אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 401-600 / 428. זאת חקת התורה (ב')
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

428. זאת חקת התורה (ב')

"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, לפי שהשטן והאומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה "חקה", גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
ויש להבין דמכאן משמע שלכן כתיב בה חקה, משום האומות העולם שואלין את הטעם. מה שאין כן שאר מצוות התורה, שאין האומות העולם שואלין, כן כתב טעם המצוות. ואולם הרי לא מפורש במצוות האחרות טעמן. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, שדוקא במקום שמבקשים טעם להדבר, שם צריכין ליתן טעם, ולא במקום שאין שואלין.
וכמו כן יש להבין את הקשר מהמשל שמביא רש"י, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו, תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך תבוא הפרה ותקנח את העגל. ומכאן משמע שזה טעם על הפרה.
על פסוק "ויקחו אליך", פירש רש"י, לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר. וצריך להבין למה דווקא הפרה נקראת על שם משה ולא שאר מצוות. הלא היו עוד מצוות שעשה במדבר.
והנה להבין את כל הנ"ל צריכים להקדים את התכלית של תורה ומצוות, מהו ענינן. והנה במדרש רבה על פסוק "וזבחת מבקרך וצאנך", שואל רבי, מאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא, לשוחט מן הצואר או לשוחט מן העורף, אלא הוי אומר לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהן את ישראל.
שענינו הוא, היות שהנבראים נבראו בטבע להיות מקבלים, וזה נקרא עב. והיות שאי אפשר ללכת נגד הטבע, לכן נתן לנו העצה, שעל ידי תורה ומצוות נוכל להפוך את הטבע שבנו, וללכת בדרכי השפעה. רק אז נהיה מוכשרים לקבל את מתנת המלך בלי שום חסרון, היינו בלי נהמא דכסופא.
וההבחנה שהאדם ידע שהוא מקבל רק מטעם מצוה היא, אם מרגיש בעצמו שהוא יכול לוותר על התענוגים, אף על פי שיש לו רצון וחשק, ורק מקבל על תנאי שרצון השם יתברך הוא כך, שזה נקרא שהוא מקבל רק מטעם מצוה. ורק בזמן שהוא יכול לוותר על התענוגים, הוא יכול לבוא לבחינת מקבל על מנת להשפיע.
וזה כלל, להרגיל את עצמו בויתורים, מוכרחים להרגיל את עצמו בתענוגים יותר קטנים, ואחר כך בתענוגים יותר גדולים, משום שתמיד הולכים מקל אל הכבד.
וזה מקובל אצלנו, שהתענוג היותר גדול בעולם הוא להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא בבחינת השגת אלקות. לכן משום זה מובא בזהר הקדוש שנעשה ענין צמצום, שזהו תיקון לענין נהמא דכסופא.
שצמצום הוא ענין הסתרה, שכל זמן שהאדם נמצא עדיין ברשות הרצון לקבל, אזי אין בידו להרגיש שום השגת אלקות, היות שהתענוג של השגת אלקות כל כך גדול, שאי אפשר בשום אופן לוותר עליו. זאת אומרת אפילו שלא תהיה מצוה, הוא גם כן יקבל את התענוג, שזה נקרא פרודא, וזה נקרא שלא לשמה.
ובכדי שתהיה אפשרות להאדם שיוכל לעשות מטעם מצוה, שהוא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוצרך להיות ענין הצמצום, שענינו הסתרה. שבזמן ההסתרה שייך עניני עבודה בתורה ומצוות בבחינת האמונה, היינו שמקבל עליו עול תורה ומצוות, מטעם שגזירה היא מלפניו יתברך. וזה נקרא בחינת "חקה".
וזה כלל, אימתי מרגישים שזהו חק ולא טעם, זה רק בזמן שנתעורר בהאדם רצון וחשק להרגיש טעם, ואינו מרגיש. אז כשמקבל עליו עול תורה ומצוות, הוא מקבל את כל זה רק מבחינת חק. מה שאין כן כשאין דרישה לבחינת טעם, מנין הוא יודע שאין בו טעם אלא חק.
וזה הרמז "זאת חקת התורה". שחוקי התורה נראים חוקים רק בזמן שהשטן שואל, היינו היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המות" (בבא בתרא ט"ז ע"א).
והסדר הוא כך, שבזמן השאלה, ששואל מה טעם בה, נקרא יצר הרע. ואחר כך הוא מפריע לו מלקיים, אז הוא נקרא שטן, משום שעומד לו לשטן על הדרך.
ואחר כך הוא ממית אותו, ואז הוא נקרא מלאך המות, משום שנוטל ממנו את כל החיות דקדושה שהיה לו, ונותן תמורת חיות דעולם הזה. היינו שאינו מוצא שום טעם של חיים רק בדברים גשמיים, שהיא חיות דרשעים, שחייהם נקראים בחינת מוות.
היוצא מכל זה, שרק בזמן שהשטן בא בטענה, ושואל על כל העבודה, אז צריכים להתגבר על השטן הזה, ולהשיב לו, "זאת חקת התורה", שאני מקיים את התורה רק מטעם "חק, גזירה היא מלפני, אין להרהר אחריה".
וכך אנו קיבלנו ממשה רבנו עליו השלום ואנו מאמינים בו, שענין הפרה הוא סוד האמונה, שהוא בחינת חק. שלכן הפרה נקראת על שם משה, הנקרא "משה רעיא מהימנא", שהוא הביא את האמונה לכלל ישראל.
וזה פירוש שאמרו חז"ל, שהפרה נקראת של שם משה. פרה שעשה משה במדבר, ש"מדבר" נקרא טרם שנכנסים להישוב של ארץ ישראל. שמובא בספרים שענין ארץ ישראל הוא ענין השראת השכינה בקביעות בהשגה מלאה, הנקרא "עלמא דאתגליא". מה שכתוב מדבר הוא ענין "עלמא דאתכסיא", היינו בחינת חק.
וענין עגל מובא בזהר הקדוש בהקדמה על פסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי", היינו אור חסדים. ו"אלה", היינו אור חכמה בלי חסדים.
שענין "מי" הוא בזמן שהשטן בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו". ואז צריכים לקבל עליו הכל בתור חוקה, שהוא חסדים, היינו השפעה, שהכל הוא רק למעלה מהדעת, הנקרא אמונה, בחינת משה רעיא מהימנא.
מה שאין כן "אלה" נקרא בחינת ידיעה. ועל זה אמרו, "אלה אלקיך ישראל", היינו שם מעשי העגל הנקרא חכמה וידיעה, הוא ההיפך מן הפרה, הנקרא אמונה. ומשום זה כשמקבלים את ענין "חקת התורה" זה תיקון למעשי העגל.
וזה ענין, "תבא האם ותקנח את בנה". וזה פירוש, "אשר לא עלה עליה עול". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שצריכים לקבל את האמונה בשמחה ולא בבחינת עול. שענינו הוא שהוא רוצה להיפטר מזה ומצפה לההזדמנות מתי יוכל להשליך מעליו את העול הזה. וכמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה".
היוצא מכל זה, שעיקר האמונה הוא בכדי שהאדם יוכל לעבוד בבחינת הבחירה. היינו אפילו במקום שאינו מרגיש את הטוב והנועם שבתורה ומצוות, ומכל מקום הוא מקיים אותן, מטעם שהוא מאמין שכך הוא רצון ה' לעבוד אותו בבחינת אמונה.
ובאופן אחר הוא לא רוצה לקבל. והוא קשה בדעתו כברזל, כמו שאמרו חז"ל, "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם" (תענית ד' ע"א).
משמע מכאן שאפילו יהיה בקי בש"ס ופוסקים, ומכל מקום אם אינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם. היינו שצריך להיות קשה כברזל מלקבל את התענוג בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, עד שיהיה לו במוח בעצמו, שכל כוונתו היא מטעם רצון ה'. ודוקא הוא נקרא תלמיד חכם, משום שהקדוש ברוך הוא נקרא חכם, והקב"ה הוא רק משפיע.
לכן אם האדם הולך במדתו של הקדוש ברוך הוא, היינו שהוא גם כן משפיע, נקרא שהוא תלמיד חכם, שלומד את מדתו של החכם, היינו מדתו של הקדוש ברוך הוא. ורק אז מסוגלים לקבל את כל הטוב והנועם שחשב ה' בעדינו.

חזרה לראש הדף
Site location tree