אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / אגרות / אגרת עג
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

אגרת עג

ב"ה כ' כסלו תשכ"ו

אבאר קצת בענין שאלתך, מהו קישוט בנקודת הרצון. ששאלת שקשה לך להבין זה.

להבין ענין הקישוט, צריכין להבין מקודם על מה הדברים מכוונים, זאת אומרת מה קשה לו ומה הוא רוצה לתרץ.

ידוע שאין לנו אלא שני דברים בעולם: בורא ונבראים, זאת אומרת שהבורא רוצה להשפיע תענוגים להנבראים, כמ"ש: "רצונו להטיב לנבראיו". ומבחינה זו יצא העולם הראשון הנקרא עולם אין-סוף ברוך הוא, שפירושו, היות שרצונו הוא להטיב לכן ברא "יש מאין" בחינת רצון לקבל את התענוג שהוא רצה לתת. וודאי שהרצון הזה היה גדול בדיוק שיהיה מתאים לקבל את כל האור, כי אחרת, היינו אם הכלי היה יותר קטן מהאור, יוצא שהנברא לא יצא בשלמות, ובטח שהקב"ה ברא דבר שלם, שעניינו הוא שברא רצון לקבל את האור המסוים שהקציב בשביל הנבראים.

וכרצון הזה נמשך האור והיה ממלא אותו בשלמות, וזה מכונה שהאור העליון היה ממלא את כל המציאות, ולכן נקרא בשם "אין סוף", משום שהרצון לקבל לא היה עושה סוף וסיום על האור אלא שהיה מתפשט לתוך כלי הקבלה, היינו אם היתה נמשכת בחינה זו לא היה יכול להיות מקום שלא יהיה מורגש אלקות בעולם, ואפילו כשהאדם היה משוקע בתאוות בקבלת התענוגים אך לעצמו היה גם כן מרגיש אלקות. רק לאחר שנעשה הצמצום שלא לקבל בכוונה אך לעצמו יצא לנו בעולם הזה שבמקום שאדם משוקע בתאוות אין הוא מרגיש אלקות ותחילת עבודתו היא שצריך להאמין שיש אלקות בעולם, שזהו רק מטעם ההסתרה שנעשתה מכח הצמצום.

והנה בעולם אין סוף למדנו שעלה ברצונו וכו' צמצם את עצמו. ומפרש, שכוונתו בזה שנעשה ענין עליית הרצון, היות שרצון לקבל הוא בהפכי לרצון להשפיע, לכן בחר ביתר דבקות, שענין דבקות היינו השתוות הצורה, ורצה להיות בדומה למשפיע, לכן צמצם את עצמו. משמע מכאן שהיה שם באין-סוף חס ושלום ענין הפכי בין הכלי למשפיע עד שהיה לו צורך לתקן את זה, שבשביל תיקון זה עשה את הצמצום.

והוא מביא את הפרקי דרבי אליעזר שכתוב שם שטרם שנברא העולם היה "הוא ושמו אחד", שפירושו שלא היה שום שינוי בין האור שנקרא "הוא", לבין "שמו" הנקרא כלי, שענינו הרצון לקבל. ומפרש שהכלי נקרא "שמו", כי שמו בגימטריא רצון. ולפי זה קשה לו, אם לא היתה שום הפכיות בין הכלי לאור למה צריך היה לעשות תיקון שתהיה השתוות, עד שבשביל זה עשה את הצמצום.

לכן הוא מתרץ שתיקון זה היה לא מטעם חסרון, שהיה מרגיש שיש הפכיות, אלא מטעם קישוט. וההבדל בין קישוט לחסרון יש להבין על דרך משל. רב עיר, היינו המרא דאתרא, עשה כינוס ושלח לכל בעלי הבתים ונכבדי העיר שיתאספו לבית הכנסת כי הוא רוצה להגיד להם ענין.

הרב עלה על הבימה ודרש דרשה חמה בענין גדלות וחשיבות של מצות צדקה, ואחר כך סיפר להם, היות שבא עכשיו מחוץ לארץ איש הגון ותלמיד חכם והוא מטופל בילדים, משפחה של שמונה נפשות, ואין להם מזון סעודה אחת ואין להם מקום לגור והמשפחה נמצאת כעת בעזרת הנשים של בית הכנסת, לכן הוא דורש שכל אחד ואחד יתרום מכספו יותר מכפי יכלתו, משום שזה ממש ענין של פקוח נפש היות שאין להם מקום דירה לגור. והרב היה בוכה בדמעות שליש.

מובן מאליו שעם ישראל בני רחמנים הם וכל אחד ואחד נתן יותר מכפי יכלתו, וקיבץ כמה אלפי לירות לטובת המשפחה. והוא מטעם שכל אחד ואחד הרגיש את החסרון שבדבר ולכן כל אחד ואחד השתתף לתקן את החסרון שהרגישו.

לשנה אחרת גם כן אסף הרב את נכבדי העיר וגם כן דרש לפניהם דרשה חמה ובכה בבכיות ואנחות השוברות את הלב, ונתן להם להבין את גודל מצות הרחמנות, שבזכות הרחמנות נצא מהגלות ונזכה לגאולה השלמה.

ואחר כך סיפר להם, היות שאשתו הרבנית היתה בחתונה של עשיר אחד שבא מארה"ב וראתה שאשת העשיר היתה מלובשת בפרוה יקרה העולה 3000 ל"י וטבעת יהלום שעולה 3000 ל"י על כן היא מבקשת ממנו שגם הוא יקנה לה בעד 6000 ל"י את התכשיטים הללו. והרב בוכה בדמעות שליש שכולם ירחמו עליו ושיתנו לו את הסכום הנ"ל, ולא היה אומר להם שיתנו לו זה, רק הוא ראה אשתקד שנתנו לו 6000 ל"י לטובת העני בשביל שיוכל להסתדר עם משפחתו, וזה ודאי מטעם שיש להם לב של רחמנים, לכן הוא מבקש מהם את הסכום הנ"ל בשביל תכשיטים לרבנית. והוא בוכה וצועק: יהודים רחמנים בני רחמנים!

וודאי בשיעור שהרב בוכה הם צוחקים ממנו, וטוענים: בשביל קישוטים שאשתך רוצה לקשט את עצמה אנו צריכים לרחם עליה? איזו רחמנות יש כאן? מה שאם כן שם אצל העני הנ"ל היה הכרחיות, וזה נקרא חסרון, וכולנו הרגשנו בחסרון, אז כל אחד מאתנו היה עליו חוב לתקן זה.

מהמשל הזה נבין את ההבדל בין חסרון לקישוט: כי חסרון נקרא בזמן שהוא נמצא בערום וחוסר כל, אז שייך לומר ענין של רחמנות, מה שאם כן כשיש בית מלא כל טוב, אלא שאין לו תכשיטים שזהו דבר מותרות שיש ליחידים שבדור, לא שייך לומר חסרון, משום שיכולים להיות גם בלי זה.

כמו כן כאן, שהאור היה ממלא את כל הרצון לקבל, שלא נשאר מקום ריק כלי שפע, כמ"ש שאור העליון היה ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי, זה נקרא "הוא ושמו אחד", שלא היה ניכר הבחן של שינוי בין אור לכלי, כי אם לא היה כלי - לא היה מציאות לאור שיוכל להתפשט, היינו שהרצון של להטיב לנבראיו לא היה יכול לצאת לפועל אם לא היה מציאות של רצון לקבל. לכן אין הבחן בין האור לכלי, שלשניהם יש להם אותה חשיבות במטרה.

אם כן נשאלת השאלה למה היה הצמצום. ולזה באה התשובה, שהצמצום היה מטעם קישוט. זאת אומרת שיש לעשות בחינת קישוטין בכדי להשביח את המתנה כנ"ל, אע"פ שיש לו עכשיו כל טוב כי האור ממלא את כל הכלי מכל מקום אפשר לעשות מציאות שיהיה יותר משובח, היינו שלא תהיה נבחנת קבלת השפע לבחינת קבלה אלא לבחינת השפעה, היינו על דרך שיהיה מקבל בעל מנת להשפיע, שזה נחשב להשפעה ממש.

לכן נבחן הצמצום לבחינת בחירה חפשית, שענינו שהיתה לו ברירה לא לעשות צמצום, כי מי הכריח אותו, הלא נתנו לו והוא היה מקבל, ואם היה רוצה היה יכול להשאר במצב הזה והיה לו כל טוב, אלא שבחר שיותר כדאי לעשות צמצום ולהיות מקבל רק בעל מנת להשפיע, כי על ידי זה יהיה בהשתוות עם המאציל.

ורק אחר כך לאחר הצמצום כבר נעשה זה לחסרון, כי זהו כלל, כי מה שרצון בעליון נעשה חוק מחויב בתחתון. לכן כבר לתחתון אין בחירה, זאת אומרת אפילו כשהוא רוצה גם לא נותנים לו. נמצא שעכשיו היינו לאחר הצמצום נחשב הרצון לקבל לחסרון, כי כבר לא יכולים לקבל לתוכו שום דבר, ובחינה זו למקום חשך, ורק בזמן שמתחילים לעשות דברים שהם להשפיע אז מתחילים בהשתוות הצורה ומתחילים לצאת משליטת הצמצום ומתחילים להרגיש אלקות בשיעור שהוא מסוגל לעשות בעל מנת להשפיע.

ואם יש לך עוד שאלות בנידון זה תכתוב לי את המקומות שאתה מתקשה בהם ואני אתאמץ לפרש לך כפי כחי, ובעיקר צריכים לקוות שהקב"ה יתן וישפע לנו דעת עליון שנוכל להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את עצמנו, לשמור ולעשות ולקיים וכו'.

חזרה לראש הדף
Site location tree