הגבול השני – היכן אנחנו תופסים
כמו שאמרנו בפרק הקודם, החומר שממלא את העולמות הרוחניים נקרא "נשמת אדם הראשון". אמרנו גם שהנשמות – שהיו מקובצות יחד בתוך נשמת אדם הראשון – נשברו (נפרדו) ואיבדו את תחושת האחדות שלהן עם הבורא. השבירה הזו של אדם הראשון הביאה את האנושות למצב הנוכחי שלה, כשמחסום בלתי נראה מפריד בין העולמות הרוחניים (מעליו) לעולם שלנו (מתחתיו).
אבל נשמת אדם הראשון לא רק נפרדה מהבורא, היא גם התנפצה לאינספור רסיסים. הרסיסים האלו הם אנחנו. וכמו שהעולם הרוחני הוא "הבית" של נשמת אדם הראשון המחוברת, כך העולם הגשמי – שאליו נפלה הנשמה כשנשברה – הוא "הבית" של נשמת אדם הראשון השבורה. כלומר, כולנו חלקים של אותה נשמה, אבל איננו חשים זאת משום שאנחנו שבורים – רוצים לקבל רק לעצמנו, במקום לחיות כגוף אחד שמחובר על ידי אהבה.
במילים אחרות, אם אנחנו שואבים כל תענוג רק לתוכנו, אנחנו מרגישים רק את עצמנו. אם נחפש דרך לתת תענוג לאחרים, נרגיש את החיבור, את "נקודת ההלחמה" שלנו איתם. נקודת ההלחמה הזו נקראת "בורא". וכפי שאמרנו בפרק הראשון, המלה "בורא" מורכבת מצירוף המילים "בוא ו"ראה" – בוא אל מצבי המתוקן, וראה אותי, את תכונת האהבה.
ובפשטות: אם אנו נפרדים ואגואיסטים (אוהבים רק את עצמנו), אנו תופסים את העולם הגשמי. ואם אנו מאוחדים על ידי אהבה, אנו תופסים את העולם הרוחני. ברגע שנגיע לאיחוד מוחלט, נבין את מדרגת האהבה של הבורא ונתאחד עימה. אז נשלים את מטרת הבריאה – להפוך דומים לבורא.