אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1986 / ענין יניקה, ועיבור
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

ענין יניקה, ועיבור

תשמ"ו - מאמר ל"א1985/86 - מאמר 31

עיבור, יניקה ומוחין, הם שלשה מדרגות. לאחר שהאדם כבר זכה להכנס לקדושה, אז מתחיל להשיג אותם, הנקראים נפש בעיבור, ורוח ביניקה, ונשמה במוחין.
אבל גם בהכנה של העבודה, היינו עוד מטרם שהאדם זכה להכנס בקביעות להקדושה, גם כן נוהג ענינים אלו.
"עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית.
ומדוע אני צריך להאמין על זה ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב באם אני הייתי מרגיש את המציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיה לי השתוקקות לשמש אותו, אם כן הסתר זה למה לי, מה מרויח הקב"ה בזה, שהסתיר עצמו מהנבראים. גם על זה לא מתרץ שום תירוץ, אלא גם על הקשיא הזו הוא מתרץ שהוא הולך למעלה מהדעת, ואומר אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עשה הסתר היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה.
נמצא שעל כל הקושיות שעולה במוחו, על הכל הוא אומר שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעינים עצומות, ורק באמונה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על פסוק "כוש תריץ ידיו לאלקים" (תהלים סח, לב). ואמר אם האדם יכול לומר "כוש" היינו הקושיות שלו הם תירוצים, היינו שאינו צריך לתירוץ, אלא הקושיא בעצמו, מזה הוא מקבל תירוץ, פירוש, שאומר שעכשיו שיש לו קושיא, אני יכול ללכת למעלה מהדעת. אז "ידיו לאלוקים", היינו שאז הידיים שלו היינו הכלי קבלה שלו מלשון "כי תשיג יד", ואז האדם נבחן לשלם, עם אלקים.
לכן תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש אמך". וזהו מלשון "כי אֵם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".
והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. אבל הגם שלבו אומר לו שרק עכשיו הוא מסכים לבחינת ביטול אבל אח"כ, הוא יתחרט, על זה יכולים לומר אל תדאג דאגת מחר. ומחר, לאו דוקא, למחרת היום, אלא היום ומחר יכול להיות ההוה, והעתיד, והבדל הזמן יכול אפילו שעה זו, ולאחר כך.
וזהו כמו שאמרו חז"ל: "כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמונה" (סוטה מח). ויש לפרש זה דהכונה הוא באם יש לו לאכול היום, היינו אם עכשיו הוא מוכן לקבל על עצמו בחינה אמונה למעלה מהדעת, ורק חושב, מה יהיה אח"כ, היינו שכבר יש בו רשימות ממצבים, כאלו שהוא היה חושב שישאר כך במצב העליה לעולמים, ואח"כ שוב ירד למקום השפלות, שהוא מקום של אשפה, שפירושו של אשפה הוא, ששם זורקים כל הפסולת.
היינו בזמן העליה היה חושב, שכל ענין של אהבה עצמית הוא רק פסולת, שכדאי לזרוק זה למקום אשפה, זאת אומרת שהיה מרגיש שהרצון לקבל הוא בחינת אשפה, ועכשיו בזמן הירידה הוא בעצמו יורד למקום האשפה, בכדי לקבל משם מזונות כדוגמת החתולים, שנוקרים באשפה למצוא משהו לאכול, להחיות את נפשם, כן בזמן הירידה הוא דומה לחתולים ולא לאנשים מפונקים שבוררים תמיד מה שכדאי לאכול, ומאי לא.
וזה שאנו אומרים בהלל: "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון". ולפי זה יוצא שהאדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.
והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים.
וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה.
אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו כנ"ל, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להשאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור.
אבל באמת האדם צריך להאמין, זה שהוא רוצה עכשיו להכנס לעבודת ה' בבחינת ביטול עצמותו, הוא קריאה מלמעלה, כי זה לא מחכמתו של האדם. והראיה לזה, כי בזמן הקריאה זו, כל הקושיות שהיה לו טרם שקראו לו מלמעלה, היה לו הרבה קושיות, וכל פעם שהיה רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע היה הגוף מתנגד, ולא היה יכול להבין אם יש אדם בעולם, שכן יכול לבטל את עצמותו לה', ולא לדאוג כלל לתועלת עצמו, ותמיד היה שורה עליו איזה פחד אם הוא לבטל עצמו לה'.
ועכשיו הוא רואה שכל המחשבות והספקות נשרפו לגמרי, והוא מרגיש עכשיו תענוג גדול בזה, אם הוא יכול לבטל עצמו לה'. הלא הוא רואה עכשיו שכל הדעת שלו, כלום לא שוה, אעפ"י שקודם לכן היה חושב שאין מי שהוא בעולם, שיהיה בידו לשכנע אותו שצריכים לבטל עצמו לה', והיה אומר זה עבודה קשה שלא כל אחד ואחד יכול להכנס לתוך עבודה זו, ועכשיו הוא רואה שאין שום דבר שיהא לו למפריע מלהדבק ולהבטל לה'. אלא זו הוא כנ"ל היות שזהו הארה מלמעלה לכן נכנעו מלפניו כל המפריעים שבאו ואמרו לו טענת המרגלים, כולם נעלמו מן האופק.
וזהו כמו שכתוב: "כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו" (תהלים קג, טז). וזהו כנ"ל, כי רוח עברה בו, בשעה שאדם מקבל רוח ממרום כל המפריעים נעלמו ואפילו מקומו אינו ניכר. פירוש שבזמן עליה כשהוא מקבל רוח ממרום, אז באותו זמן אינו מבין איך יכול להיות מקומו שהרשעים יכלו לפעול משהו עם טענותיהם.
נמצא בזמן העיבור, היות שאנו רואים שיש זמן הפלה, היינו שאם הולד נולד לפני שנגמר זמן של תיקוני עיבור, וכמו שיש בגשמיות איזה חולשה בהעיבור זה גורם הפלה, שהולד יוצא לחוץ לפני הזמן אז הולד אינו יכול להתקיים ומת. כמו כן ברוחניות אם יש איזה חולשה אז האדם יוצא לחוץ מהעיבור, והוא בא לאויר העולם הזה, וכל המחשבות שישנם בעוה"ז נופלים למחשבתו וכל הרצוניות של עוה"ז מתדבקים בו, וזה נקרא שהעיבור מת.
ובתע"ס חלק ט' (דף תשפ"ח אות פג) כותב שם, וזה לשון הרב: "והנה צריך להיות באשה, בחינת דלתות, כדי לסוגרם ולעכב הוולד שם בפנים שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי, וגם צריך שיהיה בה, כח המצייר את צורת הולד", עד כאן לשונו.
ומבאר שם ב"אור פנימי", כי בעיבור יש שם שני כוחות. א) כח המצייר שהציור של הוולד הוא קטנות, היינו שגם להשיג קטנות, יש סדר שגם קטנות הוא הכנה לגדלות, שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות, ובכל מקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, ויכולה לקלקל, את בחינת העיבור שלא תוכל לקבל את שלימותה, ועל ידי זה הוא בא לידי הפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלה.
כי בעיבור יש כ"ה פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל ע"י אמו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום ע"י שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא עיבור ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת.
היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחור מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם.
ושם המדובר באורות עליונים, ואותו דבר נוהג גם כן בעת ההכנה שרוצה להכנס להיכל המלך, נוהג גם כן אותו סדרים. כי כמו ששם יש הרבה בחינות ואין העיבור נגמר בפעם אחת, ואומרים שיש שם תשעה ירחי לידה, עד שמשיג כ"ה פרצופים, כמו כן בהכנה גם כן יש הרבה בחינות עד שמשיג בחינת עיבור בשלימות, בזמן ההכנה, לכן יש הרבה עליות וירידות ולפעמים העיבור מתקלקל, שנקרא גם כן הפלה, וצריכים להתחיל מחדש את סדר העבודה.
ונבאר ענין כח המצייר שישנו בזמן ההכנה, שהציור של העיבור הוא קטנות, שענינו הוא שרק בכלים דהשפעה היינו בזמן שעוסק בתורה ועבודה אז הוא יכול לכוון, שעושה הכל על הכוונה של השפעה.
היינו מה שעוסק עכשיו בתו"מ, הוא מטעם שמאמין בה', ובגדלותו. והוא מקבל על עצמו, שמהיום והלאה, כל הנאה שלו יהיה רק בזה, שיש לו רצון לשמש את המלך, שזה יחשב לו, כאילו הרויח הון תועפות, וכאילו כל העולם כולו, מסתכלים עליו, ומקנאים בו בזה, שהוא זכה, לעלות ברום המעלות, מה שאדם אחר לא זכה לזה. וממילא הוא שש ושמח, ולא מרגיש בעולם שום דבר רע, אלא שהוא חי אז בעולם שכולו טוב.
אבל כל הנאה וחשיבות הוא בזה, שהוא נותן, היינו שהוא רוצה לתת לה', היינו הוא הולך כל היום, עם מחשבה אחת. ומה עלי, לעשות איזה מעשה, שאני אוכל לשמח, את ה' בזה. היינו מצד אחד אנו אומרים שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל שכר, אלא בלתי ה' לבדו, ומצד השני אנו אומרים שהוא צריך לקבל הנאה ולעשות ציורים, איך לקבל הנאה.
זאת אומרת הוא צריך לעשות ציורים של גדלות וחשיבות, איך שמכבדים את מלך בשר ודם, או סתם גדולי עולם, ולראות איך שהכלל מכבדים אותם. ואח"כ, ילמוד מהעולם, איך שהם נהנין מזה שהם משמשים את גדולי עולם, ולהשתמש בזה לגדלות הבורא, שגם כשהוא, משמש את הבורא, הוא מוכרח להרגיש אותו הנאה כפי שהם נהנים מזה, שהם משמשים את הגדולים שבעולם.
אחרת, היינו אם אין לו הנאה גדולה בזה שעוסק בתו"מ, זהו סימן שאינו מחשיב את הבורא בחשיבות כזאת, כמו שהם מחשיבים ומקבלים הנאה ותענוג, מזה שהם משמשים לגדולי עולם כנ"ל.
אי לזאת בעת שהוא מדבר להבורא, הוא צריך מקודם לעשות איזה ציור למי אני מדבר, היינו מה גדלו וחשיבותו שלו. היינו באיזה דרך ארץ, ובאיזה שיעור יראת הכבוד, אני מדבר אליו, והוא שומע ומסתכל עלי, בעת שאני מדבר אליו.
לדוגמה, כשאדם אוכל איזה עוגה או איזה פרי, וכדומה, אז אנו יודעים שצריכים להאמין בהבורא, שהוא ברא כל אלה, ואנחנו מקבלים עכשיו הנאה מזה שהוא הוכן לנו ממה להנות, ועל זה אנו פונים אליו, ונותנים לו תודה על זה. ואומרים אליו אנו מודים ומשבחים אותך, עבור הנאה זו, ואומרים ברוך אתה ה', בורא פרי העץ. וכדומה.
אז יש לאדם לעשות בקורת על הדיבור הזה שאמר עכשיו להבורא, באיזה יראת הכבוד, הוא הרגיש בזמן הדבורים, שדיבר אליו. ומה הוא מרגיש לאחר שדיבר אתו, היינו איזה רושם השאיר אצלו, איזה התרוממות רוח, היות שאם באמת הוא מאמין שדיבר עם המלך, איפוא ההתרגשות והשמחה. כמו שכתוב: "אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי".
אם נכנס בפרטים יש להבחין בפעולה זו ב' הבחנות. א', מזה שהוא נהנה מהפרי שהוא אוכל. והנאה זו שהוא נהנה מהפרי וכדומה, שייך להרצון לקבל הבהמי. פירוש, שהנאה מאכילה ושתיה וכדומה, גם בהמות נהנים, ולא צריכים לאדם שיקבל הנאה כזו, ומשום זה, נקרא הנאה הזו, הנאה בהמית.
אבל הברכה והתודה, שנתן להבורא על זה, יש להבחין בזה כמה הבחנות. נמצא שבבחינה ב' שבהפעולה הנ"ל, היינו הנאה מזה שנותן תודה להבורא, זה, שייך דוקא לאדם, וזה אינו נוהג בבהמות. וכאן נוהג הרבה הבחנות, מטעם שבפעולה זו השייך לאדם, כי באדם, יש להבחין הרבה דרגות.
למשל אצל אדם יש להבחין בו, שיעור האמונה, כמה הוא מאמין, בזה שהבורא נתן לו כל הנאות להנות. ואח"כ יש להבחין בזה, היינו בהדיבור שמדבר להבורא, כמה הוא שיעור, שמאמין שמדבר להבורא. ואח"כ יש להבחין כמה שיעורו הוא מאמין, בגדלות וחשיבות הבורא. ובזה בטח שיש הבדל בין אדם לחבירו, וגם באדם עצמו יש להבחין בו, לפי מצבו שהוא נמצא עכשיו, היות שהאדם הוא בחינת הולך, וממילא הוא יכול להיות בחינת עולה ויורד. אם כן באדם אחד יש להבחין כמה מצבים, וזהו כמו שכתוב: "ונתתי מהלכים בין העומדים האלו".
ובהאמור יוצא, שברצון לקבל הנאה השייכת לבחינת בהמה בדרך כלל, אין מה להבחין בה, היות שזהו הנאה כללית. מה שאין כן בהנאה השייך להאדם, שם יש כבר להבחין הבחנות רבות. נמצא שבהנאה השייך לבחינת אדם, הנאה זו, כבר היסוד שלה לא מיחסים אותו לכלי קבלה, אלא זה כבר שייך לבחינת השפעה, היות שכל הנאה שלו נבנית, על הבורא. היינו שכל חמרי דלק, שמזה ניתן לו כלים לעבודה, תלוי בגדלות הבורא, ולא בשיעור הנאת האדם. פירוש, ששיעור הנאת האדם תלוי כמה הוא משער את גדלות של הבורא.
שזה נקרא הנאה הבאה לאדם באופן בלתי ישר. כי באופן ישר הוא רוצה להשפיע להמלך, ובשיעור שהוא מצייר לעצמו גדלות המלך, בשיעור זה הוא יותר שמח, בזה שהוא משפיע הנאה למלך גדול. ובאופן בלתי ישר, הוא מקבל הנאה מזה. נמצא שרק באופן כזה הנאה מותרת, כי אין כוונתו על הנאה עצמית בשעה שהוא משמש את המלך, אלא חשיבותו של מלך מחייב אותו שישמש את המלך.
נמצא כוונתו הוא להנות להמלך, שהמלך יהיה שמח, וממילא נמשך מזה שגם הוא נהנה. והנאה כזו מותרת, משום שזה הנאה, בעת שהוא מקבל, אינו נמצא כאן ענין של בושה, המכונה נהמא דכסופא, מטעם שהנאה שלו הוא מהנתינה, ולא מדבר שהוא מקבל ישר מהבורא.
ומהדבר שהבורא נותן לו הוא נהנה, זה נקרא שהנאה באה באופן ישר מצד המשפיע בבחינת האורות, נקרא זה אור החכמה, הבאה להמקבל באופן ישר. היינו שהמקבל נהנה ממה שהוא מקבל, ודבר זה כבר צריך תיקון המכונה לכוון בעמ"נ להשפיע, מה שאין כן אם הנאה שלו הוא מצד שהוא נותן להבורא, והנאה שלו הוא בזה שהוא משמש אותו, הנאה זו נקרא שבאה, באופן בלתי ישר, משום שכוונתו שהמלך יהנה, ולא חושב שמזה יהיה לו הנאה ותענוג.
ועל זה נאמר: "עבדו את ה', בשמחה", היינו שהשמחה צריך לבוא להאדם מזה שהוא עובד ה'. אבל אם הוא עובד בלי שמחה, זהו מצד חיסרון אמונה בגדלות וחשיבות המלך, אחרת מוכרח להיות בחינת שמחה והתרוממות רוח, בלי שום הכנה לזה. היינו אין הוא צריך לראות שיהיה לו שמחה מהעבודה, אלא הוא צריך לראות שיכין עצמו לדעת למי הוא עובד מה חשיבותו, ושמחה זהו תוצאה, היינו לומר שאם אין לו שמחה בהעבודה, סימן שאין לו מושג בחשיבות הבורא, ואז הוא צריך לתקן עצמו, בעניני אמונה.
זאת אומרת שאין הוא צריך לעבוד שיהיה לו שמחה בעבודת ה', אלא הוא צריך להשקיע יגיעה איך להשיג חשיבות וגדלות ה', דהיינו כל מה שהוא עושה, לומד, עוסק במצות, הוא רוצה שכר עבור יגיעתו, לזכות לגדלות וחשיבות ה'. ובשיעור שיקבל את החשיבות של הבורא, אז ממילא הוא נמשך מצד הטבע להבטל אליו ית', ויהיה לו רצון וחשק לשמש אותו.
וכל מה שדברנו עד כה נקרא בחינת עיבור מטעם שהוא צריך להאמין שהכל בא מצד הבורא שהוא נתן לו עכשיו את המחשבה ורצון, להיות בטל אליו ית'.
ובזמן זה הוא צריך למצוא שם מקום ציור היינו איך שהוא מתפעל מההתעוררות הזו, ולעשות ביקורת, ובטח שימצא שם חסרונות לתקן, אבל בזמן שהוא רואה את מה שחסר שם, אין הוא יכול להיות בשמחה, מטעם שכל חסרון גורם לו יסורים ואיך הוא יכול להיות בשמחה, ומאידך שני, זה לא טוב להיות כך בחסרונות, לפי הכלל במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לקליפות, והוא יכול לפול ממדרגתו, ויקבל מזה חולשה בעבודה.
אי לזאת מוטל על האדם לראות את עצמו בשלימות. היינו, שאין לו שום חסרון, והוא מסתכל על עצמו שהוא מאושר בחיים שלו, ויש ממה לשאוב תענוג, מזה שהוא רואה שיש הרבה אנשים כמוהו, שאין להם אותו החיים ממה שהוא נהנה, ואם היה להם אותו תענוג, מה שיש לו כולם היה מקנאים בו.
נגיד על דרך משל, אנשים שיושבים בבית הסהר, ולא נותנים לאף אחד לצאת מכותלי בית הסהר לשאוב אויר בחוץ, ולאיש אחד נשא חן בעיני מנהל בית הסהר, ואף אחד לא יודע מזה והוא נותן לו לצאת לחפשי שעה אחת ביום ואז הוא הולך לבקר בבית, אבל אח"כ הוא חוזר לבית הסהר, כמה מאושר אדם זה. א', הוא מאושר בזה שהוא מבקר בבית. ב', כשהוא מסתכל על שאר אסורים, שלא ניתן להם חופש כזה, ההסתכלות הזו מה שמסתכל על אחרים שהם יושבים בבית הסהר, ולא רואים שום אור, מה שיש בחוץ איזה הנאה ותענוג, הוא לוקח מזה.
זאת אומרת, חוץ מזה שיש לו תענוג מצד עצמו היינו שהתענוג הוא מקבל מעצמו ממה שהוא נהנה, יש לו לקחת תענוג ממה שהוא מבחוץ ממנו, זאת אומרת שיש לו תענוג מזה שהוא רואה שיש לו, מה שאין לאחרים. נמצא שהתענוג הזה באה מבחוץ היינו מזה שהוא מסתכל לחוץ, ורואה איך שהם סובלים, מזה שאין הם מקבלים שום חופשה, מזה שכן יש לו חופשה הוא נהנה.
נמצא לפי זה, שיש כאן, להבחין ב' הנאות:
א. מה שהוא מקבל תענוג מזה שהוא נהנה.
ב. הוא מקבל תענוג מזה שיש לו, ואין לאחרים אותו דבר, נקרא זה, שהוא מקבל הנאה מבחוץ.
והנמשל, היות שאנחנו יושבים בבית אסורים, וזהו כמו שאנו אומרים (בסדר כפרות, דערב יום כפור): "בני אדם יושבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות וכו'".
והיות שאנחנו חטאנו, ונתנה אותנו, לבית הסהר, ששם יושבים כל האסורים החוטאים להמלך, שלא רואים שום אור כל ימי חייהם, היינו שנתנו להם מאסר עולם לכל ימי חייהם. והם נעתקים מההורים הנקראים "אבות העולם", פירוש זהו כמו שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה, פרק כ"ה) "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי".
היינו במקום שיש קשר עם האבות, שהוא יודע המעשים טובים של האבות, שייך לומר שהוא מבקש "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי", היינו שגם הוא יהיה לו היכולת לעשות מעשים טובים כמו האבות. מה שאין כן ע"י החטא, כמ"ש אומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" וכו', נתנו אותנו לבית אסורים, ואין לנו שום קשר עם האבות, היינו שאין אנו יודעים שהיה לנו אבות שהיו דבוקים בה'. וכל ענין רוחני אין לנו שום מושג ששיך לנו גם כן לומר שאנחנו רוצים לעשות מעשים שעל ידם נוכל להדבק בהבורא.
נמצא שהאנשים שנידונו למאסר עולם, ולא רואים אור כל ימי חייהם, ומשלימים עם המצב שבו הם נמצאים, ומרגילים את עצמם להנות רק ממה שמנהל בית הסהר מבין לתת להם, ממה שיתפרנסו והרגילות מביא להם שנשכח מליבם מה שהיה להם פעם, חיים מחוץ לבית הסהר, ששם הם היו נהנים מחיים ממה שהם בוחרים לעצמם, ולא היו מוכרחים לקבל מזונות לפי תנאי בית הסהר, אבל הכל נשכח מהם.
והנמשל הוא, האדם צריך לשמוח בזה, שהמנהל בית הסהר אוהב אותו, ובשביל זה נתן לו כל יום קצת חופשה לצאת מבית הסהר, ולהנות ממה שאנשים ישרים נהנים היינו כאילו הוא היה עכשיו כאיש שלא חטא מעולם להמלך. והולך הביתה ומשתתף עם כל אחד מהמשפחה שלו ושאר אוהבים וידידים שיש לו, אבל אח"כ הוא מוכרח שוב לכנס לבית הסהר.
וזה נוהג כל יום, זאת אומרת בזמן שבא לאדם רצון ומחשבה לכנס לבית הכנסת להתפלל וללמוד קצת ולהרגיש קצת, שיש חיים רוחניים, שסוף כל סוף הוא מאמין בזה, היינו זה, שיש לו אמונה, זה נקרא הרגשה מועטת, בכל דברים שבקדושה, שמקבל הארה מרחוק. פירוש שהגם שהוא עוד רחוק מהשתוות הצורה, שבגלל זה שחטא באהבה עצמית הנקרא שנוי צורה, יצא פסק דינו לשבת בבית הסהר לעולם, היינו בית הסהר נקרא, שאין שם חיים רוחניים, אלא שם מקום לרשעים, שהם חטאו להמלך.
והוא נמצא חן בעיני המנהל בית הסהר, ונותן לו מחשבה ורצון להנות מחיי אדם, מבחינה הנקרא: "אדם אתם, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם", משום שנהנים ממאכלי אדם, הנקרא חיים רוחניים, שיש להם מגע עם מלך מלכי המלכים, היינו שמרגישים לשעתו שמדברים להמלך.
וכשהאדם עושה ציור לעצמו, איך שיש לו חן בעיני מנהל בית הסהר, שנותן לו חופשה לשעתו, הגם שיודע שאח"כ יהיה לו ירידה ויהא מוכרח לשוב לבית הסהר, מכל מקום אפילו כשהוא נמצא בבית הסהר, הוא גם כן יכול להיות בשמחה, מטעם שהוא יודע מזמן העבר - שיש ענין עליות וירידות, לכן אפילו בזמן שהחזירו לבית הסהר, מכל מקום הוא יודע שיש לפעמים שהוא נושא חן בעיני בית הסהר, ויתן לו עוד הפעם חופשה לשעתו, שבקצת זמן הזה, הוא יכול לראות ולהשתדל אצל ידידים שישחררו אותו בכלל.
פירוש הדבר, אפילו בזמן ירידה, בא לו לפעמים מחשבות, שהוא כבר רגיל שמוציאים אותו מהמחשבות ורצון של חוטאים המשוקעים באהבה עצמית, ואח"כ כשהוא מקבל כרוז מלמעלה, שכך הוא מאמין, אז המחשבות והרצוניות שיש לו בזמן ירידה והוא מרגיש שאין שום אפשרות שיהיה לו מציאות אף פעם לצאת מאהבה עצמית. מטעם שהוא רואה את ההתנגדות הגוף, וכל פעם ההתנגדות מתלבשת בצורות משונות שאין טענה אחת דומה לשניה, אבל הצד השוה שבהם הוא, שכולם נותנים לו להבין שזה דבר קשה, ואין זה במציאות עוה"ז, שהאדם יכול לצאת מהם.
ומכל מקום הוא רואה שבזמן שבאה לו התעוררות מלמעלה הוא שוכח כל טענותיהם, וכולם נשרפו כמו שלא היה אף פעם בעולם. והוא רוצה עכשיו רק דבר אחד היינו להבטל להבורא, ועכשיו דוקא הוא מרגיש טעם של תענוג בזה.
ובגלל זה האדם, כשיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו מעט מן מעט, הוא כבר יכול להיות בשמחה ובשלימות, כנ"ל, מב' אופנים. אחד, שהוא יצא לחופשה, והוא נהנה לשעתו מיציאת בית הסהר היינו מתו"מ. שנית הוא נהנה מזה שהוא רואה שהכלל נמצא בבית הסהר, והוא מסתכל עליהם מצד הרחמנות, ויש לפעמים שהוא רוצה לבקש עליהם רחמים שה' יתן להם רשות לצאת מבית אסורים.
ובהאמור נבין שבזמן העיבור שאז הוא כח הציור שלו הוא רק קטנות, שבקושי הוא יכול לקיים תו"מ, אפילו באיזה כוונה שהוא, הוא צריך להאמין שיש בזה חשיבות גדולה, בזה שהבורא נתן לו מקום לצאת מכלל כללות אנשים שבעולם, שאין להם כל קשר ליהדות, וכל שאיפותיהם הוא מלובש רק תענוגי בהמיות היינו ממה שהבהמות ניזונים ומתפרנסים, גם הם מסתפקים בזה, ובקשר לרוחניות, הם מתגאים בזה שאין הם טיפשים, כמו הדתיים, שאומרים שיש ענין של חיים רוחניים. אלא יש להם ידיעה חזקה וברורה, שהצדק איתם, והם אומרים לעצמם, אנחנו חכמים שבדור, מזה שאין אנו מאמינים ברוחניים, אלא כל מטרת חיינו הוא רק חיים גשמיים.
והם יודעים מאה אחוז שאין שום רוחניות בעולם, עד כדי כך שהם רוצים להשפיע על הדתיים שגם הם ידעו שהשכל הבהיר הוא שאין בעולם, רק חיים גשמיים, בדיוק כמו כל בעלי חי. ויש עוד יותר חכמים גדולים שבגלל זה שאין חיים בעולם אלא כמו בהמות, לכן באו לכלל דעה שאסור לאכול בעלי חי, מטעם שאין לבחינת מדבר מטרה יותר נעלה, מבחינת בעלי חי. אם כן מדוע אנחנו אוכלים אותם הלא כולנו יחד הם במדרגה אחת, ובמטרה אחת.
היוצא מזה מצד אחד אדם צריך להחשיב את המחשבה ורצון לעשות מעשים פשוטים בלי שום הבנה ושכל אלא הכל למעלה מהדעת, ולהאמין שזה שהרצון הזה שיש לקיים קצת תו"מ, גם זה נתן לו הבורא, מצד מציאות חן בעיני ה', הגם שהאדם לא יודע איזה זכות יש לו משאר אנשים שה' הניח אותם בבחינת חיים הגשמיים, ואותו הוציא מכללות אנשים כנ"ל מהמשל של בית האסורים. ודבר זה צריך להביא לו שמחה ושלימות, ובגלל זה, שהוא מרגיש שלימות, הוא יכול לתת תודה רבה להבורא על זה, וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, בשיעור שהאדם נותן תודה להבורא, בזה שמקרב אותו קצת, בשיעור הזה הוא מקבל תמיד עזרה מלמעלה.
ויכולים לפרש שהטעם הוא, אם האדם מבין שצריכים לתת תודה להבורא אין הפירוש שהקב"ה צריך שיתן לו תודה, כמו בשר ודם, אלא הענין הוא בשיעור שהוא מבין שצריכים לתת תודה, אז מתחיל המחשבה לחשוב כמה שיעור התודה מה שאני צריך לתת לו.
היות שיש כלל, לפי ערך הנתינה, כך הוא ערך נתינת התודה. למשל אם האדם עזר למי שהוא, שלא היה מקום עבודה להתפרנס, והוא הלך והשתדל בעדו ומצא מקום עבודה בשבילו, בטח שהתודה שלו היא גדולה.
אבל נגיד דרך משל, האדם הזה עשה איזה חטא נגד הממשלה והשופט פסק דינו לעשרים שנות מאסר. והוא מוכרח לעזוב את המשפחה שלו, וכבר יש לו בנים ובנות שצריך להשיאם, והוא פתח עכשיו עסק חדש, היינו שפתח בית חרושת וצריך לקבל מאה פועלים, ובנתיים השיג רק חמישים פועלים. ועכשיו לפי החטא שהממשלה תפס אותו הוא צריך עכשיו להכנס לבית אסורים על עשרים שנה, הוא דואג, מה יהיה עכשיו עם כל התכניות שלו, ועם כל משפחתו, והוא יהיה פרוש מהעולם, ואומר שעכשיו טוב לו מותי מחיי, להיות בבית האסורים ולדאוג על הכל.
ובא איש אחד ונתן לו עצות ועל ידי זה יצא לחפשי וזיכו אותו מכל האשמות, אז בטח האדם מתחיל לחשוב מה אני יכול לתת לאדם הזה שהציל את חיי, ובטח האדם הזה יש לו עכשיו, דאגה אחת במה אני יכול לבוא לאיש, לגלות את לבי, איך שכל רמ"ח אברי, מודים לו ומשבחים אותו. וזהו כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", שירות ותשבחות לאיש הזה.
נמצא שבזה שהוא צריך לתת תודה אז הוא מתחיל לחשוב מה גודל הישועה שהוא נתן לי, בכדי שאדע איזה תודה עליו לתת, ובגלל זה, כשהאדם נותן תודה לה' אז תלוי כמה הוא מעריך את החשיבות שה' הוציא אותו מבית אסורים לרגע אחד שישאוב קצת עבור חדש מאויר העולם דקדושה.
ובהאמור יוצא זה שהאדם מקבל ירידה הוא משום שלא החשיב את ההתקרבות לה', וזה שלא ידע להחשיב, זהו שגרם לאבדתו. וזה כמו שאמרו חז"ל: "איזה שוטה המאבד מה שנותנו לו". שפירושו שאין לו שכל להחשיב את שיעור התקרבות לתו"מ, היינו שהאדם צריך להאמין שאפילו דבר פעוט שבתו"מ גם כן חשוב מאד, אף על פי שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותה.
נמצא שענין אמונה מה שאומרים, הוא בדברים, שאין האדם עוד יכול להרגיש ולהשיג אותם, אז הוא צריך להאמין באמונת חכמים מה שרבותינו ז"ל אמרו לנו להאמין בדבר שכך הוא, היינו כמו שרבותינו אמרו ולא כפי הרגשתינו, מטעם שעוד לא מפותח בנו את הרגשתינו, שנוכל להרגיש אותם ההרגשות הנמשכות בזמן שיודעים שמדברים להמלך, שזה פשוט שאם הוא יודע שהוא מדבר להמלך, אז אין לו שום צורך להכין את עצמו שירגיש את חשיבות המלך כי זהו ענין טבעי, שאין לו ענין לעבוד על זה ללא צורך.
ולפי זה מהו הסיבה שאין האדם מתרגש בזמן שמדבר דברי תודה ודברי תורה בזמן שהוא מאמין שהוא תורת ה', והסיבה הוא שעדיין אין אמונתו אמונה שלימה, היינו שיהא דומה האמונה שלו, כמו ידיעה ברורה, אלא שיש לו עדיין חסרון בבחינת האמונה.
אלא הוא צריך לעבוד, בבחינת אמונה, איך שהוא מדבר למלך חשוב, וההרגשה, זה דבר שבא בלי עבודה. היות שענין הרגשה הוא רק תוצאה מאיזה דבר חידוש שהאדם מתפעל, נמצא שעיקר הוא עבודת האמונה שיאמין שהוא מלך גדול.
שזהו הענין שמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, שהאדם צריך להתפלל על גלות השכינה, או בלשון אחר שכינתא בגלותא, או שכינתא בעפרא. היינו שאין לנו את החשיבות למי אנו מתפללים, או למי אנו מדברים, ונותנים לו תודות, הן על ברכת נהנין, או על ברכת המצוות. וכמו כן, אין אנו עושים חשבון ולהעריך את מצוות של מי אנו מקיימים, וכל זה נקרא שכינתא בגלותא.
וממילא אי אפשר לנו לקבל הרגשה בהקיום תו"מ, משום שיש כלל מדבר קטן אין האדם מתפעל, בשיעור שיבאו לו איזה התרגשות.
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה היינו שבאיזה מצב שהוא נמצא, היינו אפילו שהוא נמצא במצב השפלות, ואין לו שום חיות, בעת התעסקותו בתו"מ, אז הוא צריך לעשות לעצמו ציור, שעכשיו הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת אף על פי שהגוף, מראה לו את שפלותו, מכל מקום הוא יכול לחזק את עצמו, ולומר זה שאני יכול לקיים תו"מ בלי שום כוונה, זהו ענין חשוב מאד, היות שבאמת הוא מקיים הכל במעשה, אלא חסר לאדם את הכוונה, היינו שאם היה לו גם כוונה טובה, היה הגוף אז שבע רצון, והיה מרגיש עצמו לאדם שלם.
מה שאין כן עתה, אין הגוף יכול להנות מתו"מ, אם כן מה חסר כאן, רק הנאת הגוף, והיות שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, נמצא דוקא עכשיו שאין להגוף הנאה, הוא יכול יותר לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם הוא מאמין למעלה מהדעת שכך הוא, ההתגברות הזאת נקרא אתערותא דלתתא. ולאחר זה, הוא מוכרח לקבל חיות, היות שעכשיו הוא דבוק באמת בה', ורוצה לעבוד את ה', בלי שום תמורה.
מה שאין כן, אם הוא אינו יכול ללכת למעלה מהדעת, אז באים אליו שני שוטרים ומכניסים אותו לבית האסורים, יחד עם כל החוטאים להמלך. ושני שוטרים אלו, הם בחינת מוחא וליבא. ואז הוא נידון לכמה זמן שדנין אותו, ואח"כ מוציאין אותו קצת לחופשה. ורואים איך שהוא מתנהג. וכל זה נוהג עד שמרחמים עליו מלמעלה, ומוציאים אותו לחרות, מבית האסורים.
היוצא מזה שצריכים לב' דברים, א' נקרא כח המצייר שהוא קטנות, ב' כח המעכב שלא יהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור, כנ"ל. שכח המצייר צריכים, כי יש כלל אין אור בלי כלי. היינו אין מלוי בלי חסרון, לכן אם אין קטנות אף פעם לא יהיה גדלות.
אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון, כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות. וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר. אבל שקר אסור לתת לו, היינו שירמה את עצמו ויאמר שהוא שלם, "כי דובר שקרים לא יכון נגד עיני" כתיב.
אי לזאת כשאומרים לאדם שאתה רואה שכולם יושבים בבית האסורים, במשל דלעיל, ושוכחים אפילו שיש להם הורים וידידים, שהם אנשים שעוסקים בתורה ומצות שהם ידידי הנשמה שלהם. והכל נשכחו מהם, וחושבים שאין בעולם רק אלו אנשים שיושבים בבית האסורים ומנהל בית הסהר שולט עליהם, היינו שהם עומדים תחת שיפוט היצר הרע. ומי שהוא הולך נגד דעתם הם חושבים שאלו אנשים מאבדים עצמם לדעת, היינו שעוזבים את החיים הגשמיים שנהנים מבית הסהר, והולכים לבקש משהו למעלה מהדעת, היינו להאמין שיש משהו יותר תענוג ממה שיכולים להנות מחיים הגשמיים.
והוא עושה חשבון לנפשו שיש לו זכיה גדולה שמצא חן בעיני ה', והוציא אותו אפילו לשעתו מהחיים הגשמיים לנשום קצת אויר דקדושה, כמה הוא צריך להיות מאושר, בזמן הזה כשהוא מסתכל עליהם ועל עצמו, בטח שהשלמות הזה נקרא שלימות של אמת היות, שבגשמיות אנו [רואים] שחופשה לשעתו, מהמשל הנ"ל של בית האסורים, כמה שמחה נותנת זה להאדם, בזה שהוא רואה שהוא מצא חן בעיני מנהל בית הסהר וכל האסורים לא זוכים לזה.
וחוץ מזה שהשלימות הזה הוא אמת, אלא האדם צריך לתת בזה יגיעה רבה להחשיב את זה. כי העבודה הזו מרים את החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שרות קטן ברוחניות. מזה זוכים אח"כ להגדיל את החשיבות עד שהאדם יכול לומר שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא בחינת עיבור.
"עיבור" נקרא שההתעוררות בא מצד העליון, אבל בזמן ההכנה שנקרא מטרם שהאדם זוכה להכנס בהיכל המלך, ששם נקרא עיבור שהוא זוכה לנרנח"י דנפש, ישנם הרבה עליות וירידות, אבל הכל נכנס בבחינת עבור היות שהכל בא מצד ההתעוררות העליון.
ו"יניקה" מצד ההכנה, נקרא, שהוא מצד עצמו מתעורר ורוצה לינק ע"י סופרים וספרים, לינק משהו קדושה שיוכל להחיות את רוח, בחיים רוחניים. ומשום זה כשהוא עוסק בתו"מ, הוא משתוקק להוציא מהם את מאור התורה שזהו מחזירו למוטב, כמו שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
אבל בכדי להוציא מאור התורה, צריכים להיות בעלי אמונה, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר. והטעם הוא, כשהוא מאמין בה' ובתורתו, והוא רוצה להדבק בו, אבל הוא רואה שלא יכול מסיבת הרע שבו שהוא הרצון לקבל, שצורה הזו גורם לו ההתרחקות מה'. ומשום זה גם האמונה שלו אינו בקביעות כמו שכתוב בהסולם, שאין האמונה יכול לשרות באדם בקביעות, משום שכל זמן שאין לאדם יראה, הנקרא שהוא מפחד תמיד אולי לא יהיה היכולת באדם לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא יהיה לו חשק לקבל בעמ"נ לקבל, שזהו שנוי צורה, אין אור האמונה יכול לשרות בו בקביעות.
ובהאמור יוצא שאין יכול להיות אמונה בקביעות, אם אין לו דביקות, הנקרא השתוות הצורה, אבל איך לוקחים הכח הזה, שיוכל להתגבר על הטבע שלו שהוא רק בהפכיות הצורה, על זה אמרו: לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב (פסחים נ). נמצא שהמאור שבתורה, זהו שמחזירו למוטב, אבל זה נאמר דוקא שהוא רוצה את המאור שבתורה, כדי להחזירו למוטב, היינו שיוכל לכוון כל מעשיו בעמ"נ להשפיע ליוצרו.
אז על ידי זה שיחזירו למוטב, שפירושו שיהיה לו דביקות אז יזכה לאמונה בקביעות, מה שאין כן, אדם שאינו דואג על זה שאין לו יותר מאמונה חלקית, ומה שלומד תורה אינו אלא מה שאפשר לו להוציא מזה הנאה שיכנס בכלים דקבלה, ואינו דואג לכלים דהשפעה, אם כן אין לו שום צורך למאור התורה, שיתן לו הסגולה שיחזירו למוטב. היינו שיתן לו כח שיוכל לתקן מעשיו, שיהיו אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נקרא "דבקות" שעל ידי זה יזכה לאמונה בקביעות.
מה שאין כן אם לא חסר לו ענין אמונה בקביעות, ואין לו צורך לדביקות, אלא מה שהוא מצפה לזכות להמאור הוא מטעם שהמאור שבהתורה הוא בא מהעליון, שיש שם בהמאור הזה טוב ועונג, נמצא שהוא משתוקק להמאור, לא שיביאו לו עזרה שיוכל להפוך את הכלי קבלה שלו לכלי השפעה, אלא הוא רוצה את המאור שיעשה פעולה הפוכה ממה שתפקידו לעשות.
כי התפקיד של המאור, הוא צריך לבוא בכדי להחזירו למוטב, ומה זה "טוב" זהו כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (תהלים מה), היינו שטוב נקרא שעל ידו האדם זוכה לכלים דהשפעה. והוא רוצה את המאור בכדי להנות ממנו, זאת אומרת שהמאור הזה יגדיל את הכלי קבלה שלו. נמצא שזה ממש דבר הפוך ממה שהמאור צריך לתת, הוא רוצה לקבל ממנו, ומשום זה המאור לא יבוא אליו.
ובהקדמה לתע"ס (אות טו) כותב שם, וזה לשונו, שאין לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה, רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב וכו'. כן מחוסרי אמונה עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', עד כאן לשונו.
וצריכים לפרש מה שאומר שאור אמונה מתגלה לאלו שיש להם אמונה, ולפי מה שבארנו כי אלו שזכו לאמונה בקביעות, יש להם כבר כל טוב. אלא זהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", ומקשים העולם, יהיב חכמתא לטיפשים היה צריך לומר. ואמר, היות שאין אור בלי כלי, לכן לא יכולים לתת חכמה לטיפשים משום שאין להם צורך. ולפי זה, מה יהיה הפירוש "יהיב חכמתא לחכמים", היינו למי שיש לו רצון להיות חכם היינו שיש לו כלי, הוא יכול לקבל מלוי, כנ"ל כי אין מלוי בלי חסרון.
לפי זה צריכים כאן בעניני אמונה, גם כן לפרש על דרך הנ"ל. היינו למי שיש צורך לאמונה, כי הוא רואה שאין לו רק אמונה חלקית כנ"ל (בהקדמה אות יד) ומשתוקק שיהיה לו אמונה בשלימות, הוא כבר נקרא "בעלי אמונה", שפירושו שיש לו רצון וצורך לאור האמונה. לאלו אנשים שמחפשים אמונה, לאלו אנשים מתגלה מאור התורה. וזה שכתוב, כי קדושת האמונה מזככת את העינים של אדם, שתהנינה מאורו ית' עד שמאור שבתורה מחזירו למוטב.
בהאמור יוצא שבחינת "עיבור" נקרא מה שהאדם מקבל ההתעוררות מלמעלה. וכמו בגשמיות העיבור תלוי בההורים כן כאן העיבור, בהקריאה, שבא מלמעלה שקוראים להאדם שיחזור למוטב, והוא מתחיל אז לחשוב מחשבות אחרות, וכל הרצונות שהיה לו מטרם הכרוז שקבל מלמעלה הכל נשרף ולא עולים בשם.
ובחינת "יניקה" נקרא שהוא בעצמו מתחיל לחפש איזה יניקה לקבל מפי ספרים, או מפי סופרים ורוצה לינק את המאור התורה, מהם בכדי שיהיה לו היכולת להדבק בה' ולזכות לאמונה שלימה.

חזרה לראש הדף
Site location tree