הרימותי ידי למעלה בתפילה [ארימת ידאי בצלותין]

קכב) הרימותי ידי למעלה בתפילה. כי בא לגלות סדר אצילות ג"ר דא"א, הנקראים כתר, מוחא דאוירא, ומוחא סתימאה, ואיך עולים לרישא דלא אתיידע, א"ס, שהוא ענין גבוה ונסתר מאד. ע"כ התפלל, שגילוי הסודות הללו יהיה לרצון לפני השי"ת.
כאשר רצון העליון למעלה, הכתר דא"א, עומד ונתקן על אותו רצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, ראש עתיק, הנקרא רישא דלא אתיידע, נעשה הכתר דא"א משום זה, ראש הסותם ביותר למעלה. וראש הזה האציל מה שהאציל. ולא ידוע, הוא מוחא דאוירא דא"א. והאיר מה שהאיר. בדרך סתום, הוא מוחא סתימאה דא"א.

קכג) הרצון של מחשבה העליונה, הכתר דא"א, רעותא עלאה. אחר שנתקן לבחינת ראש, הנקרא מחשבה עלאה, הוא לרדוף אחר רדל"א לקבל הארתו. אבל פרסא נפרשה בין רדל"א לכתר. ומתוך פרסא זו ברדיפת מחשבה העליונה, הכתר, אחר אורו של רדל"א, האור מגיע ואינו מגיע אליו, כי הפרסא מעכבת עליו. וכך עד הפרסא מאיר מה שמאיר. ולא מפרסא ולמטה. וע"כ מחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה למוחא סתימאה, ובאור שאינו ידוע למוחא דאוירא. והמחשבה עצמה, שהוא הכתר, בבחינת לא ידע.
מבאר כאן ב' ענינים:
א. איך הקץ כל בשר נהנה, מהקרבנות שישראל מקריבים.
ב. ההארה של ראש פרצוף עתיק דאצילות, הנקרא רישא דלא אתיידע, א"ס, שממנו נמשך ענין יציאת המוחין דקטנות והמוחין דגדלות של ג' רישין של א"א, הנקראים כתרא, מוחא דאוירא, ומוחא סתימאה, שהם יה"ו של א"א עצמו.
וכן מבאר הקטנות והגדלות של הלבושים דא"א, הנקראים או"א, ישסו"ת, זו"ן. ואיך יה"ו דלבושים נכללים ביה"ו דא"א גופיה, וכולם נכללים בראש עתיק הנזכר, הנקרא רדל"א, א"ס, שהיא כונת הקרבן.
וכמ"ש, סיום חדש נפרס, שפירושו עלית המלכות למקום בינה, ומסיימת שם המדרגה, שסיום חדש זה נקרא פרסא, וע"י סיום זה ירדו ג' הספירות בינה ותו"מ מכל מדרגה להמדרגה שמתחתיה. ונמצא בינה ותו"מ דמחשבה עלאה, כתרא, ירדו למוחא דאוירא. ובתו"מ של מוחא דאוירא ירדו למוחא סתימאה. ובתו"מ דמו"ס ירדו לאו"א וכו'. באופן שלא נשאר בכל מדרגה רק כתר וחכמה דכלים, שיכלו לקבל בהם מרדל"א רק ב' אורות נפש רוח, הנבחנים לו"ק ולקטנות של ג' רישין.
הכתר דא"א מאיר בהארה סתומה למוחא סתימאה, ו"ק. ולמוחא דאוירא מאיר באור שאינו נודע, ג"כ רק ו"ק. וההוא מחשבה עצמה, הכתר דא"א, לא ידעו. ג"כ רק ו"ק. אמנם יש הפרש ביניהם, כי אור סתום, נקרא שגם בגדלות כשישיג ג"ר, ישאר סתום ולא יאיר לאחרים. ואור שאינו נודע, נקרא שרק עתה אינו נודע, אבל בגדלות יהיה נודע, וע"כ נקרא מוחא דאוירא, כי בגדלות יוצאת הי' מאויר שלו ונעשה אור. ולא ידע, הוא כמו לא אתיידע, שגם בגדלות לא יהיה נודע. וכל אלו המיעוטים נעשו משום הפרסא, שעלתה למקום בינה, וסיימה שם המדרגה, והורידה את בינה ותו"מ דכל ראש להראש שמתחתיו. וכיון שלא נשארו אלא ב' כלים בכל ראש, לא יכלו לקבל יותר מב' אורות שהם נ"ר, הנבחנים לו"ק.

קכד) אז, הארה זו של המחשבה שלא נודע, הכה בהארת הפרסא העומדת, והמאירה בג' המעוטים, ממה שאינו ידוע במוחא דאוירא. ואינו נודע, בכתרא, ולא נגלה במוחא סתימאה. וכך הכה הארת המחשבה שלא נודע, שהיא רדל"א, בהארת הפרסא, ומאירים יחד.
כי הארת רדל"א הכה וחזר והוריד הפרסא למקומה למלכות, שע"י זה חזרו לכל מדרגה ג' הכלים בינה ותו"מ שנפלו ממנה, ונשלמו שוב בכח"ב תו"מ דכלים ובנרנח"י דאורות. וע"י ביטוש הזה חזרו להאיר בכל השלימות כמקודם לכן. וג' ראשים דא"א הכלולים בהפרסא, מאירים יחד עם רדל"א. כי ראש עתיק, הנקרא רדל"א, היא בחינת ראש הנוקבא דעתיק, שהיא נתקנה בסוד בקע.
ונמצא שבעת עלית הפרסא למקום בינה, נפלו גם בינה ותו"מ דרדל"א למקום הג' ראשים דא"א. ועתה, אחר שנעשה הביטוש, החוזר ומעלה הבינה והתו"מ מכל המדרגות, עלו ג"כ בינה ותו"מ דרדל"א למקומם. ונודע שעם עלית בינה ותו"מ דעליון, עולה עמהם גם התחתון, שהחזיק בהם מקודם לכן. ונמצא לפי"ז, שג' ראשים דא"א עלו לרדל"א עם חזרת בינה ותו"מ שלה, ונעשו למדרגה אחת. וג' ראשים דא"א מאירים ביחד עם רדל"א, כי נעשו עתה למדרגה אחת.
ונעשו מהם ט' היכלות ברדל"א. כי הג' ראשים דא"א נכללות זו מזו, והם תשע נהורין במקומם עצמם, בא"א. ועל ידי עלותם לרדל"א, ונהרין כחדא, נעשו שם ברדל"א תשע היכלות. ואין הפירוש שהט' אורות נעדרו ממקומם עצמם בסבת העליה לרדל"א, אלא שמאירים בשני מקומות: שהם ט' היכלות ברדל"א, והם ט' אורות במקומם עצמם. כי אין העדר ברוחני, אלא כל תנועה יורה רק תוספות.

קכה) והיכלות הללו אינם אורות, כמו הט' אורות דא"א במקומם עצמם. ואינם רוחות ואינם נשמות. ואין מי שיעמוד עליהם מה הם. כי אור א"ס מאיר ברישא דלא אתיידע. וע"כ נבחנים תשעה היכלות הללו שנעשו ברדל"א לבחינת א"ס, שאין מחשבה תפיסה בו.
הרצון של כל תשע האורות דג' ראשים דא"א, שכולם עומדים במחשבה, במקומן בא"א, הנקרא מחשבה, שהוא אחד מהם בחשבון. שהמחשבה דא"א הוא אחד מהתשעה האורות. והוא הפוך מהיותם ברדל"א, שאין רדל"א מבחינתם כלל, הנה רצון כולם הוא לרדוף אחריהם, התשעה היכלים, העומדים במקום רדל"א בשעה שהתשע אורות עומדים בהמחשבה, שהוא א"א.
אבל ההיכלות אינם מושגים ואינם נודעים להט' אורות. כי אלו ט' היכלות אינם עומדים לא בבחינת רצון, ולא בבחינת מחשבה העליונה, שהיא א"א. תופסים בה ואינם תופסים. באלו ט' היכלים נמצאים ועומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מסוד המחשבה העליונה, שהיא א"א, מקובלים מהם, כולם, כל הט' היכלים. נקראים אין סוף, כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים, ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה.

קכו) כאשר מאירה המחשבה שלא נודעה ממי היא מאירה, ממוחא דאוירא, נתלבשה ונסתמה תוך הבינה, ומאירה למי שמאירה, ונכנסים זו בזו, עד שנכללים כולם כאחד. שע"י הביטוש דנהירו דרדל"א בנהירו דפרסא, חזרה הפרסא למקומה למלכות, ובינה ותו"מ שנפלו מכל המדרגות חוזרות למעלתם למקומם כבתחילה. ונמצא שגם הבינה שיצאה מראש דא"א, חזרה עתה לראש א"א ומקבלת שמה שוב אור החכמה. גם נודע שבהיות חכמה דא"א בחוסר חסדים. ע"כ הבינה נסתמה שם, בסוד עמוק וסתום בשמו. כי הז"ת דבינה אינן יכולות לקבל חכמה בלי לבוש החסדים.
האירה המחשבה, ולא ידע מאין האירה. שראש הב' דא"א, הנקרא מוחא דאוירא, מאיר בג"ר, אחר ביטוש רדל"א באור הפרסא. אשר אז חוזרת גם הבינה לראש דא"א. אז נתלבש ונסתם בתוך בינה, נמצא אז שמתלבש בהארתו ונסתם תוך הבינה. כי הבינה עלתה לראש ומלבשת אותו, ואור החכמה שמקבלת ממנו סותמתה.
מחשבה ולא ידע, מוחא דאוירא, להוציא ב' ראשים דא"א האחרים, כתר, ומו"ס. שהם אינם מאירים לאחרים, כי כתר הוא בבחינת לא ידע, להיותו מלביש לרדל"א. ומוחא סתימאה באור סתום. וע"כ נבחן, שגם אחר שעלתה לראש א"א, אינה מלבשת אותם, אלא למוחא דאוירא בלבדו.
ובכדי לפתוח הארת החכמה מסתימתה, נעשה זווג הממשיך קומת חסדים, ונתלבשה החכמה בהחסדים, ואז נגלה הארתה. ומאיר למי שהאיר, שנזדווג והאיר קומת החסדים, הנקרא לבוש יקר שמאיר. וע"י זה החכמה נכנסה ונתלבשה בתוך אור החסדים, וכן אור החסדים נכללה באור החכמה, עד שנכללו כולם כאחד, לרבות גם זו"ן, הנכללים ג"כ בזווג הזה, להיותם הגורמים ליציאת קומת החסדים בהבינה.

קכז) ובסוד הקרבן כשעולה על המזבח, נעשו כל אלו היחודים דג' ראשים דא"א ברדל"א. שמתחילה נתקשר הכל זה בזה, כי בעת ירידת הפרסאות, שבינה ותו"מ דכל מדרגה חוזרים ממקום התחתון למדרגתם בהעליון, מעלים אז עמהם גם את התחתון, להיותו דבוק בהם. ונמצאים אלו בינה ותו"מ החוזרים למדרגתם, שהם מקשרים כל תחתון בהעליון. ועי"ז נמצאים הזו"ן עולים לבינה, והבינה לראש דא"א, וראש דא"א לרדל"א, לט' היכלות שבו. וע"י עליה זו נסתם הבינה מטעם חוסר חסדים. ואז מאירים זה בזה. כי מזדווג ומוציא קומת החסדים בסוד לבוש יקר דנהיר, ואז מאירים החסדים בהחכמה והחכמה בחסדים.
ואז נמצאים כל המדרגות בסוד העליה. כי בינה וזו"ן נמצאים בהעליה לא"א, לסוד ג' רישין שבו. וג' ראשים דא"א בהעליה לרדל"א, לסוד ט' היכלות אשר שם. ונמצא, המחשבה, א"א, נתעטר בעלייתו לרדל"א באור א"ס, בהארת תשע היכלין אשר ברדל"א, שבהם מאיר אור א"ס. כי אותו ההארה שהמחשבה עלאה, שהוא א"א, מאירה משם, שהם תשע היכלין, הוא נקרא אין סוף.
וממנו, מא"ס, נמצא א"א עומד ומאיר למי שמאיר. ועל זה עומד הכל. על המשכת אור א"ס אל העולמות ע"י א"א. אשרי חלקם של הצדיקים, המעלים מ"ן ומייחדים היחודים הגבוהים האמורים בעוה"ז ובעוה"ב. כי נוחלים שני עולמות.

קכח) קץ כל בשר הזה. הנה כמו שהקישור נמצא למעלה, בבינה וא"א, בשמחה, בהתקשרות כל תחתון בעליון. ע"י חזרת בינה ותו"מ למדרגתם, הגורם להם שמחה, אחר שנתלבשה החכמה בחסדים. כמו כן למטה, בזו"ן ועולמות התחתונים, נעשה התקשרות כל תחתון בעליון, בשמחה ורצון ליתן סיפוק לכל, למעלה ולמטה, דהיינו גם לקץ כל בשר. ואמא, השכינה, שורה על ישראל כראוי.

קכט) בכל ר"ח ור"ח, בעת שהלבנה מתחדשת, שהנוקבא מתחדשת בזווגה עם ז"א, נותנים אז לקץ כל בשר, חלק נוסף על קרבנות הרגילים, שהוא שעיר ר"ח. שיתעסק בו וישתמש בחלקו, שע"י שעיר ר"ח נתחדש הארת צד השמאל, שהקץ כל בשר נהנה ממנו, והוא חלקו. וישאר הצד של ישראל, הימין, להם לבדם, כדי שיתיחדו במלכם. וזה הוא שמקריבים דוקא שעיר, משום שהוא בחלקו של עשו, שכתוב בו שעיר, שכתוב, הן עשו אחי איש שעיר. ועל כן הקץ כל בשר משתמש בחלקו של עשו, צד שמאל. וישראל משתמשים בחלקם, צד ימין. כמ"ש, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

קל) קץ כל בשר זה, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר. ומשום זה תקון הבשר בכל מקום שהוא, רק בשבילו. ועל כן נקרא, קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף, שהוא בשר. ולא על הנשמה. הנשמה מסתלקת למקומה, והבשר, הגוף, ניתן למקום הזה, לקץ כל בשר. כמו זה הוא בקרבן, שהרצון של המקריבו, עולה למקום אחד, להקדושה, והבשר של הקרבן עולה למקום אחד, לקץ כל בשר.
כי מהותם של הקליפות הם מהכלים הנשברים שנשתיירו מזמן שביה"כ. שגם בעת שהמאציל בירר ותקן העולמות אבי"ע וכל אשר בהם, לא תקן אותם, ואינם ראוים לתקונם במשך שתא אלפי שני מטרם גמר התקון. אבל בגמר התקון יתוקנו גם הם, ואז יתבטלו כל הקליפות, כמ"ש בלע המות לנצח. ועתיד הס"מ להיות מלאך קדוש. ומכאן תבין שכל כחם להחטיא את האדם, הוא כי להיותם ריקנים מכל אור מטרם גמה"ת, ע"כ רודפים אחר האדם, שימשיך להם מעט מאורות השלמים שיאירו בגמה"ת, כדי לחיות את נפשם. בדומה לרעב וצמא, הרודף אחר מי שיש לו לחם ומים ולוחם עמו.
וזה שאמרו על עצה"ד, שהחטא היה מפני שאכלו פגה. שהפירוש הוא, מֵחוּסָר זמן. כי עצה"ד הוא מהאורות השלמים, שלא יתוקנו אלא בגמר התקון. שהאורות הללו ישלימו הקליפות ויתקנו אותם. וע"כ רדף הס"מ והנחש לפתות לאדם וחוה, שימשיכו לו מאור הזה תכף. ואע"פ שידעו שעוד אינם ראוי לזה, כי מחוסרי זמן המה, מ"מ נופל להם איזה חלק מכח החטא.
ונודע שה' הכלים כח"ב תו"מ מכונים מוחא, עצמות, גידין, בשר, ועור. ונמצא שכלי דת"ת נקרא בשר, וכלי דמלכות נקרא עור. גם נודע, שמטעם גניזו דאו"א הפנימים אחר שביה"כ, אסור להמשיך מטרם גה"ת ג"ר דמוחין דחיה, שהוא אור החכמה, אלא רק ו"ק בלבד. ונודע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות. ובזמן שאין לז"א רק מוחא, יש לו רק אור הנפש. וכשמשיג פרצוף עצמות, קונה אור הרוח. ובפרצוף גידין אור הנשמה. ובפרצוף בשר, אור החיה. ובפרצוף עור, אור היחידה. ולפי שאסור להמשיך ג"ר דאור החיה מטרם גמה"ת, נמצא שבפרצוף הד', בשר, חסרים הכלים התחתונים ממנו, שהם בשר ועור, ואין בו אלא ג' כלים מוחא עצמות גידין, המסתיימים על החזה דפרצוף. ומחזה ולמטה, שהם בשר ועור דפרצוף בשר זה, חסרים לו עד גמה"ת.
וכל חשקם של הס"א הוא, שהאדם ימשיך להם אלו האורות דג"ר דחיה, הבאים בהכלים דבשר ועור של פרצוף הד' דז"א. כי פחות מזה, שהם האורות שאינם מאירים אלא בכלים המתוקנים, לא יוכלו הקליפות להנות מהם מאומה, כי אין להם כלום מכלים האלו. וזה שאמרו, שהחטא דעצה"ד היה כי מחבר למטה ונפרד למעלה, שהמשיך האורות מחזה ולמטה דפרצוף הד', שהוא אור החכמה, לתוך הכלי דבשר. והחטא דעצה"ד הוא המקור שכל החטאים מסתעפים ממנו.
וזה אמרו, הרצון קץ כל בשר להמשיך לו הג"ר דחיה, המאירים אחר גמר התקון, כי מהאורות הנוהגים לפני גמה"ת אין לקליפות שום הנאה. כי ע"כ המה בחינות קליפות, משום שאין להם כלים המתוקנים לקבלת אורות הללו. ע"כ אין רצונם של הקליפות, אלא בבשר. שימשיכו להם האור בבחינת הכלי דבשר דפרצוף הד'.
וזהו שעיר ראש חודש, וכן כל הקרבנות, שאז נמשך מבחינת ג"ר הללו, ע"י שליטת קו השמאל. שברגע תחילת הזווג, אשר הקליפות מקבלים אז האור מבחינת הבשר שלהם, ואין בזה הפסד לקדושה, כי חלק קטן הוא מאד, ועוד כי ע"י חלק זה שמקבלים, הם נפרדים מהקדושה, ואינם מקטרגים עוד על ישראל להחטיאם. ועיקר תיקון זה נעשה בשעיר ר"ח.
כי הס"א נוטלת אותה הארת השמאל, המאירה בתחילת הזווג, שזה חלקם. וישראל נוטלים המוחין השלמים, המתוקנים בג' קוים, שהם ו"ק דחיה, שזהו חלקם. ואחר שנעשה עיקר התקון בשעיר ר"ח, נוהג ענין זה בכל הקרבנות. שע"י עלית מ"ן, שנקרא רעותא, זוכים הכהנים, לוים, וישראלים, לקבל מוחין השלמים בהכלים המתוקנים בג' קוים. ולסטרא אחרא, שבשר הוא חלקם, ולא דבר פחות ממנו, אלא שאין להם אלא רק נהירו דקיק מרגע תחילת הזווג.

קלא) ואדם צדיק הוא עצמו קרבן ממש לכפר, ע"י שמקריב רצון שלו. ואחד שאינו צדיק אינו קרבן, משום שיש בו מום, שכתוב, כי לא לרצון. וע"כ הצדיקים הם כפרה של העולם, והם קרבן בעולם. ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר, הס"א, בא לפני. והוא בא לקבל רשות להחשיך פניהם של בני אדם. ומשום זה, והנני משחיתם את הארץ.

קלב) כתוב, ונח בן שש מאות שנה. למה בא הכתוב למנות חשבון הזה של שני נח? אלו לא היה נח בן שש מאות שנה, לא היה נכנס להתיבה, ולא היה מתחבר עמה. כיון שנשלם בשש מאות שנה, אז נתחבר עמה. התבה היא כנגד הנוקבא של מעלה, ונח כנגד יסוד של מעלה. ויסוד הוא ספירה הששית של ז"א. ולפיכך, כל עוד שלא נשלמו לו שש מאות שנה, לא היה עוד ראוי להיות מרכבה לספירה הששית. ומה שחושב מאות, הוא לרמז על המוחין שלו, שהיו מבינה, שהיא מאות.

קלג) וע"כ מיום שנשלמו עונותיהם של בני העולם, שנעשו ראוים לקבל עונשם, המתין עוד להם הקב"ה, עד שנשלם נח בשש מאות שנה, ונשלם מדרגתו כראוי, והיה צדיק שלם. ואז נכנס להתיבה, והכל כעין של מעלה, הכל נעשה באופן שיהיה עליו השראה מיסוד ומלכות של מעלה. וכמ"ש, ונח בן שש מאות שנה. ומשום זה לא נאמר כבן שש מאות שנה. כי שש מאות שנה הוא בדיוק, כדי להשלים ספירת היסוד.