אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / דרגות הסולם / מאמרים 801-945 / 876. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

876. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין

" ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין" (בבא בתרא דף טז).
ויש להבין מהו יצר הרע, ומה הוא התבלין. ועוד יש להבין, הלא כשמבשלין איזה תבשיל העיקר הוא התבשיל, והתבלין הם רק נותנים טעם בהתבשיל, ואיך אפשר לומר שעיקר הוא היצר הרע, והתורה הקדושה הוא רק בחינת תבלין. וגם זה יש להבין, כשהוא אומר תורה תבלין משמע שהתורה והמצות אינם רק אמצעי, והוא על דרך שאמרו חז"ל: "לא ניתנו מצוות, אלא לצרף בהן את ישראל" (בראשית רבה, ראש פרשה מ"ד). משמע, שאחר הצירוף חס ושלום לא צריכים לקיים תורה ומצות.
הנה ענין יצר הרע, מה הוא ענינו. ידוע דמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, ולסיבה זו, ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, ובכדי שיהיה להנבראים, בעת קבלת התענוג שלימות, דהיינו שלא ירגישו שום בחינת בושה, בעת קבלת התענוג, לכן היה תיקון המכונה "על מנת להשפיע". שפירושו הוא, שלא ירצו שום דבר לעצמם, אלא להשפיע להבורא, אז לא ירגישו שום בושה, כיון שאין מקבלים לטובת עצמם שום דבר אלא הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמם.
אבל צריכים לדעת מה יכולים, לתת להבורא שהוא יהנה מזה. לכן הקב"ה, הודיע לנו על ידי משה רבנו עליו השלום, שהוא נותן לנו תרי"ג מצות, ואנו צריכים לקיים אלו המצות בכדי להשפיע לו נחת רוח. ואז הוא יוכל לתת לנו כל טוב, משום שהכלים של התחתון הנקרא רצון לקבל אך לעצמו, שהוא הנקרא רע, משום שהוא העושה, כל החורבנות, הגנבות והרציחות וכו', זהו מה שעושה רע לאחרים.
אבל צריכים לדעת, שגם לעצמו, הרצון לקבל גורם רע, חוץ מזה שגורם רע בגשמיות, הוא מקלקל לנו את כל מצב הרוחני שלנו, כנ"ל, שאין אנו יכולים להגיע להמטרה שהוא להטיב לנבראיו, שאנו צריכים לקבל טוב ועונג והוא המפריע לנו, מסיבת שהרצון לקבל היא הפכי מהרצון להשפיע, מה שהבורא הוא המשפיע, ואנו רוצים רק לקבל. ובלי השתוות הצורה, אין לנו דביקות.
אי לזאת, אנו צריכים להיות שמחים בזה שהוא הודיע לנו על ידי משה רבנו עליו השלום, שנקיים את התורה ומצות, אז נקבל את התיקון הנקרא "השתוות הצורה". ואם לא היה מודיע לנו מה שהוא רוצה שנשפיע לו, אז לא היה אנו יודעים מה להשפיע לו. מה שאם כן, כשהודיע לנו שנקיים את התרי"ג מצות, אז אנו כבר יודעים מה להשפיע לו.
וזה דומה לאדם שהוא צמחוני, שהוא נהנה רק מפירות וירקות וכדומה, והוא הזמין אדם חשוב, ורוצה לעשות סעודה בשבילו, והוא לא רגיל, לעשות סעודת יותר, ממה שצמחונים אוכלים, לכן יש לו יגיעה גדולה, לברר מה שהאדם החשוב רגיל לאכול. ואם היה האורח נותן לו, תוכנית של סעודתו מה שהוא אוהב כמה היה הוא שמח בזה שכבר יודע מה להכין לו לסעודתו.
כן אנחנו צריכים לשמוח בזה, שהודיענו, על ידי משה רבנו עליו השלום ממה שהוא נהנה, ועל ידי זה אין לנו יגיעה למצוא במה שאנו יכולים להנאות אותו, שזהו ענין תרי"ג מצות שנתן לנו לקיימם, וכשאנו מכוונים בעת הקיום, התורה ומצות שאנו רוצים להנות לו, אז אנו באים לידי השתוות הצורה, שנקרא, "הדבק במידותיו", שעל ידי זה זוכים לדביקות הבורא.
וזה שהוא רוצה שאנחנו נשפיע לו, וכי חסר לו משהו שאנחנו נהנה אותו, זה כבר מבואר בכמה מקומות, שהוא מטעם תיקון לטובתינו, בכדי שלא יהיה לנו את הטוב והעונג מה שהוא רוצה לתת לנו, מעורב עם בחינת בושה. ומדוע בחר דוקא באלו התרי"ג מצות, אומרים שהוא ידע שדוקא אלו המצות, יעזרו לנו להגיע לידי מדרגת השפעה, ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזהו תכונה חדשה, שאינה מצד הטבע שלנו. וזהו פירושו של המאמר חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
אבל אנו צריכים להבין, לפי זה שאנו אומרים שהתורה ומצות, הוא רק אמצעי איך לתקן את הרע, הנקרא רצון לקבל, אם כן מה נותנת לנו הקיום של תרי"ג מצות, לאחר שכבר תיקון את הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. ובכדי להבין את זה, צריכים לעיין במה שכתוב בספר הקדמת הזהר (במראות הסולם דף רמ"ב אות א): המצות שבתורה, נקראים בלשון הזהר בשם "פקודין". ונקראים אמנם גם בשם "עיטין". וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים".
ועל דרך זה יש בתורה ומצות, בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שאמרו חז"ל: "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", ברישא "עושֵי" והדר "לשמוע" (שבת פ"ח). וכשמקיימים תורה ומצות בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים לשמוע נקראים המצות בשם תרי"ג "עיטין", והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת "לשמוע בקול דברו" נעשים תרי"ג המצות בבחינת "פקודין", והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהוא כנגד אבר מיוחד, בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה. ונמצא, בעשית המצוה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות, ומבחינה זו דפנים של המצות נקראים אז בשם פקודין.
המתבאר מכל הנ"ל, שהתרי"ג מצות נותנים לנו שני דברים:
א) בזמן הכנה, שאדם עדיין משועבד להרע שלו, היינו להרצון לקבל, ואין לו שום כח שיוכל לעשות משהו לטובת הזולת, שאז האדם נמצא במצב של פירוד מהבורא, מטעם שנוי צורה כנ"ל. ואז התרי"ג מצות נותנים לנו הכח שנוכל לצאת משליטתם, וזה נקרא: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ואז התרי"ג מצות הם בבחינת אמצעי.
ב) לאחר שהאדם כבר זכה להגיע לשמה, שהוא בחינת השתוות הצורה, ואז הוא זוכה לבחינת גלוי רזי תורה כנ"ל: "רבי מאיר אומר, הלומד תורה לשמה וכו', ומגלין לו רזי תורה" (אבות פרק ו'). אז התרי"ג מצות נעשים תרי"ג אברים של הנשמה, שכל מצוה הוא מקום מיוחד לאור מיוחד. וכמו בגשמיות אנו רואים שבכל דבר גשמי שהאדם לוקח מתענוגי גשמיים, יש שם טעם אחר, היינו בלחם יש טעם אחר, ובבשר יש טעם אחר, ובדגים יש טעם אחר, אף על פי שכולם נקראים מזונות עבור הגוף, מכל מקום יש בכל דבר טעם אחר, ומכל שכן ברוחניות יש בכל מצוה טעם אחר. ואז התרי"ג מצות נקראים עצם ולא אמצעי.
ואז התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה, כמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות קל"ה, ק"מ) וזה לשונו: אמנם כשזוכה האדם לגלוי פנים, וכו', נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה" ונתגלה לו לנצח, כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא.
ובהמתבאר נבין, מה ששאלנו למה שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", משמע מכאן שהעיקר הוא היצר הרע, בדומה שמבשלין מרק, עיקר הוא המרק, והתבלין הוא רק להוסיף טעם בהמרק, וחס ושלום לומר כך על התורה שהוא רק בחינת תבלין. אלא כנ"ל, שהתורה נותנת לנו ב' דברים: אחד נקרא כלים, והב' נקרא אורות.
"כלים", פירושו: שיהיה ראוים לקבל את השפע העליונה. וכלים דקדושה, מורכבת מב' בחינות:
א' הוא העיקר, שהוא ההשתוקקות, לאיזה דבר מסויים, וכפי ההשתוקקות להדבר, כך טועמים טעם תענוג בהדבר. וההשתוקקות, גדולה וקטנה, נמדדת לפי ערך היסורים שיש לו להדבר, היינו, אם הוא לא יקבל את הדבר למה שהוא משתוקק יהיה לו יסורים גדולים, נקרא זה השתוקקות גדולה, ואם, כשהוא לא יקבל את הדבר, אין לו יסורים גדולים, זה נקרא השתוקקות קטנה. ובשיעור זה נמדדת מדת התענוג שהוא מרגיש, בעת קבלת התענוג.
אבל בזה עוד לא נגמרה הכלי שיהיה מוכשר לקבל שפע עליונה. משום, כי בזמן קבלת התענוג, הוא מרגיש אי נעימות בעת קבלת התענוג, שהוא ענין של נהמא דכסופא כידוע. נמצא, שהגם שהוא יקבל את התענוג, אבל הוא ירגיש שהטעם פגום, בדומה למרק שחסר בו תבלין, אז בא התורה דמין הא' שמתקן את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, ואז הכלי יכולה כבר לקבל את התענוג, מבלי שירגיש בה שום חסרון.
וזה מה שאמרנו על ענין, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". היינו המאור שבתורה יש בה כח לתקן את הרצון לקבל שבנו שיהיה בעל מנת להשפיע, ואז הכלי מוכשרת לקבל, ולא יהיה בקבלה זו שום פגם. וזה נקרא שתרי"ג מצות, שבאו לתת לנו תיקון הכלים, היינו שעל ידי קיום תורה ומצות, יהפוך את הכלי קבלה שלנו בעל מנת להשפיע, ואז נוכל לקבל השפע לשם שמים.
בחינה ב' הוא שהתורה ומצות באו לתת לנו אורות, כנ"ל, שאז התרי"ג מצות נקראים בלשון הזהר הקדוש בשם, תרי"ג פקודין. היינו שבכל מצוה יש שם אור מיוחד בפקדון, היינו שבזמן שהוא עושה את המצוה, הוא ממשיך בעת עשייתו אור מיוחד השייך לאותה מצוה, וזה נבחן שהתרי"ג מצות נותנים לנו אורות.
ובזה נבין מה ששאלנו, בענין שהתורה ומצות, שמשמע שהוא רק אמצעי ולא עצם. זהו רק בזמן תיקון הכלים, שגם אז עיקר הכלי, לקבלת התענוג, הוא רק הרצון לקבל. אלא שיהיה בקבלת התענוג, בחינת שלימות, שיהיה בזה טעם, אז צריכים התורה ומצות, שיתנו לנו טעם, כמו התבלין במרק.
אבל אח"כ לאחר שהכלים נתקנו, ובא למצב הב' שהוא לבחינת האורות, אז התרי"ג מצות הם בחינת עצם, ואז הם בחינת שמותיו של הקב"ה. אז הוא הסדר שהאור בא ומתלבש בהכלים, וזה נקרא שהוא מקבל טוב ועונג, ויחד עם זה הוא בדביקות.

חזרה לראש הדף
Site location tree