אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת סב
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת סב

שלום וכל טוב סלה לידידי ...

את מכתבך קבלתי. ובקשר מה שאתה שואל בענין לשמה ושלא לשמה, הנני לתת לך כלל פשוט. שענין לשמה נקרא, שהכוונה הוא בעת עשיית מצוה, שצריכים לכוון להשפיע נחת רוח ליוצרו, בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו לעשות דברים, בכדי שיהיה לנו מקום עם אלו המעשים לתת לו משהו, היינו בזה שאנו רוצים להנותו.

ולמה אנו רוצים לעשותו נחת רוח הוא שזה לנו זכיה גדולה שאנחנו משמשים את המלך, היינו שכל הנאתנו הוא בזה שאנחנו משמשים את הרב, וזהו הפרס שלנו. זאת אומרת, שזה בא להוציא, אם אנחנו רוצים פרס עבור השמוש, או שהשמוש בעצמו זהו הפרס.

בנוהג שבעולם אנו רואים מציאות כזה, היינו שיש מציאות שאדם עשיר הולך עם אדם גדול וחכם לאיזה מקום, והעשיר סוחב את החבילה של החכם, ולא נותן לאחר שיקח ממנו את החבילה. אלא שאומר, שלו מגיע את הזכיה הזאת לשאת החבילה של החכם ולא לאחר.

ולפעמים אם החבילה קשה לשאת מפני כובד המשא, ועשיר אחר שהוא גם כן מלוהו להחכם, רוצה שגם יחליף עמו, שהוא רוצה מעט לשאת את החבילה, אין הוא מסכים. מפני שזהו זכיה גדולה להעשיר, בזה שהוא משמש את החכם.

וגם גודל הנאתו של העשיר, תלוי בגודל חכמתו של הרב. כי כל מה שהרב הוא יותר חכם מבני דורו, אז מרגיש העשיר בזה שהוא משמש אותו, יותר תענוג.

והנה, בכדי לשלם לסבָּל את הסכום כסף, מה שהרב היה צריך ליתן, נגיד למשל שני דולר, אז בעת פרידתו עם העשיר, נותן הרב לעשיר שלושה דולר. ואומר לו, קח לך בשביל הטרחא שלך.

ואומר לו, לסבָּל פשוט הייתי נותן רק שני דולר, ולך שאתה עשיר ואיש נכבד אני מוסיף לך ואני נותן לך - שלושה דולר. איזה עלבון היה זה להעשיר, אם היה נותן את הפרס עבור השמוש. אלא כל גדלות של הפרס שלו, הוא רק בזה ששימש את הרב, ולא את השכר עבור השמוש.

כמו כן ברוחניות, כוונת האדם צריך להיות רק השימוש לבד. כי בזה הוא מראה שיש לו יקר וחשיבות, בזה שהוא משמש את המלך. מה שאם כן בזמן שהוא מבקש שכר עבור השימוש, זה מראה שאין לו שום חשיבות בהמלך, וכל כוונתו הוא רק להשכר.

והעיקר הוא, שלא חשוב לו את מי הוא משמש, אלא עיקר הוא כמה שכר הוא יקבל עבור השמוש, כדוגמת סבָּל, שכל כוונתו הוא השכר ולא חשוב עבור מי הוא יסחוב משאות. וכל כוונתו הוא בהכמה שהוא ירויח. וזהו כל ההבדל בין משמש את המלך עבור פרס, או שכוונתו שלא על מנת לקבל פרס.

וכדי שיהיה כח עבודה, שהאדם יוכל לקבל עליו כח לעסוק בתורה ומצוות, מוכרח האדם להתבונן בגדלות וברוממות ה' יתברך. כי כפי גדלותו של המלך, באותו שיעור ממש, הוא יותר קל לו לעבוד עבודת המלך. כי מרגיש בעצמו, שהוא למלך מלכי המלכים - אז צריך להיות השמחה והעונג לאין קץ וגבול.

ויש מקום לצייר בזה, שיכול לומר, כי רק לו נתן המלך לעמוד ולשרת אותו, כי לאחרים לא נותן הכח הזה. ומה שהם עושים, אין כוונתם לשמש את המלך אלא לשמש איזה אדון, שהאדון ישלם להם עבור החבילות, מה שהם סוחבים כל היום את החבילות של האדון.

ולא חשוב להם מי הוא האדון, ועיקר הוא איזה משלם יותר משכורת, לזה האדון הם משמשים ועובדים.

ובזה תבין מה שאלת, בזמן שהאדם מרגיש חיות בתורה ועבודה, היינו שמרגיש שהקדוש ברוך הוא מקרבו ונותן מקום שישמשו, והאדם מרגיש תענוג, אז יש מקום לומר מי הוא המחייב לתורה ועבודה, בטח הקדוש ברוך הוא, כי הוא הנותן לו את התענוג בתורה ועבודה, ולא שכוונתו שהוא עוסק בתורה ועבודה, כדי שישיג על ידי זה תמורה גשמיות דהיינו כבוד, או כסף, ומכל מקום זה נקרא שלא לשמה. מדוע.

והטעם הוא, משום שהתענוג מחייבו לעסוק בתורה ועבודה. והיות שיש באדם רצון לקבל תענוג, לכן בזמן שהאדם מרגיש תענוג בתורה ועבודה, אז הרצון לקבל תענוג, מחייב את האדם לעסוק בתורה ועבודה. נמצא לפי זה, מי הוא המחייב, היינו מהי הסיבה שגורם לאדם שיעסוק בזה - בטח התענוג שזה מכונה בחינת שכר.

וזה נקרא, שמשמש את המלך על מנת לקבל פרס, שהכוונה הוא על השכר שהוא התענוג. ולא חשוב אז מי הוא המשפיע לו את התענוג, אלא העיקר הוא שהתענוג הוא כל כך גדול שהאדם נכנע נגד התענוג.

וזה על דרך שאמרו חז"ל לענין הלכה, "שאני הכי, דיצריה תקפיה", נמצא שאנוס הוא (עיין כתובות נ"א, נג נד). שהכוונה, דכבר אין לה בחירה, משום שהתענוג, בזמן שבא במידה יותר גדולה מכפי שהאדם רגיל לקבל תענוג, אז כבר (אין) כח באדם להתגבר, וזה נקרא שאין לו בחירה.

היוצא מזה, שיש תמיד לחלק בין לשמה לשלא לשמה. פירוש, אם התענוג בא בזה שמקבל תענוג בעת התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהסיבה שלו הוא התענוג, ולא חשוב לו מי הוא הנותן התענוג.

אבל אם התענוג מזה שמשמש את המלך זה נקרא "לשמה", מטעם שכאן תלוי את מי הוא משמש, וזה תלוי לפי גדלותו של המלך, בשיעור זה יתרבה התענוג. נמצא, שהסיבה שלו הוא המלך, והתענוג הוא רק תוצאה משימושו של המלך. אם הוא משמש מלך קטן, יש לו תענוג קטן, אם הוא משמש מלך גדול יש לו אז תענוג גדול.

לכן אם המלך הוא הקובע, והוא הסיבה לעבודה, זה נקרא "לשמה", אף על פי שיש לו תענוג מזה שהוא משמש את המלך, ואף על פי שהוא בטל מגדלותו של המלך, ואין לו מקום לבחירה, אבל הכל הוא בשביל המלך. נמצא שזה נקרא לשמה. שהכוונה הוא לשמש את המלך, ולא על השכר.

זאת אומרת, אם נמשך לו תענוג בזה שהוא משמש את המלך, אבל לא התענוג הוא הסיבה, אלא גדלותו של המלך הוא הסיבה. מה שאין כן, אם הוא חושק להתענוג שבא לו על ידי התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהתענוג הוא הסיבה. והגורם זה נקרא "שלא לשמה", אלא לשם תענוג.

היוצא לנו מזה, שעיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקדוש ברוך הוא.

ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך, בכדי שיוכל להכניע לבבו, ולהבטל לפני הקדוש ברוך הוא, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם, הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות. רק שה' יאיר לו עיניו, שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, ו"בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסקים בדברים גשמיים גם כן יהיה לטובת הקדושה.

אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. היינו דענין לשמה הנ"ל, זהו כבר מדריגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה. היינו, שידע בעצמו בהכרה מלאה, שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות.

והגם שהוא מרגיש כעת יותר תענוג בדברים גשמיים, יותר מכפי שהוא מרגיש בדברים רוחניים, זהו מסיבת שחסר לו את ההכשרה בתורה ועבודה, שהוא תלוי גם כן באמונת ה'. ואז, על ידי התורה והאמונה בה', מרגישים את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב.

ה' יאיר עינינו וישמח לבנו ונזכה להרמת קרן התורה.

ידידך ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה

חזרה לראש הדף
Site location tree