קבלה – שיטה כיצד לקבל

הבורא ברא את הנברא כרצון לקבל. אם הנברא ימלא את עצמו, ההרגשה שתהיה בו תקרא תענוג. ובכך, הנברא פשוט יהיה שרוי בתוך התענוג הקטן ביותר. למה הקטן ביותר? כי אם לפני שהנברא ממלא את עצמו, יש לו נגיד, מאה קילו רצון, רעב, תאבון, אז ברגע שהוא ממלא את עצמו, הרעב והתאבון נסתמים, ואז הוא לא מרגיש תענוג.

התענוג מורגש, כשהאור נכנס אל תוך הכלי, במקום בו מתבצע המגע הראשון ביניהם. במידה בה האור נכנס יותר ויותר אל תוך הכלי, התענוג פוחת. כולנו מכירים את התופעה הזאת: אתה מתחיל לאכול, אתה בא, מתנפל על האוכל בהנאה, אך לאחר רגעים ספורים אתה כבר מתחיל ליהנות פחות ופחות, וכשאתה מגיע לדברים הטובים ביותר בארוחה, כבר נעלם לך התאבון.

בדרך כלל את הדברים הטעימים ביותר אנחנו שומרים לסוף. למה? כי אנחנו כבר חכמים. ילדים לא עושים כך; הילד תופס את הדבר הכי טוב, כבר על ההתחלה. אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו רוצים למשוך עוד את ההנאה. בגלל שיש לי תאבון גדול, אז בהתחלה, אפילו חתיכת לחם היא תענוג בשבילי, אחר כך אני לוקח משהו קצת יותר טוב, ועוד קצת, וכן הלאה. אני פועל באופן זה, משום שכך אני יכול להמשיך את הרגשת הטעם, התענוג, ואז, למרות שהתאבון שלי פוחת, התענוגים עדיין גדלים. כך, איכשהו אני מאזן את עצמי. ניתן להמחיש זאת בשרטוט:

הציר האופקי מתאר את הזמן (1). ככל שעובר הזמן אז התאבון שלי פוחת (2), אז מלכתחילה אני לוקח את התענוג הקטן (3), וממשיך אותו יותר, כך שבסך הכול יהיה לי יותר ויותר זמן של הנאה. למעשה, אנחנו פועלים כך באופן אינסטינקטיבי. אף אחד לא עושה חשבונות עם גרפים, אלא זה פשוט ככה.

תראו כיצד אנחנו לומדים על החיים. חוכמת הקבלה זה הדבר הפשוט ביותר, זה ממש על החיים שלנו.

ובכן, כשהאור נכנס לתוך הכלי, כאן מרגישים את התענוג. וברגע שהוא ממלא את הכלי, התענוג נפסק. מתוך כך אנחנו יכולים להבין, שכשהבורא ברא את הרצון לקבל, הוא ודאי לא התכוון, שיוכל להנות לו בכך שימלא אותו. זה בלתי אפשרי. אם אתה ממלא אותו, אז זהו זה, הוא נחנק. הוא לא מרגיש יותר תאבון, לא מרגיש תענוג, וזהו.

הטעות שלנו היא בכך שאנחנו חושבים, שאנחנו יכולים ליהנות באמצעות הרצון לקבל שלנו. זו הטעות של האנושות כולה. אנחנו רודפים אחרי תענוגים, מחליפים אותם, ובסופו של דבר, מי שיש לו מאה - רוצה מאתיים וכן הלאה, ואף אחד, אף פעם לא מגיע לשובע. הפתרון הוא רק אם אני אקח את התענוג שלי, ואקבל אותו, אבל אקבל אותו מפני שאני קשור עם מי שנותן לי את התענוג.

לא יכול להיות תענוג אם הוא רק בתוך הכלי ובניתוק מהבורא. אנחנו נמצאים במצב בו יש בינינו מחסום. זה כאילו קיר, וילון, בין העולם הבא לעולם הזה. ומפני שאנחנו לא רואים את הבורא, אז התענוגים שאנחנו יכולים ליהנות בהם, למטה מהמחסום, אלו הם רק תענוגים שיכולים להישמר ברצון לקבל. הם קטנים מאוד, ונקראים בסך הכול "נר דקיק". כלומר ניצוץ קטן מאוד. אנחנו לא מסוגלים לקבל יותר מזה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" משמעו, שהבורא מלכתחילה חשב שהתענוג שיהיה בנברא, יהיה תענוג בקשר אליו, ולא בפני עצמו. שאור יכנס לתוך הנברא, וימלא אותו, וזהו? לא. מתוך הטבע של הכלי אי אפשר בכלל לחשוב שיכול להיות דבר כזה. אם תענוג ממלא חסרון – אז הוא גם מכבה אותו.

לכן, להגיע לגמר התיקון, לקבל על מנת להשפיע, לקבל בקשר עם הנותן, להגיע למטרת הבריאה, דביקות עם הבורא, וכל מה שתגיד בהקשר לזה, זה בעצם אותו הדבר. למעשה, כל חכמת הקבלה היא בסך הכול שיטה "כיצד לקבל נכון", כך שלא נקבל רק "נר דקיק", בניתוק מהבורא, תחת המחסום, אלא שאנחנו נפרוץ את המחסום הזה, ונכנס עם הבורא, ביחד, בהרגשה משותפת, נגלה אותו, ואז בהתאם לזה, התענוגים שנוכל לגלות הם אינסופיים. מדוע הם אינסופיים? עכשיו, כל תענוג שבא אלינו וממלא אותנו, נמדד בתוך הכלי שלנו. לעומת זאת, התענוג שאני מרגיש ממנו, מהבורא, הוא מעבר לכלי שלי. זאת אומרת שאני יוצא ממוגבלותי. זה נותן לאדם, זה נותן לנשמה (לרצון לקבל) אפשרות לחיות ולחוות תענוגים אין סופיים.