אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה במילים פשוטות / פרק 3: סיפור הבריאה / ארבעה שלבים בסיסיים (או בקבלית: ארבע בחינות של אור ישר)

ארבעה שלבים בסיסיים (או בקבלית: ארבע בחינות של אור ישר)

נחזור לסיפור שלנו. כדי לממש את מחשבתו לתת תענוג, הבורא תכנן בריאה שרוצה לקבל את התענוג המסוים שבלהיות דומה לו, לבורא. אם אתם הורים, אתם מכירים את ההרגשה הזו. אין מילים שמחממות את ליבו של אב גאה יותר מהמילים "הבן שלך הוא ממש 'קוֹפִּי' שלך!"

אז כמו שאמרנו, מחשבת הבריאה היא לתת תענוג לנברא והיא שורש הבריאה. לכן מחשבת הבריאה נקראת "בחינת שורש" (בחינה מלשון "הבחנה"), והרצון לקבל את התענוג נקרא "בחינה א'".

שרטוט 1: חמשת שלבי ההתפתחות של הרצון לקבל.

החיצים שמופנים כלפי מטה מתארים את אור הבורא נכנס אל הכלי, והחיצים שמופנים כלפי מעלה מתארים את הרצון של הנברא להחזיר הנאה לבורא.

---------------Kabbalearn------------------

שימו לב שבחינת שורש מתוארת כחץ שמופנה כלפי מטה. כל חץ שמופנה כלפי מטה מתאר אור שמגיע מהבורא לנברא. אבל ההיפך אינו נכון; כשמופיע חץ שמצביע כלפי מעלה, זה לא אומר שהנברא נותן לבורא, אלא שהוא רוצה לתת לו בחזרה. ומה קורה כשיש שני חצים שמצביעים לכיוונים הפוכים? המשיכו לקרוא, התשובה בקרוב...

---------------Kabbalearn------------------

המקובלים קוראים לבורא גם "הרצון להשפיע", כלומר, "רצון לתת שפע". לנברא הם קוראים "הרצון לקבל הנאה ותענוג" או פשוט "רצון לקבל". נדבר בהמשך על הצורה בה אנו תופסים את הבורא, אבל בשלב זה חשוב רק להבין שהמקובלים תמיד אומרים לנו מה הם תופסים. הם לא אומרים לנו שלבורא יש רצון לתת, הם אומרים שמה שהם רואים בבורא זה שיש לו רצון לתת, וזו הסיבה שהם קראו לו "רצון לתת". ומפני שהם גם גילו בתוכם רצון לקבל את התענוג שהוא רוצה לתת, הם קראו לעצמם "רצון לקבל".

אז הרצון לקבל הוא הבריאה הראשונה; זה השורש של כל נברא. כשהבריאה (הרצון לקבל) מרגישה שהתענוג מגיע אליה ממישהו שנותן, היא קולטת שתענוג אמיתי נמצא בנתינה, ולא בקבלה. כתוצאה מכך, הבריאה מתחילה לרצות לתת (שימו לב לחץ שמופנה כלפי מעלה שיוצא מהכלי השני – הכוס שבשרטוט). זהו שלב חדש לגמרי, והוא נקרא "בחינה ב'".

מה הופך את זה לשלב חדש? אם אנחנו מסתכלים על הכלי עצמו, אנחנו רואים שהוא לא משתנה לאורך הבחינות. זה אומר שהרצון לקבל מקבל בדיוק באותה המידה שקיבל לפני כן. מפני שהרצון לקבל תוכנן במחשבת הבריאה, הוא נצחי ואינו ניתן לשינוי.

אבל בבחינה ב' הרצון לקבל רוצה לקבל תענוג מנתינה, ולא מקבלה, וזה שינוי משמעותי. ההבדל הגדול הוא, שבחינה ב' זקוקה לעוד מישהו שלו היא תוכל לתת. במילים אחרות, בחינה ב' חייבת להתייחס בצורה חיובית אל מישהו אחר או אל משהו אחר מחוץ לעצמה.

בחינה ב', שמחייבת אותנו לתת למרות הדחף הבסיסי שלנו לקבל, היא מה שהופך את החיים לאפשריים. בלעדיה הורים לא היו דואגים לילדים שלהם, וחיי החברה לא היו אפשריים כלל.

עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע חוק הטבע הוא חוק הנתינה, ולא חוק הקבלה, למרות שהרצון לקבל הוא הדחף הבסיסי שפועל בכל נברא, בדיוק כמו בבחינה א'. מהרגע שבבריאה יש גם רצון לקבל וגם רצון לתת, כל מה שיקרה לה ינבע מתוך "מערכת היחסים" שבין שתי הבחינות האלו.

כאמור, הרצון לתת שבבחינה ב' מאלץ אותה לתקשר, לחפש מישהו שצריך לקבל. לכן עכשיו בחינה ב' מתחילה לבדוק מה היא יכולה לתת לבורא. אחרי הכול, בשלב הזה אין עדיין אף אחד אחר לתת לו.

אבל כשבחינה ב' מנסה לתת, היא מגלה שהבורא רוצה רק לתת, ואין לו בכלל שום רצון לקבל. וחוץ מזה, מה הנברא יכול לתת לבורא?

יותר מזה, בחינה ב' מגלה שבתוך תוכה – כלומר, בבחינה א' – הרצון האמיתי שלה הוא לקבל. היא מגלה שהשורש שלה הוא במהותו רצון לקבל הנאה ותענוג, ושאין בתוכה אפילו גרם אחד של רצון אמיתי לתת. אבל, וזו נקודה חשובה מאוד, מפני שהבורא רוצה רק לתת, הרצון של הנברא לקבל הוא בדיוק מה שהוא יכול לתת לבורא.

מבלבל? אולי. אבל אם תיזָכרו בדוגמה של האימא והתענוג שהיא מקבלת מלהאכיל את תינוקה, תבינו שהתינוק בעצם נותן תענוג לאימא שלו פשוט בזה שהוא רוצה לאכול.

לכן בבחינה ג' הרצון לקבל בוחר לקבל, ובזה הוא נותן בחזרה לבחינת שורש, לבורא. עכשיו יש לנו מעגל מושלם שבו שני השחקנים נותנים: בחינת שורש (הבורא) נותנת לנברא (בחינה א'), והנברא, אחרי שעבר דרך בחינות א', ב' ו- ג', נותן בחזרה לבורא בכך שהוא מקבל ממנו.

בשרטוט 1, החץ שמופנה כלפי מטה בבחינה ג' מראה שהפעולה שלה היא קבלה, כמו בבחינה א', והחץ שמופנה כלפי מעלה מראה שהכוונה שלה היא לתת, כמו בבחינה ב'. ושוב, שתי הפעולות משתמשות באותו הרצון לקבל כמו בבחינות א' ו-ב'. זה לא משתנה כלל.

כמו שכבר הבנו, הכוונות האגואיסטיות שלנו הן הסיבה לכל הבעיות שאנחנו רואים בעולם. וגם כאן, בשורש הבריאה, הכוונה חשובה הרבה יותר מהפעולה עצמה. נראה שיש לנו עכשיו מעגל מושלם שבו הבורא הצליח להפוך את הנברא לדומה לו – לנותן. יותר מזה, הנברא נהנה לתת, וכך להחזיר תענוג לבורא.

אבל האם זה משלים את מחשבת הבריאה? לא ממש. פעולת הקבלה (בבחינה א') וההבנה שהרצון היחיד של הבורא הוא לתת (בבחינה ב'), גורמות לנברא לרצות להיות באותו המצב, שהוא בחינה ג'. אבל העובדה שהנברא הפך לנותן, לא אומרת שהוא הגיע למצב של הבורא, ובכך השלים את מחשבת הבריאה.

להיות במצבו של הבורא פירושו שהנברא לא רק יהפוך לנותן, אלא שיהיו לו אותן המחשבות כמו של הנותן – מחשבת הבריאה. במצב כזה הנברא יבין למה בכלל נוצר המעגל בורא-נברא, ומדוע הבורא יצר את הבריאה.

הרצון להבין את מחשבת הבריאה הוא שלב חדש לחלוטין. אפשר להשוות אותו רק למצב של ילד שרוצה להיות גם חזק וגם חכם כמו הוריו. ברור לנו שזה אפשרי רק כשהילד באמת 'נכנס לתוך הנעליים של ההורים שלו'.

בחכמת הקבלה, הבנת מחשבת הבריאה – דרגת ההבנה העמוקה ביותר, נקראת "השגה". לכך משתוקק הרצון לקבל בבחינה האחרונה שלו – בחינה ד'.

הרצון להשיג את מחשבת הבריאה הוא הכוח החזק ביותר בבריאה, והוא עומד מאחורי כל תהליך ההתפתחות. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, מה שכולנו באמת מחפשים הוא להבין למה הבורא עושה את מה שהוא עושה. זהו בדיוק הדחף שהניע את המקובלים לגלות את סודות הבריאה לפני אלפי שנים, וכל עוד לא נשיג את זה בעצמנו, לא יהיו לנו שקט ושלווה.

---------------Kabbalearn------------------

הספירות בחכמת הקבלה

שֵם אחר לארבע הבחינות (חמש, אם סופרים את בחינת שורש) הוא ספִירות (מלשון סַפּיר). לכל ספירה יש אור משלה. בחינת שורש נקראת כתר, בחינה א' חכמה, בחינה ב' בינה, בחינה ג' זעיר אנפין ובחינה ד' מלכות.

למעשה, ישנן עשר ספירות מפני שזעיר אנפין מורכבת משש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. לכן הסדרה השלמה של הספירות היא: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

---------------Kabbalearn------------------

חזרה לראש הדף
Site location tree