אותו היהודי [ההוא יודאי]
צד) בעוד שהיו הולכים, ראו שהיה בא לנגדם יהודי אחד. שאלו לו, מי הוא. אמר להם, שליח מצוה אני, כי הגיע זמן החג, וצריכים אנחנו לולב, ואני הולך לקצץ אותם לשם מצוה. הלכו יחד.
צה) ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרצות בעד העולם, למה צריכים להם בחג ולא בזמן אחר?
צו) המקום, שאנו יושבים בו, קטן. אבל כולם עוסקים בתורה. ויש עלינו רב, מצוין בהרבנים. ובכל יום הוא אומר לנו דברים חדשים בתורה. ואמר, כי בחג הגיע הזמן לממשלה, שישראל ישלטו על השרים של ע' אומות. וכתוב, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם. וכי יש שיניים למים? אלא מים זידונים, הם שאר העמים, ושיניים, הם השרים הממונים על שאר העמים עכו"ם. והם מתברכים מצדם של ישראל.
צז) ובכדי למשול עליהם על שרי האומות, אנו באים בסוד השם הקדוש, המרומז באילו ארבעה מינים שבלולב:
הדסים - חג"ת, מהי' דשם הויה.
ערבות - נו"ה, הנמשכים מהה' דהוי"ה.
לולב - יסוד מהו' דהויה.
אתרוג - מלכות ה' תתאה.
לרצות לו להקב"ה, ולמשול עליהם בסוד השם הקדוש. ולעורר עלינו מים קדושים, שפע מים העליונים, לנסך אותם על המזבח, שהיא המלכות, המכניעים את המים הזידונים.
צח) ובראש השנה, התעוררות הראשון חוזר ובא בעולם, שהיא הנוקבא. כלומר, הנוקבא חוזרת לקדמותה, כמו שהיתה ביום ד' דמעשה בראשית. התעוררות הראשון זה בית דין שלמטה, שנתעורר לדין העולם, והקב"ה יושב על כסא הדין ודן את העולם.
הנוקבא נקראת בית. וביום ד' דמעשה בראשית, מטרם שניבנית, היתה מחזה ולמטה דז"א באחוריו. ואז היתה מלאה דינים, ונקראת בית דין שלמטה, למטה מחזה. וע"כ היא דן את העולם בדין, וכן ז"א יושב אז על כסא דין, ודן את העולם. ומצב הזה נקרא, התעוררות ראשונה.
צט) ובית דין זה שולט לדון העולם עד יום הכיפורים. שאז פניה מאירים. שמשגת ג"ר, הנקרא פנים. ונחש המקטרג אינו נמצא בעולם, שהוא מתעסק באותו שעיר לעזאזל שמביאים לו, שהוא מצד רוח הטומאה, כראוי להמקטרג. ומשום שמתעסק באותו השעיר, אינו קרב למקדש, שהיא הנוקבא. כלומר, אינו קרב לקטרג על ישראל ולהפריד הזווג של ז"א ונוקבא.
ק) ושעיר הזה הוא כמו שעיר החטאת של ראש חודש, כי מתעסק בו. וע"כ מאירים הפנים של המקדש, שהיא הנוקבא. וע"כ ישראל כולם מוצאים רחמים לפני הקב"ה ומעביר עוונם. ועל סוד אחד אמר להם אותו היהודי, שלא ניתן רשות לגלותו, חוץ מלחסידים קדושים עליונים החכמים.
קא) כאשר הלבנה, הנוקבא, נקרבת אל השמש, ז"א, מעיר הקב"ה את צד הצפון, קו השמאל, הנמשך מנקודת השורק, ואוחז בה באהבה, ומושך אותה אצלו, שזהו הפיוס ונטילת רשות. והדרום, קו ימין, נתעורר מצד אחר, מצד נקודת החירק, והלבנה, הנוקבא, עולה ומתחברת במזרח, ז"א, ואז יונקת משני הצדדים, מדרום ומצפון, ולוקחת הברכות, שפע הזווג, בלחש, שהיא בחי' ו"ק, מכח נקודת החירק, כמ"ש, וקולה לא ישמע. כי קול ודיבור פירושו ג"ר.
ואז מתברכת הלבנה ומתמלאת משפע. וכאן מתקרבת האשה לבעלה, כלומר זה הוא זווג שלם, המשפיע מוחין שלמים להעולם. סדר הזווג הוא, שמתחילה ממשיך ז"א להנוקבא הארת קו השמאל, כמ"ש שמאלו תחת לראשי. ואח"כ את קו הימין, כמ"ש, וימינו תחבקני. ומשמאל נמשך הארת החכמה, ומימין חסדים. ואח"כ מבאר, איך הנחש מתאחז בעת הארת קו השמאל.
קב) כמו שיש סוד צורות איברי אדם, ז"א, ותקוניו, כן יש סוד צורות אברי הנוקבא דז"א, ותקוני הנוקבא. וכל ההפרש הוא רק בהגוון, שז"א גוון ירוק, ונוקביה גוון אדום. אמנם בצורות האברים הם שוים. וכמו כן יש למטה מאצילות סוד תקון אדם תחתון אחר, מסטרא אחרא, שמתחת הלבנה. שיש בו אותן צורות אברים, ימין ושמאל וכדומה. ומשמעינו בזה, שהמדרגות נחתמות זו מזו, והצורות שבעליונה עוברות על התחתונה, והתעוררות כל בחינה שבאחת מהן, מעוררת הבחינה שכנגדה באחרות.
קג) כמו שזרוע השמאל למעלה, בז"א, אוחז בהנוקבא, ומתעורר כנגדה באהבה, כן יש למטה, מהנוקבא, נחש הזה, שהוא זרוע שמאל של רוח הטומאה, והוא הנוקבא דטומאה. ואוחז בו, מי שרוכב עליו, שהוא הזכר דטומאה, המזדווג עם הנחש. והוא קרב אז אל הלבנה, שהיא הנוקבא, ומושך אותה, יונק ממנה, מבין הדבקים, ממקום הזווג, ונטמאת.
כי ב' נקודות בהנוקבא:
- דמדת הדין, שאינה ראויה לקבל מוחין מכח צ"א, והיא גנוזה בה.
- דמדת הרחמים, מהבינה, שבה מקבלת כל המוחין ומאירה לעולם, והיא גלויה בהנוקבא.
וע"כ היא נקראת, עץ הדעת טוב ורע. כי אם זכה אדם הוא טוב, ואם לא זכה הוא רע:
- אם האדם מקבל הארת השמאל בתקוני הקדושה, שהוא ממטה למעלה, אז הוא טוב, שמקבל ממנה כל המוחין בשלמות.
- ואם לא זכה, אלא שממשיך המוחין ממעלה למטה, אז מתקרב הנחש אל הנוקבא, ומגלה את הנקודה דמדת הדין שבה, שאינה ראויה לקבל מוחין ושפע מז"א, מכח צ"א, ומחמתה מתקלקלת גם נקודה הב' דמדת הרחמים. וע"כ נפרד הזווג, ונבחנת כמו שנטמאה, ואינה ראויה עוד להזדווג ולקבל שפע מז"א. וכמ"ש כאן, שמגלה את הנקודה דמדת הדין הגנוזה בין הדבקים, ואז אינה יכולה עוד להזדווג ולקבל שפע בשביל העולם.
קד) ואז ישראל למטה מקריבים בר"ח השעיר, שממשיכים מיתוק המלכות בהבינה, והארת השמאל ממטה למעלה. ונחש ההוא נמשך אחרי אותו השעיר, כי כל תאותו הוא להארת השמאל. והלבנה נטהרת, כי היא עתה ראויה לקבל שפע מז"א בעלה. ועולית למעלה ונקשרת למעלה, בז"א, כדי להתברך. ופניה מאירים עתה כלפי מה שנחשכה מקודם בהיותה למטה, מטרם שבאה בזווג עם ז"א.
שעיר ר"ח בא לטהר הנוקבא, להמשיך לה הכלים דמדת הרחמים מבינה, עם הארת השמאל, שעי"ז היא חוזרת לטהרתה. ואע"פ שהנחש יכול עוד לעורר הנקודה דמדה"ד, אחר שכבר נתגלתה לו, מ"מ אינו עושה זאת, מחמת שאינו רוצה לקלקל את הארת השמאל, שהוא תאב מאד להארה זו. ונמצא עתה שקטגור נעשה סנגור.
קה) גם ביום הכפורים, כיון שאותו נחש הרע מתעסק באותו שעיר לעזאזל, שהוא ג"כ המשכת הארת השמאל כמו שעיר ר"ח, הלבנה נפרדת ממנו, מהנחש, כי נעסק בהשעיר ואינו רוצה עוד לקטרג עליה, והנוקבא עוסקת עתה ללמד זכות על ישראל, ומסככת עליהם כאם על הבנים, והקב"ה מברך אותם מלמעלה, ומוחל להם עוונותיהם.
קו) ואח"כ, כשישראל מגיעים לחג הסוכות, מתעורר צד הימין של מעלה, כמ"ש, וימינו תחבקני, כדי שהלבנה, הנוקבא, תתקשר בו, בימין, ופניה יאירו כראוי. ואז מחלקת חלק מברכותיה לכל אלו הממונים של מטה, לע' שרים. כדי שיתעסקו בחלקם, ולא יבוא לינק וליקרב לצד חלקם של ישראל. כמ"ש בנחש והנוקבא, שלהיותו מתעסק בהשעיר, אינו מקטרג על הנוקבא.
קז) כעין זה למטה, בעוה"ז, שהאומות כולם מתברכים, הם נעסקים בנחלת חלקם, ואינם באים להתערב עם ישראל ולחמוד את נחלת חלקם, כמ"ש בנחש והנוקבא, ובע' ממונים העליונים וישראל. ומשום זה בחג, ע"י הקרבת ע' פרים, ממשיכים ישראל ברכות לכל אלו הממונים על ע' אומות. כדי שיתעסקו בחלקם ולא יתערבו עמהם.
קח) וכאשר הלבנה מתמלאת עם ברכות למעלה כראוי, באים ישראל ויונקים ממנה בלבדם. וע"כ כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. עצרת הוא אוסף. כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות, אינם יונקים ממנה עמים אחרים, חוץ מישראל בלבדו. ומשום זה כתוב, עצרת תהיה לכם, לכם, ולא לשאר עמים. לכם, ולא לשאר ממונים.
קט) ועל כן ישראל מרצים את הקב"ה במים, שמנסכים על המזבח. כדי לתת להממונים של האומות חלק מהברכות, שיתעסקו בו ולא יתערבו אח"כ בשמחתם של ישראל, כאשר יִנקו ישראל ברכות העליונות. ועל יום זה כתוב, דודי לי ואני לו. שאחר אינו מתערב עמנו.
קי) משל למלך, שהזמין את אוהבו לסעודה, שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך ידע שהמלך רוצה בו. אמר המלך, עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו, ואני מתירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עמנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד. מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילים של ירקות ובשר שור, והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואחר כך ישב המלך עם אוהבו, לאותה סעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך בלבדו, שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו בלבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה. משום זה כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
קיא) מה נשתנה, שכתב, וה' המטיר על סדום ועמורה, ואינו כתוב, ואלקים המטיר. ומה נשתנה בהמבול, שכתוב בו, בכל מקום אלקים, אלקים, ולא כתוב בו, וה', כמו במהפכת סדום ועמורה.
קיב) אלא בכל מקום שכתוב, וה', פירושו, הוא, ובית דינו. ז"א, שהוא רחמים, ביחד עם נוקבא, שהיא דין. ואם כתוב, אלקים סתם, יורה על הבית דין בלבד, הנוקבא בלבדה בלי ז"א. כי בסדום, נעשה הדין שלא לכלות העולם, וע"כ נתערב הוא, ז"א, עם הדין. וע"כ כתוב שם, וה', שיורה על מדת הרחמים, שהוא ז"א, הנקרא הוי"ה, ובית דינו יחד, שהיא נוקביה. כי הו' הנסמך אל הויה מרבה את הנוקבא. אבל בהמבול, השמיד כל העולם וכל הנמצאים בהעולם, ע"כ כתוב בו השם אלקים, שיורה על מדת הדין בלבדו, בלי שיתוף מדת הרחמים.
קיג) ואם תאמר, נח וכל שעמו ניצולו, ולא נשמדו כל הנמצאים? הוא משום שנעלם מעין, שלא היה נראה להמשחית. ועל כן נבחן, שנכלה כל מה שנמצא בעולם, כל מה שנראה לעין המשחית. ועל כן, וה', יורה שאינו משחית כל מה שבגלוי לעין, כמו בהפיכת סדום. אלקים, יורה שצריכים להסתר וצריכים להשמר. מפני שמכלה את הכל, כל מה שגלוי לעין. ועל כן, אלקים, יורה על הנוקבא לבדה בלי ז"א, שהוא רחמים.
קיד) וזה, ה' למבול ישב. ישב, לבדו בפני עצמו, כי לא נתחבר עם הדין שנעשה בהמבול. וכתוב, בדד ישב מחוץ למחנה. ישב, לבדו בפני עצמו. וכתוב,הויה למבול ישב, שבעת דינו של המבול ישב בפני עצמו, ולא נתחבר לדון דין הזה. וע"כ היה כולו דין בלי רחמים.
קטו) ומשום שנח היה נעלם מעין, לכן אחר שנעשה הדין, ונכלה העולם, ושכך כעסו, מה כתוב, ויזכור אלקים את נח. כי עד עתה, בעת שכילה העולם, לא נזכר נח, שהיה נעלם מעין.
קטז) הקב"ה נעלם וגלוי. גלוי, הבית דין שלמטה, הנוקבא רחל, העומדת מחזה ולמטה דז"א. נעלם, המקום שכל הברכות יוצאים משמה, שהיא הזווג ז"א ולאה, העומדת מחזה ולמעלה דז"א. שמזווג הזה באים כל הברכות. ומשום זה, כל דברי האדם, שהם בהעלם אצלו, שורה עליהם ברכות. וכל שהם בהתגלות, מקום ההוא של בית דין שורה עליו, הנוקבא שמחזה ולמטה דז"א, משום שהוא מקום הגילוי, העולם המגולה. כלומר, שהחסדים מתגלים בה בהארת החכמה, ואותו שנקרא רע עין שולט עליו. כלומר, שבמקום הגילוי דהארת חכמה, מתאחזים כל הדינים והקליפות.
אבל בהנוקבא שמחזה ולמעלה, ששם חסדים מכוסים, שמשום זה הוא נקראת העולם המכוסה, אין שום קליפה יכולה להאחז בה. ולפיכך כל שדבריו מכוסים, שורה עליו ברכה מעלמא דאתכסיא. וכל שדבריו מגולים, שורה עליו דינים מעלמא דאתגליא. והכל הוא בסוד עליון, כעין של מעלה.