אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת כא
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת כא

לכבוד התלמידים שיחיו

מתפלא אני בזה שאני לא מקבל מכתבים בכל שבוע מכם, חשבתי שתחליפו את יגיעתכם שהיה בכם כשהייתי בארץ ברגליכם לכתת ללמוד תורה, ביגיעת ידיכם דהיינו שתכתבו מכתבים, ועדיין לא הגעתם לידיעה זו. רק אחד שמצטיין יותר מכולם הוא ... שהוא לא מחכה לתשובתי בכתב אלא עושה מה שמוטל עליו, כנראה שיש לו הכרה מלאה איך להתנהג.

ור' ... לפעמים הוא חושב שצריכים להגיש את שאלותיו בכתב, ולפעמים הוא חושב שהוא משיג שדי ומספיק להגיש שאלותיו במחשבה. אבל צריך לדעת כי למעשה אנו צריכים, שיש "מחשבה דבור ומעשה", (והמעשה צריכים להכניס תוך המחשבה) והמחשבה צריכים להכניס תוך המעשה. דיבור, מלשון "דַּבָּר אחד לדור", היינו מנהיג - שצריכים שהמחשבה תגיע לכלל מעשה, כי כל דבר יש לו תיקון בפני עצמו.

ר' ... התחיל לכתוב והפסיק. ור' ... עוד לא זכיתי לקבל ממנו אף תמונת אות. ור' ... כשהייתי בארץ הייתי מקבל ממנו מכתב בכל שבועיים בערך, ובטח יש לו זכרון טוב, כי אשתקד שלח מכתב אחד ללונדון והכתובת לא היתה תמה אז המכתב חזר אליו, אם כן הוא חושש אולי עד שיטריח את עצמו ויכתוב וישלח אולי זה יחזור אליו, נמצא לפי דעתו שיהיה יגיעתו לריק, ובשביל זה אפשר שזה טעם מספיק עבורו.

אבל האמת אינו כן, כמו שאומרים העולם "אז משטעלט נישט איין - נעמנט מען נישט ארויס" [כשלא משקיעים, לא מוציאים]. ויכול גם כן להיות שהוא סומך על חבירו הנאמן והמסור לו מאחר שהוא מוציא אותו בזה שחבירו עושה קידוש והוא עונה על ברכתו. ור' ... בטח שהוא הולך בדרך של הצנע לכת, ודי למבין. ול... שעדיין לא חשב על תירוצים, אבל הוא מכיר את עצמו ויודע, בשעה שיתחיל לחשוב על תירוצים בטח שימצא. ועל הזקן שבחבורה מוה"ר ... הוא זקוק לאהבת חברים, היינו שיהיה מי שיכתוב בשבילו.

אבל בכל זאת אנו צריכים להתאמץ וללכת קדימה, להגיע בעזרת ה' יתברך לתכלית הנרצה. והעיקר מה שדורשים מאתנו הוא התפילה, שענין תפילה צריכים להבין בשביל מה ניתנה לנו דבר זה, וכי אין הקב"ה יכול לתת לנו כל טוב בלא תפילה. אלא דבר זה אמר אאמו"ר זצ"ל, כי אין טעם בשום דבר אם אין חסרון ותאבון לדבר, המכונה השתוקקות.

ומשום כשאדם מתחיל ללכת בדרכי העבודה, ואז הוא מכין את כליו לקבל את המתנה מה' יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא נותן לו מקום להגדיל את רצונו. וזה דווקא על ידי תפלה. הדחיות וההסתר שהוא מקבל ממנו יתברך שמו, והאדם מתאמץ בכל פעם ללכת קדימה, והוא רואה שהולך אחורנית, מזה נתגדל הצורך בישועת ה' יתברך.

כן הוא הטבע בזה שהוא משתוקק, וכל פעם נדמה בעיניו שכבר הוא הולך בדרך המלך, פתאום הוא מסתכל אחורנית, היינו למקום שכבר יצא משם, אזי הוא עוזב את דרך המלך, ושוב מתחבר עם אנשי הכפר והולך אחריהם. וכשרואה שנמצא כבר בכפר, היינו בבחינת הכפירה, אזי מתחיל שוב להשתוקק לבחינת אמונה. ואז על ידי התפילה, מתגדל ומתרחב את ההשתוקקות, עד שבא לידי מדה שהקדוש ברוך הוא אומר, שהכלים שלו כבר מוכנים לקבל את הישועה. אז האדם זוכה ורואה שה' יתברך הוא שומע תפלה.

אבל לפי האמת בכל תפלה שהאדם מתפלל הוא על דרך התיקון. כי כל תפלה עושה את שלה, היינו להרחיב הכלי קבלה. וזה ענין "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים", היינו שעל ידי התפילה מתרחב הרצוניות שבאדם. וכל תפלה שהוא מתפלל ורואה שעדיין לא קבל תשובה, אזי הוא נצרך לה' יתברך. שמרגיש באבריו שרק ה' יתברך בכבודו ובעצמו הוא יכול להושיע.

היוצא לנו מכל האמור, שעל המצבים השפלים ביותר, עוד נמצא מקום בתפלה שה' יתברך יוציא אותו משיפלותו. מה שאם כן כשהאדם מרגיש את שיפלותו, והוא בורח מהמערכה, נמצא שכל הדחיות שקבל כדי להתקרב אליו יתברך, נמצא מתרחק. לכן על זה צריכים לב מיוחד להתגבר בתפילה.

ועיקר הוא שצריכים לדעת, שבכל אדם יש נקודה שבלב שנותנת כח לעבודה. אבל כשלוקחים הכח הזה, ומשתמשים בו בכדי לשמש את הרגילות, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", ממילא לא נשאר עוד מרץ להשתמש למטרה העיקרית. כי סוף סוף הגוף כבר יודע, שכבר עשה מעשים בתורה ומצוות, ואין לו עוד מרץ לתת מעשים חדשים.

כי צריכים לדעת, כי במעשה אין להוסיף, בין במצוות הבאים מתוך הרגילות, למצוות הבאים מטעם אמונה. כי מי שהוא צדיק באמת, לא יעשה ציצית לבגדו יותר מארבעה, וכמו כן לא ילבש תפילין על יד ימינו, גם כן לא יעשה שתי מזוזות על הדלת וכדומה.

רק בכוונה יש חילוק מיהו המחייב. או הסביבה, או האמונה. זאת אומרת, או הרגילות שקבל מהסביבה, או מטעם מצות ה' יתברך. וזה "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". וזה ידוע מהספרים הקדושים, שתפלת העני מתקבל למעלה. וצריכים לדעת מה תפלתו של העני, אזי זה מפרש בכתוב "תפלה לעני כי יעטוף", מה רוצה, שלפני ה' ישפוך שיחו, כל השיחות יהיו רק לפני ה' ולא לפני הסביבה.

כי זה כלל, כי תמיד עושה האדם רק למען הגורם או הסביבה הוא הגורם שלו לעבוד, נמצא שעובד לפני הסביבה ולא לפני ה'. ועל זה צריך האדם להתרעם, מדוע שיהיה (לא) לפני ה', ולבקש על זה מאת הקדוש ברוך הוא שירחם עליו.

וזה מה שכתוב בזהר "תפלה לעני". הזהר מפרש, "מה אני אני תרעומת", כן צריך להיות תרעומת לאדם, מדוע הוא מקבל כל חיותו מהסביבה, אבל בזמן שיתחיל לעבוד על דרך האמונה, אין לו שום חיות והעבודה זו נמאסת עליו כנבילה.

אבל על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שהיונה אמרה לנח, "מוטב שיהיו מזוניתא מרורין כזית ואל יהיה מתקיים ביד האדם". מטעם, כי התכלית העיקרי הוא רק להתקרב אליו יתברך. והאמת יורה דרכו, היינו אם האמונה שלו הוא בסדר. לכן כשרוצה להשיג תורה ומצוות לשמה, ואין לו שום חיות בזה, זה סימן שאין לו אמונה בה', ואיך יכול לעבוד בזמן שאינו מאמין בו. לכן רק על נקודה זו צריכים לתת את כל המרץ, מה שהאדם רכש מהנקודה שבלב.

כי כל נקודה שבלב נותנת כח לעבודה, אבל אם הכח הזה הולכים ומשמשים להסביבה -

ובזה תבין מאמר חז"ל, "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו". ויש להבין, אם אין בו דעת על מה נקרא תלמיד חכם? והענין, כי הוא תלמיד חכם בזה שלמד מהסביבה, אבל "דעת" הנקרא דביקות בה' אין לו.

והוא רואה אם אינו לוקח כח לעבודה מהסביבה, אלא מבחינת לשם שמים, אזי עבודתו נמאסת עליו כנבילה, מטעם ש"כך דרכה של תורה חיי צער תחיה", שכוונתו שמרגיש בחינת צער בעבודתו, ולא בחינת נחת כנ"ל מהיונה, שאמרה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית כנ"ל וכו'.

ולמה באמת מרורין, מטעם שדרך העבודה לשמה הוא נגד הטבע, שהוא בחינת קבלה בין במוחא בין בליבא. וטרם שאדם מגלה את תפלתו כנ"ל, אין ה' יתברך יכול להושיע לו, כמו שנאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", כי רק אז מקבל את ההשתוקקות לה', שזה בחינת "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו" משום שזה נגד הטבע.

מה שאם כן שהסביבה משביעה לו המזונות, היינו שמרגיש בחינת קבלה בתורה ועבודה, ממילא יש לו חיות, ואז אינו נצרך לה', ואין לו דרישה שיקבל בחינת דעת, שהוא בחינת "וידעת היום, והשבות אל לבבך", שהיא בחינת התשובות אל הלב, בזמן שאדם זוכה לדביקות ה' יתברך.

וזה פירוש "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו". היינו שיותר טוב בשבילו, שיקבל עליו את העבודה שהיא אצלו מאוסה כנבילה שאין בה חיים. וזה ענין "פשוֹט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות", היינו כנ"ל, אם אתה נמצא בשוק, היינו בסביבה, תקח לך את העבודה שהיא פשוט ואל תצטרך לבריות, היינו (כנ"ל) לקבל המזונות והחיות מהסביבה, הנקראים בריות.

וגם זה ענין "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", היינו התישבות של הלב יהיה בחינת חול, אפילו שאין אתה מרגיש שום קדושה, התישבות על הלב שאין לך שום חיות, והעיקר אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל הפעמים שאין חיות, יפנה לה' יתברך שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה, משעבוד בגוף לגאולה.

ועל דרך זה, האדם צריך לעמוד בכל תוקף ללכת בדרכי ה' יתברך, ולא ללכת בדרכי הסביבה. וזהו שאמרו חז"ל, "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם". ויש לעיין, אם הוא תלמיד חכם, היינו אפילו שהוא בקי בש"ס ופוסקים ועושה מצוות, מדוע אם אינו קשה כברזל אינו נחשב לתלמיד חכם. אלא כנזכר לעיל, שצריכין לעמוד כברזל, שאל יקח כוחות מהסביבה. ואז באים לבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

והעיקר העצה לזה הוא בחינת תפלה. וכל אחד מכם יקציב לו מזמנו לתת לבו לתפילה, ומכל שכן אלו ששמשו את האילן הגדול זצוק"ל, וזכותו יעמוד לנו שנזכה ללכת לפי דרך עבודתו, שהוא סידר לנו.

"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם", היינו הפירוש הוא, שגדולים צדיקים במיתתן, היינו בזמן שהאדם מרגיש את הצדיק כשהוא חי, היינו שרואה את גדלותו של הצדיק. כי זה שרואה בחינת קטנות בצדיק, זה לטובת האדם. כי לפעמים צריך האדם לגלות תפלתו עצמו, הרואה שהוא נשאר יחידי בעולם, על דרך הכתוב "ואיש לא יעלה עמך על ההר", היינו שבזמן שהאדם צריך לעלות להר ה', אז איננו רואה עוד איש עמו שיוכל לקבל ממנו סמיכה. והענין הזה שמע ... מפי אאמו"ר זצ"ל.

ובדרך אחר, היינו מחוץ מדרך אמונה נקרא רק בחינת דומם דקדושה. כמו שאמר זצ"ל, שדומם נקרא תנועה כללית. היינו שכדור הארץ בכללותה יש לה תנועה, אבל להפרטי הדומם אין תנועה, ואין הרגשת האמת - ותנועה פרטית נקרא בחינת צומח, וזה זוכים דווקא כשהולכים בדרך האמת, כמו שכתוב "אין קורא בצדק ואין משפט באמונה, בטוח על תוהו ודבר שוא הרה עמל (וילד שקר)".

וביאור הכתוב הנ"ל, ועם הנ"ל נוכל להבין באפס מה המבואר בתע"ס, כי יש ג' מצבים הנקרא חולם, שורוק, חיריק. "חולם" נקרא ה' תתאה בעיניים, והכלים בעליון נמצאים בהתחתון. פירוש, שהתחתון רואה שהשכינה הקדושה הוא בעפרא, היינו שעל העיניים, שהמה בחינת השגחה גלויה (ולא אמונה) יש סתימא.

היינו שהעליון צמצם את עצמו שמראה את קטנותו, בכדי שהתחתון יוכל לקבל עליו את בחינת הבחירה, שזה דווקא בזמן ההסתר יש מקום לבחירה. מה שאם כן בבחינת השגחה גלויה, וכשרואין את גדלותו של העליון, זה נקרא ידיעה ולא אמונה, ואז אין שום בחינת עבודה. ומזה נמצא שהעליון ביזה את עצמו, והשפיל את עצמו לצורך התחתון. ואז יש בחירה בהתחתון, שאז שייך להיות לשון הרע, ודי למבין.

וכשהתחתון מקבל עליו את העבודה הזו, על ידי תפלה ויגיעה ואמונה, כל ג' האלה הולכים ביחד, ובכללות רק בצורת האמונה, אז זוכה ורואה את גדלות של העליון. וזה נקרא שהעליון העלה את האח"פ שלו מהתחתון, היינו שהיה אצל התחתון ומתראה כצורת התחתון (על דרך "תלמיד שגולה גולה רבו עמו", פירש אאמו"ר זצ"ל, אם האדם בבחינת קטנות, אזי על מה שהוא מסתכל, בין על ה' בין על החברים, הכל אצלו צורת תחתון).

וכשה' יתברך שומע לתפילתו של התחתון, אזי העליון האח"פ שלו למעלה, שזהו על ידי הורדת ה' תתאה מעיניים, שהוא בחינת השגחה גלויה, ורואה אז איך שהעליון בגדלות. נמצא שהתחתון מתעלה על ידי העליון, אם הוא רואה שהעליון גדול, אזי ממילא הוא נעשה גדול. וזה דווקא על ידי זה שהאח"פ היה אצל התחתון, היינו שהתחתון הצטער על זה שהעליון הוא בקטנות. וזה נקרא שכינתא בעפרא, וזה נקרא בחינת "שורוק".

אבל על ידי זה נאבד מהתחתון מקום העבודה, ואז אין התחתון רוצה לקבל את כל גדלותו, הנבחן לבחינת ג"ר דחכמה. אזי העליון מקטין את עצמו מסיבת התחתון, שזה נקרא שהעליון כלול מהתחתון, מג"ע דתחתון, אז התחתון גורם עוד הפעם שהעליון יתמעט את עצמו לבחינת "חיריק". שזה נקרא שהגורם הוא מצד התחתון, שהתחתון יוכל לקבל את הידיעה הזו רק בבחינת ז"ת, שזה נקרא בתוך לבוש של החסדים. היינו, בשיעור שיכול ללכת בדרך האמונה, בשיעור זה הוא מקבל ידיעה לא יותר, אחרת לא יהיה לו מקום לבחירה.

אין בדעתי לפרש יותר אלא מי שיכתוב לפרש יותר, אז יכתוב לי השאלות, ואם אני אזכה אוכל להשיב לו.

מאת ידידכם המצפה לישועה
ברוך שלום הלוי
באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם

חזרה לראש הדף
Site location tree