אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה במילים פשוטות / פרק 4: היקום שלנו / הרצון לרוחניות

הרצון לרוחניות

---------------Kabbalearn------------------

על טעם ועל ריח

ההבדל היחיד בין אנשים הוא בדרך בה הם רוצים לחוות תענוג. התענוג עצמו הוא מופשט וחסר צורה, אבל כשמכסים אותו בכל מיני "לבושים" או "ציפויים", נוצרת אשליה שיש כל מיני סוגים של תענוג. למעשה, אלה "ציפויים" שונים לאותו תענוג.

העובדה שתענוג הוא במהותו דבר רוחני, מסבירה מדוע יש לנו השתוקקות חזקה ובלתי מודעת להחליף את הציפוי המלאכותי של התענוג ברצון להרגיש אותו בצורתו הטהורה – אור הבורא.

אבל מפני שאנחנו לא מודעים לכך שמדובר בתענוג אחד ובציפויים שונים, אנחנו שופטים את האנשים לפי הציפויים שהם מעדיפים. כיסויים מסוימים נחשבים בעינינו לגיטימיים, כמו למשל אהבת הורים לילדיהם, ואילו אחרים, כמו סמים, נחשבים לבלתי לגיטימיים. כשאנחנו מרגישים שמתעורר בתוכנו ציפוי בלתי לגיטימי לתענוג, אנחנו נאלצים להסתיר את הרצון שלנו לציפוי הזה. אבל הסתרת רצון לא גורמת לו להיעלם, ובטח שלא מתקנת אותו.

---------------Kabbalearn------------------

כמו שאמרנו בפרק הקודם, החלק התחתון של בחינה ד' הוא נשמת אדם הראשון (האנושות). וכמו שהעולמות בנויים בהתאם לרצונות הגדלים, כך התפתחה נשמת אדם הראשון דרך אותם חמישה שלבים: אפס (דומם) עד ארבע (רוחני). האנושות חווה במלואו כל שלב שמתעורר עד שהוא ממצה את עצמו, ואז מתעוררת דרגת הרצון הבאה בהתאם לרצף הרשימות שבתוכנו.

עד היום כבר חווינו את כל הרשימות של כל הרצונות, מדרגת הדומם ועד לדרגת המְדַבֵּר. וכדי שנסיים את התפתחות האנושות, נותר לנו רק לחוות את הרצונות הרוחניים במלואם. כשזה יקרה, נשיג את האחדות שלנו עם הבורא.

למעשה, הרצונות מהדרגה החמישית החלו להופיע כבר במאה השש עשרה, כפי שתיאר זאת המקובל רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש), אך היום הם מופיעים בצורה הרבה יותר דומיננטית, והופכים את החיפוש הרוחני לאחד המאפיינים הבולטים של דורנו. זו הסיבה שמיליוני אנשים ברחבי העולם מחפשים תשובות רוחניות לשאלותיהם.

ומפני שהרשימות שצפות בנו היום קרובות יותר לרוחניות מבעבר, השאלות המרכזיות שאנשים שואלים היום הן על המקור, על השורש הרוחני שלהם. שאלות כמו: מאין הגעתי? מי תכנן זאת ולאיזו מטרה? מתעוררות היום באנשים. וכשהתשובות של הדת אינן מספקות מענה לשאלותיהם, הם מחפשים תשובות בשיטות אחרות.

ההבדל המרכזי בין הדרגה החמישית ליתר הדרגות הוא שבדרגה הזו אנחנו חייבים להתפתח בצורה מודעת. בדרגות הקודמות, הטבע תמיד חִייב אותנו להתקדם מדרגה לדרגה. הוא עשה זאת בכך שהפעיל עלינו לחץ שגרם לנו להרגיש כל כך לא נוח במצבנו, שהיינו חייבים לשנות אותו. כך הטבע מְפַתֵח את כל חלקיו: האדם, החי, הצומח ואפילו הדומם.

כיוון שאנחנו עצלים מטבענו, אנחנו נעים ממצב למצב רק כשהלחץ במצב הנוכחי הופך בלתי נסבל. אחרת, לא נזיז אפילו אצבע. ההיגיון כאן פשוט: אם טוב לי איפה שאני, למה שאזוז, למה שאשנה את המצב?

אבל לטבע יש תכנית אחרת עבורנו. במקום "להרשות" לנו להישאר רגועים ושאננים במצבנו, הוא דוחף אותנו שנתפתח ונגיע לדרגתו, דרגת הבורא. זוהי מטרת הבריאה, התענוג המושלם.

אז יש לנו שתי אפשרויות: או שנבחר להתפתח על ידי הלחץ (הכואב) של הטבע, או שנתפתח ללא כאב בכך שנשתתף בתהליך באופן מודע. אין לנו אפשרות להישאר בלתי מפותחים, כי זה לא מסתדר עם תכנית הטבע.

הדרגה הרוחנית שלנו מתחילה להתפתח רק אם אנחנו רוצים שהיא תתפתח בתוכנו ותגיע למצבו של הבורא. בדיוק כמו בבחינה ד' שבארבע הבחינות, עכשיו אנחנו צריכים לבחור לשנות את הרצון שלנו.

ולכן הטבע ימשיך ללחוץ עלינו. אנחנו נמשיך לסבול ממשברים שונים ומשונים – כלכליים, בטחוניים, אקלימיים, אישיים ועוד, עד שנבין שאנחנוחייבים להשתנות, שאנחנו חייבים לחזור בצורה מודעת אל השורש שלנו.

בואו נעשה חזרה מהירה: השורש הרוחני שלנו התפתח דרך בחינות א' עד ד'. בחינה ד' התפצלה לעולמות (החלק העליון שלה) ולנשמות (החלק התחתון שלה). הנשמות – שהיו מקובצות יחד בתוך נשמת אדם הראשון המאוחדת – נשברו בכך שאיבדו את תחושת האחדות שלהן עם הבורא. השבירה הזו של אדם הראשון הביאה את האנושות למצב הנוכחי שלה, כשמחסום בלתי נראה מפריד בין העולמות הרוחניים לעולם שלנו.

מתחת למחסום, הכוח הרוחני יצר חלקיק גשמי שהחל להתפתח. זה היה המפץ הגדול.

זכרו שכאשר המקובלים מדברים על העולם הרוחני ועל העולם הגשמי, הם מדברים על תכונות של אהבה או של אגואיזם, בהתאמה. הם לעולם לא מדברים על עולמות שתופסים מקום פיזי בחלל או באיזשהו יקום בלתי נודע.

אנחנו לא יכולים למשל לטוס בחללית לעולם יצירה או אפילו לגלות את הרוחניות על ידי שינוי ההתנהגות שלנו. אנחנו יכולים לגלות אותה רק בכך שנהפוך לאוהבים – לדומים לבורא. ברגע שנעשה זאת, נגלה שהבורא כבר נמצא בתוכנו ושהוא תמיד היה שם, רק חיכה לנו.

כל דרגות ההתפתחות הקודמות, עד לדרגה האחרונה שלנו, התרחשו ללא כל מודעות "לעצמן". מבחינת המודעות העצמית שלנו, העובדה שאנחנו קיימים לא מעידה על כך שאנחנו מודעים לקיום שלנו. לפני שאנחנו מגיעים לדרגה הרביעית, אנחנו בקושי קיימים. במילים אחרות, אנחנו פשוט חיים את חיינו בנוחות ככל האפשר, אבל מתייחסים לקיום שלנו כמובן מאליו, מבלי לשאול שאלות על מטרתו.

אבל האם זה באמת כל כך מובן מאליו? מינרלים, קיימים באדמה כדי שצמחים יוכלו לאכול אותם ולגדול; צמחים קיימים כדי שחיות יוכלו לאכול אותם ולהתקיים; מינרלים צמחים וחיות קיימים כדי שבני האדם יוכלו לאכול אותם ולגדול. אבל מהי מטרת הקיום של בני האדם? כל הדרגות משרתות אותנו, אבל את מי או את מה אנחנו משרתים? את עצמנו? את האגו שלנו? כשאנו שואלים את השאלות האלו בפעם הראשונה, זוהי ראשיתה של ההתפתחות המודעת שלנו, הופעתו של הרצון לרוחניות. והיא נקראת "הנקודה שבלב".

בדרגת ההתפתחות האחרונה אנחנו מתחילים להבין את התהליך שבו אנו נמצאים. אנחנו מתחילים להשיג ולהפנים את ההיגיון שבטבע. ככל שאנחנו מבינים את ההיגיון שבו, כך אנחנו מרחיבים את המודעות שלנו ומתמזגים עימו. לבסוף, כשאנחנו הופכים ל"מאסטרים" באמנות של חוקי הטבע, אנחנו מבינים כיצד הטבע פועל, ואפילו לומדים להנהיג אותו בעצמנו. התהליך הזה קורה אך ורק בדרגת ההתפתחות האחרונה – דרגת ההתעלות הרוחנית.

צריך תמיד לזכור שהדרגה האחרונה של ההתפתחות שלנו חייבת להתגלות מתוך מודעות ובחירה חופשית. ללא רצון מדויק וחזק לגדילה רוחנית לא תוכל להתרחש כל התפתחות רוחנית. אחרי הכול, ההתפתחות הרוחנית מלמעלה למטה כבר קרתה. כבר הורידו אותנו דרך ארבע הבחינות של האור, לחמשת העולמות (אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה), וכבר מיקמו אותנו כאן, בעולם הזה.

לכן, אם אנחנו רוצים לטפס כעת חזרה במעלה הסולם הרוחני, אנחנו חייבים לבחור בכך. אם נשכח שמטרת הבריאה היא שנהפוך להיות דומים לבורא, לא נבין למה הטבע לא עוזר לנו, ולפעמים אפילו נְדָמה שהוא 'שם לנו רגליים'.

מצד שני, אם נתרכז כל הזמן רק במטרת הטבע, נרגיש שהחיים הם מסע תגליות מרתק, ממש "חפש את המטמון" רוחני. יותר מכך, ככל שנשתתף בצורה פעילה יותר בסיור החיים המודרך הזה, התגליות יגיעו בצורה מהירה וקלה יותר. ואפילו טוב מזה, הקשיים יורגשו בנו כשאלות שעליהן אנו צריכים לקבל תשובות, במקום כסבל שאיתו אנחנו צריכים להתמודד. לכן כדאי הרבה יותר להתפתח מתוך המודעות העצמית שלנו, ולא לחכות לטבע שייתן לנו דחיפה כואבת מאחור!

אם יש לנו רצון להתפתח ברוחניות, אז יש לנו הכלי המתאים לזה, ואין הרגשה טובה יותר מכלי מלא, מרצון ממומש.

אבל לפני המילוי הרוחני חייב להיות רצון לרוחניות, כי אין תענוג בלי 'רצון קודם' אליו. הכנת הכלי לפני האור היא לא רק האמצעי היחיד באמצעותו עולים בדרגה הרביעית, זהו גם האמצעי היחיד שלא כולל שום תחושות כאב או מחסור.

אם חושבים על זה, אין דבר טבעי יותר מלהכין קודם את הכלי. אם אני רוצה לשתות מים, אז מים הם האור, התענוג שלי. ובאופן טבעי, כדי לשתות מים אני חייב להכין קודם כל את הכלי, שבמקרה הזה יהיה הצָמָא. עיקרון זה נכון לגבי כל דבר שאנחנו רוצים להשיג בעולם הזה. אם 'האור שלי' הוא מכונית חדשה, אז הרצון שלי אליה הוא 'הכלי' שלי. הכלי הזה גורם לי לעבוד ולטרוח כדי להשיג את המכונית, והוא המבטיח שאני לא אבזבז את הכסף שלי על כל מיני דברים אחרים.

ההבדל היחיד בין כלי רוחני לכלי גשמי הוא, שעם הכלי הרוחני אני לא ממש יודע מה אני אקבל. אני יכול לדמיין את זה ככל מיני דברים, אבל מפני שיש מחסום בין המצב הנוכחי שלי לבין המטרה שאותה אני רוצה, אני לעולם לא יכול באמת לדעת מה ההרגשה שקיימת במטרה שלי, עד שאני מגיע אליה בפועל. כשאני מגיע אליה, היא עצומה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין, אבל אני לעולם לא אדע בוודאות עד כמה היא עצומה עד שאגיע אליה. אם הייתי יודע מראש מהו הרווח, לא היתה נבנית בי תכונת האהבה והנתינה, אלא זה היה לא יותר מאשר אגואיזם מחוּפָּשׂ לנתינה.

חזרה לראש הדף
Site location tree