אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת נט
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת נט

ב"ה חג השבועות תשכ"ב פה אנטורפן יע"א

לכבוד ידידי...

בדבר שאלתך, בענין שאמרו חז"ל "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע"א). ושאלתך, הלא התורה ארוכה מארץ מדה, ומדוע ניתנה דברים רק על בחינת דרוש וקבל שכר, ולא בדברים ממשיים.

כמו כן שאלת, בענין השכר. בעצם הלא צריכים להיות משמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, שפירושו הוא לשמה.

ויש להבין, הלא ידוע הוא דתכלית הבריאה הוא להיטיב לנבראיו, שהוא שהנבראים יקבלו כל טוב ותענוג. ומה שהנבראים צריכים לעסוק בתורה ומצוות שלא בשכר, זהו רק מצד הנבראים יש תיקון כזה, היות שאין הנבראים יכולים לטעום טעם קבלת התענוג בלי בושה, הנקרא בלשון הזהר הקדוש "מאן דאכיל לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה".

היינו שמרגישים בחינת חסרון בזמן קבלת התענוג. לכן נתנה לנו סגולה תורה ומצוות, שעל ידן נעשה האדם מוכשר, שיהיה לו אופן לקבל כל התענוגים מה שחשב ה' בעדינו, ולא יהיה פגם של בושה משום שהוא רק לשם שמים. נמצא לפי זה, שענין הדרוש הוא תיקון שעל ידו נוכל לקבל ה"שכר" ולא יהיה לעצמנו, אלא לשם שמים. אחרת אי אפשר לקבל שכר היינו התענוגים, שענין תענוג מכונה בשם שכר.

ובענין ש"לא היה ולא עתיד להיות" וכו', על דרך הסוד הוא, שיש דברים שנתנו להשיג בשיתא אלפי שני. והיות שניתן להשיג את הסוד, ניתן לנו בגשמיות בבחינת עשיה אותם דברים לעשות. וזה נוהג בעולם המעשה.

אבל יש דברים שלא ניתן להשיג אלא באלף השביעי. לכן הגם שהם מרומזים במעשה מצוה הגשמי, כדוגמת בן סורר ומורה, אבל הם לא נוהגים בשיתא אלפי שני, לכן אין הדבר להיות בבחינת מעשה ממש, אלא "דרוש וקבל שכר". שרק ענין הדרש נוהג בשיתא אלפי שנים, ובחינת השכר היינו ההשגה העליונה, יהיה באלף השביעי. וזה נקרא "לא היה" בתחילת שיתא אלפי שני, "ולא עתיד להיות" בסוף שיתא אלפי שני, אלא בתחילת באלף השביעי זה יתגלה.

ועל דרך המוסר יש לפרש, שיש לפעמים שהאדם בא לידי מצב של שיפלות, עד כדי כך שאינו מרגיש טעם בתורה וטעם בתפילה. והגם שהוא לומד, אבל הוא יודע בעצמו ומרגיש את האמת, שהגורם האמיתי העיקרי שהוא ממשיך בלימוד התורה, אינו מחמת יראת שמים אלא מטעם הרגילות, ועיקר מה יאמרו הבריות, היינו הסביבה שבו הוא נמצא, שיראו שהוא מתרשל בלימוד התורה, והוא יהיה נחשב אצלם לכלי ריק בלי יראת שמים, והם לא יכבדו אותו עכשיו, בשיעור שהם היו רגילים לכבדו. לכן, כשיעזוב את לימוד התורה, אז הוא יסבול יסורים ממה שהסביבה שלו וכן משפחתו יבזוהו.

וכמו כן בתפילה, הוא מתפלל רק מטעם הרגילות, אבל בלי שום מחייב של יראת שמים. וממשיך בזה גם כן על אותו גורם של לימוד התורה. והעיקר, שאינו רואה תכלית בחיים שלו, ואינו מסוגל עוד להמשיך במצב כזה זמן הרבה.

ויש על זה תיקון הנקרא שר השכחה, היינו שהוא שוכח את המטרה, היינו הסיבה המחייבו להמשיך בעסק התורה ותפילה. וכשהוא שוכח את הסיבה המחיבו, אז הוא ממשיך בתורה ומצוות רק מטעם הרגילות. ובאם יש לו איזו הזדמנות לצאת מסביבה זו, תיכף הוא עושה זאת.

ובזמן כזה, צריכים לרחמים גדולים בכדי שיוכל להחזיק מעמד עד שיעבור הזעם, היינו השיפלות. והיות יסורים ממרקים עוונותיו של אדם, לכן על ידי יסורים מרחמים עליו ממרום, ונותנים לו הארה של יראת שמים, וחוזר שוב לתחיה, וחוזר הדבר לקדמותו, כמו שהיה מטרם שנפל לתוך מצב השיפלות.

וזמן הנ"ל של שיפלות נקרא "לא היה ולא עתיד להיות", היינו לא היה במטרת הבריאה, ולא עתיד להיות. כי מצב כזה נקרא תחנת בינים. כי יש מצב של קדושה, ומצב של טומאה. ועל מצב של טומאה, הוא יכול לקוות שיחזור בתשובה. מה שאם כן מצב הנ"ל, נקרא מצב של מיתה.

היינו, כל מה שהוא עושה הוא בלי חיות, וזה נבחן לבחינת מיתה, וזה לא היה במטרה, ולא עתיד להיות. אם כן למה צריכים זה. אלא דרוש וקבל שכר. שבמצב הנ"ל צריך האדם לדרוש את ה', כמו שאמרו חז"ל "ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה". היינו, שמצב כזה ניתן להאדם, בכדי שיהיה לו מקום לדרישה, שבכוונה הוא שידרוש מה' שיקרבו להקדושה.

מה שאם כן בזמן שהאדם עושה מצוות, אז הוא מרגיש בעצמו שה' יקרבהו. אלא דווקא בזמן הנ"ל, הנקרא תחנת ביניים, אז הוא מקום לדרישה המתבאר תפילה ובקשה.

יהי רצון שה' יתברך יאיר עינינו בתורתו

ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצוק"ל

נ.ב.

ובענין ספירת העומר, זה ידוע דעיקר עבודת האדם הוא להתקשר את עצמו לה'.

"עומר" מלשון מאלמים אלומים. ופירש רש"י, "כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין". שהכוונה שעל ידי זה שהאדם נעשה אלם, ואינו פותח את פיו עם טענות נגד הקדוש ברוך הוא, אלא אצלו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ט') ואומר את עצמו, דהיינו מחשבתו ורצונו, שיהיה רק לשם שמים - אז הוא עומר.

דהיינו, על ידי זה שמקשר בקשר אמיץ את כל מחשבותיו ורצונותיו, שיהיה להם רק מטרה אחת, היינו לעשות נחת רוח ליוצרו, אז האדם נקרא בשם עומר.

וספירת העומר, המפורשים אמרו שהוא מלשון "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".

שפירושו הוא, שעל ידי זה שהאדם מקשר את עצמו להקדוש ברוך הוא, אז האדם זוכה שיתגלה עליו אור ה'. נמצא שהאדם, שעל ידי זה שהאדם שנעשה עומר, שקושר את כל הרצונות בקשר אחד, היינו למטרה אחת שהוא לשם שמים, אז מאיר העומר הזה. וזה סוד ספירת העומר, שהאדם מאיר באור ה'.

והיות שיהודי כלול מז' מדות, וצריכים לתקן אותם שיהיה לה', ויש כלל שכל מדה כלולה מחברתה, לכן יוצא לנו ז' פעמים ז', הרי הם מ"ט ימים. לכן אנו סופרין מ"ט יום עד קבלת התורה. כי העומר הוא משעורים.

שהכוונה, שהוא בא משעורים, על ידי זה שהוא משער בליבא את גדלות ה', כמו שפירש הזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" [כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו], באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם.

וזה נקרא בחינת אמונה. וכשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת בהמה. וזה ענין שהעומר היה של שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהכונה שעוד לא זכה לדעת התורה. מה שאם כן בשבועות, שזוכין לקבלת התורה, אז מקבלין את הדעת התורה, לכן מקריבים את מנחת חיטין שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מדבר. מה שאם כן מטרם שזכה לבחינת תורה שהוא בחינת מדבר, אז נקרא מנחת שעורים, שהוא מאכל בהמה. ואז נקרא מאלמים אלומים, שהוא בחינת אלם, שהוא רק בחינת חי ולא מדבר. שרק על ידי התורה זוכין לבחינת מדבר.

חזרה לראש הדף
Site location tree