אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת כ
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת כ

לכבוד התלמידים שיחיו

זה לא מזמן קבלתי מכתבים מ... ואני אענה על כל המכתבים באופן כללי ומופשט, היינו אפילו הזקן שבחבורה גם כן יכול לקבל תשובות מספיקות, אפילו על השאלות שהוא לא העלה אותם על הכתב. ואני זוכר עוד איך שאאמו"ר זצ"ל לימד אותו איך לכתוב, ובטח שהוא זוכר את זה.

כי ענין הכתיבה, פירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים", שלענין "כתוב" הוא תמיד בדיו שחורה על גבי ניר לבן. שענין "לבן", הוא הזמן של תורה ועבודה. וזמן "שחור" היינו בחינת הרע והשיפלות שהאדם מרגיש בעצמו. והשחרות הזה צריך להיות מוקף לבנה, על כל אות ואות. היינו שאי אפשר לראות את מצב האמת איך שהוא, רק לפי שעות שנותנין על תורה ועבודה, כי המאור שבה מחזירו למוטב.

לכן דווקא על ידי רבוי, היינו בחינת הימין, באין אחר כך מצב של השמאל שנקרא "שחרות". ואז נבחן הכתיבה שהיא כשורה. מה שאם כן סתם שחרות, שהאדם אין מרבה בתורה ומצוות ואומר בעצמו שהוא רע, הרע הזה נמשך מחלל דקליפות, ואין לזה שום מקום ברשות היחיד.

וצריכים תמיד להזהר, שלא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל. וזה על דרך שאמרו חז"ל על פסוק, " תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה וכו', עתים לטובה ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם, להוסיף אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובים, לסוף סרחו. לפחות, אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם" (ראש השנה י"ז ע"ב).

וזה אני מפרש בשני אופנים. הא', תשובה לאותן החברים שאומרים, שנתנו להם מהשמים תיכף בעת הלידה כוחות קטנים. היינו מוח מצומצם שאין בו לא חריפות יותר מדאי, ולא הבנה ולא זכרון ולא מרץ ודעה מקיפה וחזקה. אלא שהם על כל הכוחות הנפש שלהם הם מדברים סרה, ואומרים לנפשם בטח שזהו מחמת חטא של גלגול הקודם, והקדוש ברוך הוא גזר גזירה שירדו לעולם הזה עם כחות גשמיים מועטים, משום שבראש השנה, היינו בתחילת יצירתו, גזרו עליו כך.

אבל צריכים לדעת אם חזרו בהם, אותן הגשמים מועטין, היינו כחות הנפש המועטין יורדין לארץ. היינו שכל הכחות שיש בו משתמש בהם לברכה. וזה מספיק לשיעור שהארץ, היינו הלב, יתן יבולה, היינו פריה ורביה בתורה ומצוות וכו'.

ואם לא זוכין, אפילו שנגזר עליו גשמים מרובים ואחר כך סרחו, אזי כל הכחות הגשמיים, הנקרא גשמים מרובים, מורידן שלא בזמנן הצריכין להם להארץ. היינו, שכל המרץ והשכל משתמש בהם לא להארץ דקדושה, אלא למקום מדבריות, שיש בהם חיות רעות, אבל בשביל הארץ שיתן יבולה אין שם שום גשמים. שם יכולים לראות אצל הני גדולים - לגבי עבודה טהורה ונקיה אין לו שום שכל ושום מרץ וכח.

וכן צריך האדם ליתן עיניו ולבו רק שהגשמים ילכו למקום שצריכים להם. וזה השיעור מספיק בכדי שתוכל ליתן יבולה. וזה נקרא "עתים לטובה".

ובזה ניחא מה שחז"ל ציירו "עתים לטובה", דווקא בזמן שהיו רשעים גמורים בראש השנה. למה לא אמרו שהיו צדיקים ונשארו צדיקים. אלא שכל האדם איזה כחות שיתנו לו, יש בידו תמיד לומר שהם קטנים. ולזה תירצו, אפילו רשעים גמורים בתחילת יצירתו, היינו בראש השנה, ופסקו גשמים מועטים, מכל מקום זה מספיק שארץ, היינו הרצוניות שלו יתנו פירות דקדושה.

הארכתי כל זה להוציא את התירוצים, שיש כמה מהחברים המתחכמים לתרץ מעשיהם.

ופירוש אחר הוא, אם האדם אינו זוכה לתקן את מעשיו שילכו על דרך הטהרה, אפילו שנותנים לו איזו חיות דקדושה, שיכול להשתמש בזה להרגיש בעצמו מעט שלימות, שיוכל ליתן עבור שבח והודאה להקדוש ברוך הוא שקרבו מעט לעבודתו יתברך שמו, וכח הזה צריך להאיר לו בזמן התורה וקיום המצוות, כי אין לבוא לבית המלך בלבוש שק.

ואם אינו זוכה השלימות בזה הוא מרגיש בזמן שעוסק בדברים בטלים היינו בזמן אכילה ושתיה ושאר דברים, ובזמן שבא לתורה וקיום המצוות אזי הוא מרגיש את שיפלותו. ונמצא, שדוקא בשער המלך אזי הוא לובש את השק של השיפלות, ממילא אינו יכול להיות פירות לברכה, כי אין ארור מתדבק בברוך.

אלא צריך להיות בהיפוך שדוקא בזמן עשיית המצוות, צריכים להרגיש את עצמו בשלימות. ואז מכשיר את עצמו בזה, שה' יתברך משרה שכינתו עליו. וזוכה לעריבות ומתיקות נועם עליון. עד שמרחמים עליו ממרום, ומדבק את עצמו לנצחיותו יתברך ויתעלה.

והעיקר שצריכין להתחזק בעניני האמונה, דווקא במקום שמתעוררים השאלות "מי", ודי למבין, ו"מה", ודי למבין.

ועל ידי זה נבין, מה שמביא רש"י על הפסוק "זאת חקת התורה", וזה לשונו, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ויש להבין, מכאן משמע שלכן אין כתוב בה טעם, ולפי השכל הפשוט היה צריך להיות להיפוך. היינו, בזמן שאין מי שישאל, לא היה צריך טעם. מה שאם כן במקום ששואלים, שם צריך ליתן טעם. אלא כנ"ל, שענין חקת התורה, כוונתו על האמונה. וזה דווקא במקום ששואלין, שם צריך להיות התשובה למעלה מהדעת.

ועם זה תבין גם כן מה שאמרו "תבוא האם ותקנח את בנה". ואיזה שייכות יש פרה אדומה לעגל, וכי משום שהלשון נופל על לשון שכאן כתוב פרה, וכאן עגל וזה כל הסמיכות. אלא כנ"ל, שחטא העגל היתה כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר, מי-אלה שאמרו "אלה אלוקיך ישראל", היינו בחינת ידיעה ולא בחינת "מי", הנקרא חסדים שהוא בחינת אמונה. לכן בא מעשה הפרה, שהוא סוד אמונה למעלה מן הדעת, ובזה תכפר מעשה העגל.

ידידכם ברוך שלום
באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם אשלג

חזרה לראש הדף
Site location tree