אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / קורס מקוצר בפתיחה לחכמת הקבלה / שיעור 4 / מצב הא', מצב הב', מצב הג'

מצב הא', מצב הב', מצב הג'

מהבורא (בחינת שורש) יוצא אור. האור הזה בורא כלי, וממלא אותו. מתוך כך שממלא אותו, הכלי מקבל תכונות של האור, ורוצה להחזיר. הכלי הזה נקרא כלי חכמה (בחינה א'), והכלי שרוצה להחזיר נקרא כלי בינה (בחינה ב'). אחר כך, בינה חושבת: "אז מה אני יכולה להחזיר? רק דבר אחד: תענוג אפשר להחזיר. אז אם אני אקבל קצת, כדי שהוא יהנה, אז בכך אני אוכל להשפיע לו." והכלי הזה נקרא זעיר אנפין (בחינה ג'). ואחר כך הוא כולו רוצה לקבל, על מנת לקבל, וזוהי בחינת מלכות, בחינה ד'.
למה כולו רוצה לקבל? כי הכלי הרגיש מתוך בחינה ג', שהכי טבעי בשבילו - זה לקבל. ומלכות הזאת, בחרה בעצמה, מבין שני רצונות אשר היו לפניה במצב של בחינה ג', שהיא רוצה לקבל. למה? האור בא מהבורא. הרצון לקבל בבחינה א', בא מהאור. הרצון להשפיע בבחינה ב', בא גם הוא מן האור. בחינה ג' כלולה מבחינה א' ומבחינה ב', מרצון לקבל ורצון להשפיע, והיא בוחרת, שהיא רוצה לקבל. היא בוחרת בעצמה - זה לא בא מלמעלה. בשל כך, הרצון שיש בבחינה ד' הוא רצון עצמאי, ולכן, היא נקראת מלכות, או נברא - הרצון העצמאי.
אחר כך כל מה שקורה לנו, קורה עם הרצון הזה. אין יותר התפתחות של הבחינות, אלא עכשיו, מלכות מתפתחת. איך היא מתפתחת? היא מתחילה לקבל אור מהבחינות שקדמו לה: מבחינת שורש, ומא', ומב', ומג', ומד', היא לוקחת הכול לתוכה, ואז היא כוללת את כל החלקים האלה. מכאן, שמלכות כוללת חמישה חלקים: שורש, א', ב', ג', ד'. רק, אם ההבחנות האלו, שלפניה, נקראות "בחינות", אז בתוך הבחינה ד', בתוך מלכות, ההבחנות האלה נקראות דרגות עביות. זאת אומרת, דרגות של כוח הרצון. רצון יותר גדול, נחשב ליותר עבה. אם כן, בחינת שורש זה הרצון לקבל הכי חלש, ובחינה ד', זה הרצון לקבל הכי חזק.
אחר כך למדנו שמלכות הזאת, שקיבלה בתוכה את כל האור, נקראת מלכות, או עולם אין סוף, כי היא מקבלת ללא שום הגבלה, בלי סוף. ומפני שהאור ממלא אותה, ונותן שוב את ההרגשה מי הוא, שהוא המשפיע, ומלכות היא רק מקבלת, אז היא מרגישה, שהיא הפוכה מן האור לגמרי. ואז כמו שמלכות קיבלה את האור בתוכה, ונקראת מלכות דאין סוף, כעת, היא מגרשת את האור, מכל הבחינות שלה, והפעולה הזאת נקראת צמצום א'. ואז, אחרי הפעולה הזאת, אחרי צ"א, כשהאור עזב את המלכות, היא נשארת ריקה, ריקנית, וזה נקרא עולם הצמצום.
אחר כך היא חושבת: "נו, במצב הזה - מה אני? אני לא מקבלת, לא נהנית, ולא מהנה לאף אחד. איך אני יכולה לעשות בכל זאת איזה מעשה?" ואז היא עושה חשבון - איך לעשות: "אם אני אקבל, רק על ידי כוונה, שהקבלה שלי היא בשביל לתת תענוג (זו הבחנה בערך כמו שהייתה בבחינה ג'), אז אולי אני אקבל קצת, כי אני צריכה לשמור, שאני לא אהנה בעצמי, אלא אני אהנה רק בגלל שהוא נהנה. ואז בצורה כזו אני דומה לו, כמה שאוכל לקבל בתוכי, בכך, אני אהיה דומה לבורא לגמרי. זאת אומרת שאני, בחלק של עצמי אולי לא אקבל את הכול; חלק ישאר אצלי ריק. אבל יהיה גם חלק מלא, ובחלק הזה אני אהיה דומה לו לחלוטין, ובכך אני אתעלה מעל להוויתי כנברא, להיות בורא, עם כל המשתמע מכך. ואולי באמצעות כל מיני פעולות, אני אוכל אחר כך, לאט לאט, למלא את עצמי עוד ועוד ועוד, עד הסוף. וכך אני אוכל אולי פעם, כך היא חושבת, לקבל את כל האור, ואני אהיה מלאה, והוא יהיה מלא ממני." בזה הנברא יהיה שווה לגמרי לבורא. וזו בעצם מטרת הבריאה, להגיע למצב כזה.
המצב שבו מלכות מלאה בכל האור נקרא מצב א' - מלכות מלאה. מצב ב' - זה תיקונים, זה כשמלכות חושבת איך היא תקבל על מנת להשפיע - זה נקרא זמן התיקונים, או מצב של תיקונים. ומצב ג' - נקרא גמר תיקון, זה כשמלכות מגיעה למצב, שהיא גם כן, כמו בחינה א', מלאה בכל האור, ובדומה לבורא, היא בעל מנת להשפיע ודומה לו לגמרי. מה היא מרוויחה מזה שהיא דומה לבורא? שכך, מצד אחד, היא מקבלת הכול, ממש כמו שקיבלה במצב הא', זאת אומרת, שהיא לא מפסידה דבר מהאור שמגיע אליה. ומצד שני, היא דומה לגמרי לבורא. כלומר, יש פה שני תנאים: א) שהיא מקבלת. ב) שהיא משפיעה. היא מקבלת כנברא, כלומר, היא לא מפספסת שום דבר, וגם – היא דומה לבורא. וזה נקרא גמר תיקון. (אנחנו נמצאים כמובן במצב הב'). (איור 1)

בלימוד הקבלה, אנחנו לומדים קצת על מצב הא', על איך שזה היה באין סוף. אנחנו לומדים קצת על מצב הג', בערך, מה זה אמור להיות. אבל בעצם, אנחנו לומדים על התיקונים שעלינו לעשות, ואת התיקונים האלה כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות. למה? כי כל אחד מאיתנו, הוא בעצם חלק קטן מהמלכות הזאת.
המלכות מתחלקת לשש מאות אלף חלקים שנקראים נשמות. כל חלק חייב לעבור את התיקון שלו, וכל חלק מתחלק לעוד כמה חלקים, ולעוד כמה חלקים, ויוצא כך, שבסך הכול, כל העבודה שלנו, כל החיים שלנו: חיים ומוות, כל מה שקורה איתנו במשך כל השנים שאנחנו נמצאים כאן; לא בעולם הזה, כן בעולם הזה, חוזרים, יוצאים... הכול זה רק זמן התיקון. וסך הכול, זה מה שאנחנו מבצעים - בדעתנו, או שלא בדעתנו, בהכרה או ללא הכרתנו, כל הזמן עוברים עלינו תיקונים. התיקונים האלה צריכים לעבור על כל הנשמות משך ששת אלפים שנה.
זאת אומרת, שבסוף ששת אלפים שנה, כל נשמה ונשמה, אמנם בכל מיני צורות, אבל כל אחת צריכה להגיע לאיזושהי פיסגה, שנקראת מטרת הבריאה. (איור 2)

המצבים האלה מתבצעים בנו בצורה בלתי פוסקת, בצורה בלתי רצונית מצדנו. אנחנו בכלל לא פועלים על זה, וכעיקרון גם לא יכולים להשפיע על זה. אז בשביל מה אנחנו לומדים, אם הכל נתון: יש מצב א', יש מצב ב', יש מצב ג', ואנחנו צריכים לעבור את המצבים האלה? בשביל מה הם מספרים לנו את זה? בשביל מה בכלל להבין בזה משהו, בשביל מה ללמוד? - מפני שהדרך הזאת, למרות שהיא דרך מיוחדת לכל נשמה ונשמה, ומפני שלכל חלק וחלק שבמלכות דאין סוף יש כבר טבע משלו, אופי משלו, אז ודאי, שכנגד הטבע והאופי הזה, יש משהו כאן, במצב הראשון ובמצב השלישי.
אז במצב הא' אני נמצא בצורה שאני עוד לא תיקנתי על עצמי מסך, והכוונות שלי הן על מנת לקבל. במצב הג' אני עם אותם הרצונות, רק שהם בעל מנת להשפיע. זאת אומרת שמהמצב הא' עד למצב הג', אני רוכש מסך על כל הרצונות שלי. אם הרצונות שלי ברורים וידועים כבר במצב הא', אז ודאי שידוע גם איזה מסכים ובאיזו צורה אני צריך לקבל ולהרכיב את המסכים על עצמי. כלומר, הגרף שמראה איך אני אעבור מהמצב הראשון שלי, מהגלגול הראשון, דרך כל הגלגולים שאעבור, עד הסוף, הוא כבר ידוע.
בנוגע לדרך אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אנחנו לא יכולים להשפיע על הדרך שלנו, חוץ ממהירות - את הדרך הזאת אנחנו יכולים לזרז. ובגלל זה אנחנו לומדים. מפני שמתוך הלימוד אנחנו רוכשים את הידע, כיצד אנחנו יכולים לזרז את זמן התיקון, כך שששת אלפים שנה, יעברו אצלנו תוך שנתיים.
זאת אומרת ששת אלפים, זה עניין של ששת אלפים מדרגות. אדם יכול, נגיד, במקום להתגלגל לעולם הזה, ולעבור מאורעות דרסטיות כאלו, ונוראיות, ואוי ואבוי מה שיכול להיות, ובאמת מה שקורה עם אנשים, ואיתנו... אז אדם יכול לעבור את השלבים האלה במהירות, ולהחליף את צורות היסורים.
מה זאת אומרת צורות היסורים? כל היסורים, כל המאורעות הלא נעימות שבאות אלינו, באות מפני שהכלי ריק, ולא יכול לקבל, מפני שחסר לו מסך. אם אדם עובד על מסכים, על ידי שיטת הקבלה, אז בזמן שהוא עובד על מסכים, הוא לא סובל מזה שהכלי ריק, אלא סובל מזה שאין לו מסך. כלומר, אדם מעביר את היסורים ממה שנקרא יסורים של שנאה, ליסורי אהבה. ואז, הוא לגמרי לגמרי פטור מכל היסורים שבעולם הזה. אם האדם משתוקק לרוחניות אז לא עוברים עליו יסורים. הוא מרגיש את התהליך שעובר בצורה אחרת לגמרי. למעשה, אנחנו לומדים רק לצורך זה, לצורך התגלות האלוקות במהירות, וזו התועלת מהלימוד.

למדנו שיש: מצב א', ב', וג'. מצב א' - מלכות דאין סוף, מצב ג' - גמר התיקון, שעליו אין לנו עדיין מה לדבר. בכל הספרים שלהם, המקובלים כותבים לנו, על מצב התיקונים (מצב הב'); על מה שמתבצע עם שישים ריבוא, שש מאות אלף נשמות, משך ששת אלפים שנה. (ראה "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ד). אנחנו עוד נלמד מהם ששת אלפים שנה, ומה זה שש מאות אלף נשמות. אלה מספרים מיוחדים, זה לא בדיוק לפי החשבונות שלנו.

חזרה לראש הדף
Site location tree