אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת כה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת כה

לכבוד החבריא שיחיו

לנכון קבלתי כמה מכתבים מ...

מאד הייתי שמח אילו היה לי היכולת להיות אתכם בצוותא, אבל מה יכולים לעשות שהזמן גרמא. אבל יש מצוות שיכולים לקיים שאין הזמן גרמא, היינו בדברים שהם למעלה מהזמן. כי האדם בבחינת עצמו הוא מוגבל בזמן ובמקום, אבל בזמן שהאדם משתדל להיות דבוק בהבורא, אזי הוא צריך להשתוות אליו, היינו להיות למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן.

כידוע, שהמקום נקרא כלי, היינו רצון לקבל הידוע, ולמעלה מהמקום היינו שלא רוצה שכל יגיעתו יהיה אך בשביל מקומו, אלא בשביל ברוך ה"מקום", שהוא מקומו של עולם. היינו שכל היגיעה צריך להיות רק להשפיע. ולמעלה מהזמן, שענין זמן שייך להדעת. שהדעת של האדם נותן תמיד להבין, שאין הזמן מוכשר עכשיו לקבל עבודתו יתברך לשמו, ודי למבין. שעל זה צריכים תמיד ללכת למעלה מהזמן, שאל תאמר שימים הראשונים היו טובים מאלה וכדומה, אלא תמיד צריכים להתחדשות הכוחות, היינו היסודות שעליהם בונים את כל העבודה, עד שזוכים להשראת השכינה בקביעות.

וצריכים תמיד ללכת בשני הדרכים המכחישים זה את זה, היינו בבחינת החסרון ובבחינת השלימות, שהוא בחינת תפילה ובחינת שבח והודאה.

עיין בזהר (וישב, ובפירוש הסולם דף י"ב): ועל דא אתבר ההוא גופא ואתדכיאת נפשא. ובגין כך קוב"ה עביד לההוא זכאה, דיסבול יסורים ומכאובין בהאי עלמא, ויתנקי מכלא ויזכה לחיי עלמא. ועל דא כתיב "ה' צדיק יבחן" ודאי [על כן נשבר אותו הגוף והנפש מטהרת, ועל כן עושה הקב"ה לאותו צדיק שיסבול יסורין ומכאובים בעולם הזה, ויהיה נקי מכל, ויזכה לחיי העולם הבא. ועל זה כתוב: "ה' צדיק יבחן", ודאי (פירוש הסולם לזוהר וישב, דף יב, אות לו)]. ובאות ל"ח: וכד סיהרא אתפגים וכו', היינו הנשמה היוצאת בעת שהלבנה בפגומי, אזי הנשמה פוגמת את הגוף.

ובהסולם (ד"ה אמנם), איך אפשר לומר שהנשמה יפגום את הגוף, ומתרץ שענין הפגם שיש לנשמה הוא נמשך מהמיעוט שבבינה, והמיעוט הזה לוקחת מלכות, ובסוד אמא אוזיפת מאנהא לברתא, נעשה הגופים גם כן מוכשרים לקבל הגדלות. הרי שענין הפגם הזה אשר נשמות פוגמות את הגופים, ולתיקון הגוף להכשירו לקבל אור גדלות, עד כאן לשונו.

ולהבין את זה בזמן ההכנה להיכנס להיכל המלך, נוכל לפרש, דהגוף בדרכו הוא שלם. היינו, שלא מרגיש שום חסרון בעצמו, כדרך שמרגישים אם יש חס ושלום איזה חסרון גשמי, שלא יושבים בחבוק ידים ומיואש, אלא הרגשת החסרון מעורר באדם תחבולות ועצות, ולא באים אף פעם לידי יאוש. וזה דווקא כפי הרגשתו החסרון. היינו, אם לדבר שהוא משתוקק הוא אצלו בבחינת מותרות, אזי אין כל כך הרגש החסרון על דברי מותרות, ובאים בנקל לידי יאוש.

אבל לא מטעם שזה כבר קשה להשיג, ובשביל זה הוא משלים עם המצב, ובאים לידי יאוש ואומרים, שכל מה שביכולתי כבר עשיתי, ואין לו שום עצה להשיג את מבוקשו ובשביל זה מסיח דעתו מזה. אלא מאחר שדבר שהוא מבקש הוא דבר מיותר אצלו, ועל מותרות אין כל כך הרגשת החסרון כמו על דבר הכרחיות. אכן על דבר הכרחיות, שבהכרחיות האדם אף פעם לא ישלים את המצב, ותמיד יחשוב עצות ותחבולות איך להשיג ההכרחיות, היינו שכל הכח המניע של האדם ולא נותן לו להתיאש, ובכל פעם הוא מוצא חדשות - הוא רק כח החסרון.

ודבר זה תלוי בשיעור גודל החסרון, ודבר זה נמדד בערך היסורים. צורך גדול, היינו אם לא ישיג את מבוקשו יש לו יסורים גדולים, וצורך קטן הוא באם אין לו את מבוקשו אין לו יסורים, אלא באם יהיה לו - יהיה יותר בשלימות. ודבר הכרחיות ומותרות של כל אדם, רשות בפני עצמו באיזה שיעור לקבוע את זה. על דרך שאמרו חז"ל, שאם האדם מורגל לחיות בהכרחיות כעבד רץ לפניו גם כן מוכרחים להספיק לו, ומעשה בהלל שהיה רץ לפניו וכו'. הרי כל אדם יכול לקבוע מהו הכרחיות.

וזהו הענין מה שהנשמה פוגמת את הגוף. היינו, בזמן שאין לאדם בחינת נשמה, אזי יש לאדם גוף שלם. היינו, שאין מרגיש בחינת הכרחיות בעבודה על דרך הטהרה. מה שאם כן על ידי שעוסק בתורה ומצוות, המאור שבה מחזירו למוטב. היינו, שהמאור שבה, היינו בחינת נשמה שהאדם משיג, מתביר גופא, היינו שהגוף נשבר, שרואה שאינו שלם.

זאת אומרת, מקודם היה יודע שצריך לעסוק על דרך הטהרה בכדי להשיג שלימות שהוא בחינת מותרות כנ"ל, ועל מותרות יכולים לבוא לידי יאוש וכו'. מה שאם כן שהגוף נשבר, היינו שרואה שהוא בחסרון, היינו שרואה את החסרון שיש בבחינה עליונה הנקרא בינה, היינו על ההשגחה, ודי למבין, אז מתעורר בו בחינת כח מניע שלא ישקוט, עד שמרחמים עליו ממרום וזוכים לקבלת פני השכינה.

ה' יעזור לנו שנקבל את קבלת עול מלכות שמים למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, להדבק בנצחיותו יתברך.

ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג
באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה

חזרה לראש הדף
Site location tree