סופו הבלתי נמנע של האגו

"אהבה לחופש היא אהבה לאחרים, אהבה לכוח ושליטה היא אהבה לעצמנו".

[ויליאם הזליט (1778-1830)]

בואו ניזכר שוב ביסודות הבריאה. הדבר היחיד שהבורא ברא הוא הרצון לקבל שלנו, ועליו "יושב" האגו שלנו – הכוונה המקולקלת לקבל לעצמנו. אם נלמד איך "לנטרל" את האגו שלנו, נקים מחדש את הקשר שלנו עם הבורא, הטבע, מפני שללא אנוכיות, נרוויח מחדש את השתוות הצורה עימו כמו שהיא קיימת בעולמות הרוחניים. לכן נטרול האגו שלנו הוא תחילתה של העלייה המחודשת שלנו במעלה הסולם הרוחני, תחילת תהליך התיקון.

לטבע יש הומור קצת אירוני, הקובע שאנשים השקועים בתענוגים אגואיסטיים לא יכולים להיות מאושרים. יש לכך שתי סיבות: האחת, כמו שהסברנו בפרק הראשון, האגו מציב בפנינו מלכוד: ברגע שהשגת את מה שרצית, אתה כבר לא רוצה את זה יותר. השנייה, רצון אגואיסטי נהנה לא רק מסיפוק הגחמות של עצמו, אלא מחוסר הסיפוק של האחרים.

כדי להבין טוב יותר את הסיבה השנייה, נחזור רגע להתחלה. בחינה א' של ארבע הבחינות רוצה רק לקבל תענוג. בחינה ב' כבר יותר מתוחכמת, ורוצה לקבל תענוג מנתינה, מפני שנתינה היא מצבו של הבורא. אם ההתפתחות שלנו הייתה נעצרת בבחינה א', היינו מסופקים ברגע שהרצונות שלנו היו מתמלאים, ולא היה אכפת לנו מה יש לאחרים.

אבל בחינה ב' – הרצון לתת – מאלצת אותנו לשים לב לאחרים, כדי שנוכל לתת להם. ומפני שבבסיסנו אנו רוצים רק לקבל, כל מה שאנו רואים כשאנו מסתכלים על האחרים, זה שיש להם כל מיני דברים שלנו אין. בגלל בחינה ב' אנחנו תמיד נשווה את עצמנו לאחרים, ובגלל הרצון לקבל של בחינה א', אנחנו תמיד רוצים להיות מעליהם. לכן אנחנו נהנים מהמחסור שלהם.

דרך אגב, זו גם הסיבה לכך שקו העוני משתנה ממדינה למדינה. באתר האינטרנט של הכּנסת נכתב ש"משפחה נחשבת ענייה לא כאשר אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי כלשהו הדרוש לקיומה, אלא כאשר תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה". מכאן שעוני הוא דבר יחסי, לא אבסולוטי. אם אני עני, זה לא אומר שאני רעב, זה אומר שיש לי פחות ממה שיש לאחרים סביבי.

מכאן שאם לכל האנשים סביבי היה מה שיש לי, לא הייתי מרגיש עני. אבל אם לכל האנשים סביבי היה יותר ממה שיש לי, הייתי מרגיש כמו האדם העני ביותר בעולם. במילים אחרות, הנורמות שלנו מוכתבות על ידי הצירוף בין בחינה א' (מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו) ובחינה ב' (שנקבעת על ידי מה שיש לאחרים).

למעשה, הרצון שלנו לתת (בחינה ב'), דרכו אנו מתקשרים לאחרים, היה צריך להבטיח שהעולם שלנו יהיה מקום טוב לחיות בו. במקום זאת, הוא הסיבה לכל הרוע בעולם. זו מהות הקלקול שלנו. לכן החלפת הכוונה לקבל לעצמנו בכוונה לתת לזולת היא כל מה שצריך לתקן.