אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 801-945 / 874. מנוחה ושמחה אור ליהודים
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

874. מנוחה ושמחה אור ליהודים

שלח תשד"מ

"מנוחה ושמחה אור ליהודים" (זמירות ליל שבת). משמע שרק ליהודים נקרא אור, אבל לאומות העולם, מנוחה ושמחה נקרא אצלם חושך. היתכן, מי לא רוצה מנוחה ושמחה; כמו כן צריכים להבין, מה שדרשו חז"ל על הפסוק, "ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה", ואמרו: "בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונתי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם" (עירובין דף ז).
כמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל, "רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוייהו כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנאמר כרום זלות לבני אדם" (ברכות ו').
ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, שאין שייך לומר מנוחה אלא אחרי יגיעה, וכיון שהמדובר ביהודים הכוונה שמדברים, מדברים ששייכים ליהודים, שפירושו הוא, מעניני עבדות ה', ששייכים ליהודים, אי לזאת, נדבר מעבודה שהאדם צריך לעבוד עבודת הקודש, שענינו הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה, לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה לעבוד עם הגוף שיצא מאהבה עצמית, ולהשפיע להבורא.
והיות שהגוף לא מסכים לזה משום שהוא נגד הטבע שלו, אז מתחילה היגיעה, כי יגיעה הוא מה שהגוף לא מסכים והוא רוצה ללכת נגד דעתו ורצונו, זהו יגיעה גדולה, משום שהגוף נותן לו להבין עם כל מיני טענות שלא בצדק, הוא דורש ממנו דברים שאין הדעת סובלתן. כמו שכתוב בזהר הקדוש וזה לשונו: "הדא הוא דכתיב וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע. שאמרו מה יצא לנו עד היום, עמלנו בתורה, והבית ריקם, וכו', ולעולם ההוא מי יזכה ומי יבא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך וכו', אבל מי יכול לזכות בה וכו', וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה', ונתנה לנו" (שלח כ"ב, בהסולם).
מכאן יוצא, מה שהמרגלים אמרו לא היה שקר, אלא שהיה צריכים להאמין, למעלה מהדעת, שאם חפץ בנו ה' הוא יכול לעזור לנו. על דרך שאמרו חז"ל: "הבא לטהר מסייעין אותו". וזהו מה שאומר הזהר הקדוש, שבני אמונה היו אומרים "אם חפץ בנו ה'" וכו', שאז הקדוש ברוך הוא מגלה את כבודו, היינו שמתחילים להרגיש את כבוד הבורא. כי רק זה חסר לנו, כי אצלנו נבחן העבודה דלהשפיע בבחינת שכינתא בגלותא, שאין הגוף שלנו מרגיש את חשיבותו של המלך, ובשביל זה הוא לא מחשיב לשרת אותו ולעבוד בשבילו, ולחשוב עליו כל היום ובמה הוא יכול לעשות לו נחת רוח.
מה שאם כן אם האדם היה מרגיש את חשיבותו של המלך אז אנו רואים שיש בטבע שלנו כח לשמש את מי שהוא אדם חשוב, ואין לו שום יגיעה על זה, אלא אדרבא הוא משתוקק כל היום איך ובמה הוא יכול לעשות לו איזה שרות עבורו, ולא מצפה לשום תמורה עבור עבודתו כי העבודה בעצמו הוא השכר שלו.
על דרך משל, שבא גדול הדור לשדה תעופה, וכל העיר יצאו לקראתו לקבל פניו, והוא הביא עמו מזוודה קטנה. והחכם הזה בחר באחד מבני העיר ונותן לו את המזוודה לשאת ולהעבירו למקום האכסניא שלו, ואחר כך הוא רוצה לשלם לו עבור טרחתו, היות שהוא היה הסבל שלו, והיות שהוא אדם חשוב מאוד, לכן הוא רוצה לשלם שכר כאילו היה זה משא גדולה שאז צריכים לשלם סכום גדול, והוא רוצה לשלם לו עבור הסבלות שלו סכום גדול כסף, עבור טרחתו הקטנה.
בטח האיש הזה לא יקבל שום תמורה עבור העבודה שלו מטעם היותו אדם חשוב אז כמה כסף שהוא ישלם לו, אין לו שום ערך נגד ההנאה שהיה לו בזה שזכה שהחכם בחר בו לשרת אותו ולא בבן אדם אחר מבני העיר. וזהו בהטבע של האדם שאינו צריך לתת על זה שום יגיעה, אלא לפי ערך חשיבותו של החכם, כך גדולה ההנאה ששימש את החכם.
נמצא שהעבודה בעצמו הוא השכר ולא מקווה לשום שכר אלא אדרבא, כל התמורות שאפשר לקבל תמורת העבודה בטלות ומבוטלות נגד העבודה בעצמה שזכה לזה, וזה הוא השכר שלו. מה שאם כן אם הוא משמש איש פשוט שאין חשיבות בזה שמשמש אותו, אז אין הגוף ראוי לעבוד לטובת הזולת, ומכל שכן לטובת ה', מטעם שלטובת ה' יש ענין של אמונה, שגם זה לא כל כך דבר פשוט.
לכן כשבא שבת, שאז מאיר אור השבת בבחינת שמא דקודשא בריך הוא, כמו שכתוב בזהר הקדוש, דשבת הוא ענין גילוי שמו יתברך, היינו שמתגלה חשיבותו של הבורא, אז באה לו מנוחה מהיגיעה שלו מה שהגוף לא היה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם שלא היה מרגיש את חשיבות של הבורא. מה שאם כן בזמן שמרגישים את אור השבת אז הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע, משום שזה לחשיבות גדולה לו בזה שזכה לשמש את הבורא ולא רוצה אז שום תמורה כי כל תמורה שיתנו לו, אין לו שום ערך נגד העבדות שעשה ששימש את הבורא.
נמצא, מזה שיש לו מנוחה, היינו שזכה להרגיש את חשיבות הבורא, שזה גרם לו שהגוף מסכים עכשיו לעבוד רק בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, זהו השמחה שלו. אבל מאין בא לו שירגיש את חשיבות של הבורא? הוא על ידי אור השבת, לכן הוא אומר "מנוחה ושמחה", הוא בא, ע"י שבא "אור ליהודים", ששבת מאיר רק ליהודים וזה אומרו, מנוחה ושמחה, זה בא מאור של היהודים, מה שאם כן לעכו"ם אינו בא אור השבת.
מה שאין כן בימות החול; שאז נקרא "שכינתא בגלותא", שאז אינו מאיר את חשיבותו של הבורא שכדאי לשמש אותו וזה נקרא "שכינתא בעפרא", כמו שעפר אינו חשוב, כך עבודתו אינו חשובה; ואז יש לו יגיעה גדולה אם הוא רוצה לעבוד עבודתו רק בעל מנת להשפיע, רק הגוף טוען אז, כיון שאין אתה מרגיש את חשיבותו של הבורא לכן עבוד לצורך עצמך, היינו לעבוד רק בשכר.
היינו שתמיד צריך להיות ביד שלך מה שאתה עובד ולא לוותר על שום קבלה עצמית בזמן שאתה טועם טעם של הנאה, כי זה קובע - כמה שיכולים להנאות את זה עושים וממה שהוא לא רואה שיביא לו תענוג מה לו להתיגע על זה. אם כן טוען הגוף, מה לך להתיגע, ולעבוד ולוותר על תועלת עצמית ולעבוד לטובת הבורא, היינו לעשות נחת רוח להבורא.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל, שהיונה אמרה: "מוטב שיהו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". ולכאורה זה בסתירה למה שאמרו חז"ל: "כיון שנצרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום, שנאמר כרום זלות לבני אדם". משמע מכאן שאם המזונות מסורים בידי בשר ודם, היינו שהאדם צריך לקבל המזונות שלו מן הבריות, אינן מתוקים אלא אדרבא פניו משתנות ככרום וכו'.
וכמו כן אנו אומרים בברכת המזון, שאנו מברכים להבורא, אז אנו מבקשים, שאנו אומרים לו: "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלואתם, כי אם לידך המלאה" וכו', משמע מכאן שאם המזונות תלוי בידי בשר ודם, אינם מתוקים, אלא דוקא בידי הקב"ה, משמע שהם מתוקים וכאן אמרה היונה, ממש ההיפוך, שבידי הקב"ה הם מרורין כזית, ובידי בשר ודם הם מתוקים כדבש, הלא אנו רואים את ההיפוך מהמציאות ממה שהיונה אמרה.
וגם יש להבין מה שהיונה אמרה שבידי הקב"ה הם מרורין כזית, מדוע בידי הקדוש ברוך הוא צריכים להיות המזונות מרורים כזית, וכיון שהיונה אמרה כך משמע שיש מציאות כזו. ולמה צריך להיות כזו, היינו למה עשה הקב"ה שיהיה מציאות כזו.
ובכדי להבין את הנ"ל צריכים מקודם להבין מה הפירוש "בידו של הקב"ה", ומהו הפירוש "בידי בשר ודם", ומהו הפירוש של "מזונות".
הנה מזונות נקרא ממה שהאדם מזין את עצמו, שע"י קבלת המזונות, היינו שהמזונות שאדם מזין את עצמו, הוא בא בכמה מיני תענוגים, מאכילה ושתיה ושינה, ומכסף ומכבוד, וכדומה. שמכל אלו הדברים הוא מקבל סיפוק, שאומר שבשביל כל אלה המזונות שהשיג לפרנס את הגוף שלו הוא אומר שכדאי לחיות, בכדי לקבל את המזונות האלו, המחיה אותו, באם הוא מקבל את מבוקשו. וכשהוא עושה חשבון לעצמו לאחר שהשיג את כל אלה הדברים שהיה לו תשוקה להם, אז הוא אומר שהיה כדאי שנברא, וכדאי לחיות.
וכמו כן אנו [רואים] שיש הרבה פעמים אעפ"י שיש להאדם הרבה דברים, שלא חסר להם שום דבר, שיש להם כל טוב, ומכל מקום אין להם ממה לפרנס את עצמם. אנו רואים שיש הרבה עשירים גדולים בעולם, ומכל מקום אין נהנים מחייהם, שאין להם ממה לפרנס את עצמם.
והטעם כמו שמובא בהקדמה להזהר, שכל הנאה שהאדם מסוגל לקבל הוא דוקא מדברים שיש להם השתוקקות. וכפי ערך ההשתוקקות להדבר בשיעור זה הוא יכול להנאות, לא פחות ולא יותר. ששיעור הנאה מהסעודה הוא כפי שיעור הרעבון, ואין הנאה משתיה יותר מכפי שהוא צמא, כמו שאמרו חז"ל: השותה מים לצמאון אומר "שהכל נהיה בדברו", משום שאז כשנהנה, אז הוא מסוגל לתת תודה על ההנאה. ואין הנאה ממנוחה, אלא לפי שיעור היגיעה.
אי לזאת, העשירים הגדולים, שלא חסר להם שום דבר, שיהיה להם למה להשתוקק, כי יש להם כל טוב, כי אין שייך השתוקקות, רק במקום שיש חסרון, ואפילו למנוחה אין להם שייכות כי הם לא עובדים כי יש להם הרבה מנהלים, בכל מיני בכל עיסקיהם, ולאכול ולשתות לא חסר להם, וגם לא מלבושי כבוד, ובתים יפים, וכדומה. לכן כיון שחסר להם השתוקקות ממילא חסר להם הנאה, ואין להם שום דבר שיוכלו להזין את עצמם, והם נקראים עניים משום שאין להם מזונות.
ועתה נבוא לבאר, מהו הפירוש, שהיונה אמרה: "מוטב שיהא מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם".
והענין הוא, כשהאדם מתחיל לעבוד בכדי להמציא מזונות לעצמו, יש בזה שתי אפשרויות. א' שהמזונות יהיו בידו של הקב"ה, על דרך שאמרו חז"ל: "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים". היינו שהוא החליט, שכל המזונות שלו שהאדם נהנה, הוא בזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, שהוא בדביקות להבורא, הנקרא השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום". נמצא שהמזונות שלו הוא בזה שהוא רוצה שיהיה המזונות שלו מסורים בידו של הקב"ה, ומתי שהוא מרגיש שהוא עובד בכולו להשפיע, אז נקרא זה "בידו של הקב"ה", וידי בשר ודם לא מגיעים שם. כי "יד" נקרא כלי קבלה, ומתי שכל עבודתו נכנסים בכלי של הקב"ה, ולא בכלי קבלה של עצמו הנקרא אהבה עצמית, זה מכונה שמזונותיו מסורין בידו של הקב"ה.
ועתה נבאר, מדוע כשהמזונותיו מסורים בידי הקב"ה, הם מרורים כזית. והיות, ש"בידי הקב"ה" נקרא בעל מנת להשפיע, והואיל שזהו נגד הטבע, שהטבע שלנו שאנו נולדנו הוא רק לקבל, לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד נגד הטבע אז הגוף שלו מתנגד לו לעבודה זו.
אלא שהגוף רוצה שהמזונות שלו יהיו בידי אדם, שהידים של בשר ודם, הוא אהבה עצמית הנקרא מקבל על מנת לקבל. וזהו שאמרה היונה, מתוקים כדבש בידי בשר ודם. כי במקום שאדם רואה שמהעבודה שהוא עובד יצמח מזה מזונות, היינו הנאות, שמזין את הרצון לקבל שלו, זה נקרא "בידי אדם", שהמזונות הוא מתוק כדבש, משום שהם באים לידי בשר ודם.
ובו בזמן שהוא רק רוצה להפוך את כל סדר החיים מקצה אל הקצה, היינו, במקום שהיה קודם כל רצונו ומחשבתו להנות את הרצון לקבל שלו, ועכשיו הוא רוצה לוותר את כל הנאות שלו, אם הוא רואה שהם באים על הכונה של תועלת עצמו, הגם שעוד לא הגיע לידי דרגה זו של רצון להשפיע, אלא רק חושב על זה, כבר הגוף מתחיל לבגוד בו ולא רוצה לתת לו כח לעבודה; ואז כשהתחיל ללכת נגד הגוף, אז הוא תיכף מתחיל להרגיש טעם מר בעבודתו.
והיונה אמרה שהיא מסכימה לזה, אעפ"י שהיא טועמת טעם מר, מטעם שזהו אמת. היינו שזהו הדרך אמיתי להגיע להמטרה שבשביל המטרה הזו העולם נברא, שהוא להטיב לנבראיו, ואין האדם יכול, להגיע למדרגה זו מטרם, שזכה להשתוות הצורה הנקרא בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, אחרת שורה עליו נקודת הצמצום, שהוא בחינת הסתרת פנים של הקב"ה.
לכן אמרה היונה שהיא רוצה שהמזונות שלה, היינו הנאה שלה, יהיו בזה שהיא יכולה לרכז שמכל עבודות שלה היא תגיע לזכות שהכל יכנס בידו של הקב"ה ולא לקבלה עצמית, כי זה מרחק אותה מהמטרה, שבשבילה נברא. לכן בזמן העבודה, האדם מרגיש טעם מר, ואי אפשר לעבוד בלי התגברות ובעולה ויורד, והזמן הזה נמשך עד שהאדם מקבל עזרה משמים, כמו שאמרו חז"ל: "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזהר הקדוש: במה מסייעין אותו? בנשמתא קדישא, היינו שנותנים לו אור תורה המכונה "המאור שבה, מחזירו למוטב". ואז אין כבר עבודה עם הגוף שלו, כי כלפי אור עליון מתבטל כל הכוחות שהם נגד הבורא.
לכן כשבא אור השבת, שהאדם מתחיל להרגיש את הנשמה יתירה שלו, אז ממילא כל הכוחות שהם נגד הבורא מתבטלים, ומשום זה אין כבר מקום ליגיעה, נמצא שהוא במנוחה. וזה נקרא "מנוחה ושמחה", מאין זה בא, מ"אור ליהודים", היינו שמאיר האור השייך ליהודים, היינו שאור הזה הבא מלמעלה מביא את האדם שיהיה יהודי. מה שאין כן אומות העולם, ש"כל טובו דעובדין לגרמייהו הוא עובדין" היינו בעל מנת לקבל, אור הבא לסייע שיכול להגיע על ידי זה בעל מנת להשפיע, בכלל לא רוצים את זה, כי נקרא אצלם מיתה. לכן כשבא אור השבת הוא מנוחה ושמחה רק ליהודים.

חזרה לראש הדף
Site location tree