על מכתבך הנ"ל מפאת טרדת החתונה של בתי תחי'.

והנה שאלה ה- א', למה בירך יעקב אבינו עליו השלום את הבנים על ידי מלאך.

הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל, שנר"ן דצדיקים הם הפנימיות דג' עולמות, בריאה יצירה עשיה. והמחצב הנשמות הוא מעולם הבריאה, ובחינת הרוח נמשך מעולם היצירה, ונפש מעולם העשיה, וכל השפעות נמשכות מעולם האצילות, הנקרא "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון".

ובעולם האצילות, העשר ספירות דשם מתחלקים לג' בחינות: א. כתר, ב. חכמה ובינה, ג. ז"א ומלכות.

והם נבחנים לבחינת שורש, היינו כתר. מוחין, היינו חכמה ובינה. ומקבלי המוחין, היינו ז"א ומלכות, הנקראים דכר ונוקבא, ישראל ולאה, יעקב ורחל. שהזו"ן מקבלים המוחין עבור נשמת הצדיקים, שהם בחינת פנימיות דג' עולמות בי"ע, כנ"ל.

והנה הפועל והמעביר את השפע העליונה, הוא ע"י מלאך מט"ט. עיין בזהר (פרשת ויצא דף ל"ו ובהסולם אות ע"א שכתב שם), שמלאך מט"ט נקרא שר העולם ש שמו כ שם רבו. ופעם נקרא בשם הוי-ה, ופעם בשם שד"י, היות שהוא פועל ב' פעולות:

א. שהוא מקבל את בחינת החכמה ומשפיע לבי"ע, ואז נקרא בשם שד"י, בסוד "שאמר לעולמו די ואל יתפשט יותר", שהוא על שפע של חכמה, שהיה צמצום שלא יקבלו את בחינת החכמה בכלים דרצון לקבל. ולכן החזיר המאציל את רגל השמאל של התיו בחזרה למעלה, ומשום זה רגל של ה- ת' עבה, ע"י שהחזיר רגל השמאלי למעלה שלא תאיר לתוך הקליפות (עיין בהקדמת ספר הזהר דף כ"ו ובהסולם אות כ"ג).

ב. ובחינה ה-ב' של מלאך מט"ט, בזמן שיש לו חסדים גם כן להשפיע להתחתונים, אז שמו כשם רבו שהוא בחינת הוי-ה, ואז אשתלים מט"ט, ואיתקרי בשמא דמאריה הוי-ה.

והנה יעקב כשבירך את הבנים, אזי היה צריך להמשיך את הברכה לפי סדר המדריגה, עד שיומשך השפע לתחתונים. לכן המשיך את השפע עבור הבנים עד מלאך מט"ט, ומהמט"ט ישפיע השפע להבנים. לכן בירך יעקב את הבנים ע"י מלאך מט"ט, שהוא המשפיע והמעביר את השפע מעולם האצילות לנר"ן דצדיקים ולג' עולמות בי"ע. ולכן אמר "המלאך הגואל אותי הוא יברך" וכו'.

ובזה תבין שאלתך ה ב' בענין "שמי בקרבו", שכתב הרמב"ן כי שמי משותף בקרבו. ששאלת אם כן מה פירוש "שמו כשם רבו", הלא אין לנו השגה בעצמותו יתברך אלא מהגילוי.

אלא הענין, כי שם משותף הפירוש הוא, כי כל שם יורה השגה כידוע. כי כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם. וכל השגה שיש ברוחניות, הוא דווקא כשיש קשר בין מושג להמשיג, שזה נקרא משותף ע"י המושג והמשיג ביחד, אז אפשר לומר שיש גילוי שם, וצורה, והגבלה מיוחדת, על השפע. מה שאם כן משיג בלי מושג, אין לומר שום צורה והגבלה, ולא נופל עליו שום השגה. ונבחן לבחינת לית מחשבה תפיסה ביה כלל, ונבחן לבחינת מהות בלי חומר (עיין במבוא לספר הזהר דף נ' אות י"ב).

וזה ענין ש"שמו", היינו מה שמושג לנו ע"י מלאך מט"ט, הוא "כשם רבו", שהוא גם כן דווקא בחינת גילוי. היינו, שמט"ט משפיע את בחינת זו"ן, שהמה מקבלי המוחין דאצילות, שיש שם שתי בחינות, חכמה ובינה, המתגלות לתחתונים בצורת חסדים וחכמה.

שבעת שמט"ט משפיע בחינת חכמה, אז נקרא שם רבו בשם שד"י, ובזמן שמשפיע בחינת חסדים גם כן, אזי שם רבו הוא הוי-ה, כנ"ל. ואז נקרא מלאך מט"ט "זקן ביתו, המושל בכל אשר לו", שמלאך מט"ט שהוא שר העולם, והוא השולט על העולם, היינו שעל ידו נמשך השפע להעולמות בי"ע. נכללים הנר"ן דצדיקים.

וזה פירוש " שמי בקרבו". היינו מה שמט"ט משפיע השמות של מט"ט כוונתו לצורת השפע, שנכלל משני צורות, שהוא חכמה וחסדים כנ"ל, שהשמות האלו פועלים במט"ט, לפי מדת השם רבו שהוא ממשיך.

ועל דרך שאלתך ה- ג', למה מאריכה התורה הקדושה בהקדמת אפרים למנשה. אפשר לבאר את זה לפי הכלל שיש לנו בעבודת ה', שתמיד צריך להיות המטרה לנגד עיניו, ולידע מה הוא התפקיד בהחיים, ולאיזה נקודה סופית האדם צריך להגיע, שיהיה יכולת בידו לומר, שכבר בא אל המנוחה והנחלה.

כי רק בזמן שהמטרה הסופית גלויה לעיניו, אז האדם יכול להכין את עצמו בכל האמצעים, ולהפעיל את הכוחות הנתונים בידו. ולולי זאת, אין הוא יודע לאזן את כוחותיו והשמירות.

כי האמצעים האמיתיים הנחוצים, בכדי שיהיה לו לשמירה בהדרכים הכרוכים בסכנות, שאין הוא יודע את כל כוחו של האויב האורב לו, אם הוא אינו יודע מי הוא האויב האמיתי שצריך להכניעו. לכן, כשמתחילין לדבר מסדרי עבודה, ושיהיה לו ברכה בהעבודה, אזי המטרה צריך לעמוד בראש וראשונה.

וכמו כן ידוע, שמתחילין ללכת בדרכי עבודה, אז מתחילין מן הקל אל הכבד. שקודם כל לומדים ועושים הדברים הקלים ביותר להבין ולעשות, ואחר כך מה שהוא מעט יותר קשה, וכן הלאה. עד שכבר רגילים ומלומדים בדרכי מלחמת היצר, אזי מתקיפים את ההתקפות הקשות ביותר.

נמצא לפי הנ"ל, שיש לנו שני דברים, שאחד צריכים להקדים לפני השני. ודעתו של יוסף היתה, שצריכים בעיקר לדבר מדרכי העבודה לפי הסדר, היינו מהקל אל הכבד. ודעתו של יעקב הוא שבראש וראשונה צריכים לדבר מהמטרה.

טיוטות / תוספות לאגרת זו:

1. ועל דרך שאלתך ה-ג', למה מאריכה התורה הקדושה כל כך בהקדמת אפרים למנשה.

זה ידוע, כי ענין הקדמת אחד להשני תלוי בחשיבות הדבר. ובענין העבודת ה' יתברך, צריכין לדעת מהו החשיבות, היינו לתת עיקר הדגש על הנקודה העיקרית של המטרה.

... והנה בזוהר (פרשת ויחי ד' י"ד ובהסולם אות מ"א) כתוב, שיש שני שרים גדולים וחשובים. שר אחד הוא מבחינת אפרים, שמדתו להחזיק ישראל בגלות, ושיפרו וירבו שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, ועל כן מדתו להשכיחם בגלות.

ומבאר שם, שיש ב' מיני דינים: אחת, דינים מבחינת הרחמים הנקרא מלכות שבבינה, ואחת מבחינת מלכות שבמלכות, הנקרא דינים מבחינת מלכות. ומבאר שם, שכל שר כלול מב' בחינות.

... ומבאר שם, ששר של מנשה כלול מבחינת רחמים ודין שברחמים, ושר של אפרים כלול מרחמים ודין שבדין, הנקרא מלכות.

נמצא שיעקב בירך אותם, היינו שבחינת הדין יומתק, ועל ידי זה יהיה הגאולה. והיות שסדר העבודה הוא בבחינת הרחמים ואח"כ בחינת הדין, כי זה ידוע שיש ד' בחינות: א. קבלה על מנת לקבל, ב. משפיע על מנת לקבל, ג. משפיע על מנת להשפיע, ד. מקבל על מנת להשפיע.

והנה ב' בחינות הראשונות, הם אינם לפי דרך התורה באמת, אלא בחינת תורה לשמה מתחיל מבחינת להשפיע על מנת להשפיע, וזה נקרא מדת הרחמים. ובחינה השניה של תורה לשמה נקרא מקבל על מנת להשפיע, וזה נקרא מדת הדין.

לכן יוסף רצה שיברך אותם על סדר העבודה, שמתחילה מדת הרחמים, הנקרא מנשה, ואחר כך בחינת אפרים הנקרא מדת הדין. אבל יעקב בירך לפי סדר החשיבות. היינו שהתיקון השלם הוא מדת הדין שיתקן, שזה נקרא "חשכה כאורה יאיר". ודעתו של יעקב היינו הגם שמתחילים לעבוד במדת הרחמים, אבל המטרה צריך להיות גלויה לפניו, שהתכלית הוא לבוא לגמר התיקון. ואחר כך מתחיל לעבוד לפי הסדר, היינו במדת הרחמים.

2. מלאך - השכינה נקראת מלאך, בסוד הכתוב "הנה אנכי שולח מלאך לפניך". ונקראת מלאך, שהשכינה פועלת ע"י מט"ט. וזהו בזמן הגלות. מה שאם כן בזמן הגאולה הוא בדביקות עם המלך, הנקרא ז"א (ויחי' דף י"ח, אות נ"ג, כ"ד).

3. עיין בפרשת ויצא (דף ל"ו אות ע"א בהסולם), שמבאר מה שכתוב בתיקונים (תיקון ע' דף קי"ט), על פסוק "והחיות רָצוֹא ושוֹב", רצוא דא נוריאל, ושוב דא מט"ט. ופירש שם בהסולם, בחינת רצוא היינו חכמה, ושוב הוא בחינת חסדים. שמאחר שיש לו כבר חכמה, הוא הולך לקבל חסדים. נמצא שיש לו כבר שלימות חכמה וחסדים ביחד. לכן נקרא מט"ט שר העולם, להיות בו השלימות דלשם התחתונים שבג' עולמות בי"ע, ששם נמצאים נר"ן דצדיקים, שהם נקראים פנימיות בי"ע.

וזה ענין "זקן ביתו המושל בכל אשר לו", היינו שיש לו חכמה וחסדים. בשליטתו בעולם הוא עם שם שד"י, הוא סוד בחינה א' של "ושוב", היינו מספירת החכמה שהיא בחינת שמאל, והוא סוד שם שד"י. ואחר כך סליק לעילא, שהוא בחינה ב' של "ושוב", היינו שחוזר לשם הוי-ה שהוא סוד חסדים, ונקרא בשמא דמאריה הוי-ה.

חזרה לראש הדף
Site location tree