אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת נח / וירח ה' את ריח הניחוח

וירח ה' את ריח הניחוח

רלג) וירח ה' את ריח הניחוח וכתיב אשה ריח ניחוח. כתוב, וירח ה', וכתוב, אשה ריח ניחוח. המלה, אשה, פירושה, אשר עשן ואש מחוברים כאחד, שהרי אין עשן בלי אש, כמ"ש, והר סיני עשן כלו, מפני אשר ירד עליו ה' באש.

רלד) אש יוצא מבפנים, והוא דק, ונאחז בדבר אחר מבחוץ, שאינו דק כל כך, ונאחזים זה בזה. ואז עולה העשן. משום, שהאש נאחז בדבר המתפעל ממנו. והסימן, חוטם, שיוצא בו העשן מתוך האש.
דינים מכונים אש. ושורש הדינים הוא מיציאת הבינה לבר מראש דא"א, ששם אור החכמה. ונתמעטה מחכמה ונשארה באור החסדים בלי חכמה. ויש בהתמעטות הזאת ג' בחינות, ג' אשיות:
א. אשא דכיא, בג"ר דבינה, או"א עלאין. מטעם שהתמעטות מאור החכמה בראש דא"א אינו נוגע להם כלום, כי אין דרכם לקבל חכמה אלא חסדים בלבד. ואפילו בעת היותם בראש א"א, אינם מקבלים חכמה. לפיכך הם תמיד בבחינת ג"ר, והם תמיד באור דחסדים, וההתמעטות מחכמה נבחן בהם לאשא דכיא. כי נשארו בבחינת ג"ר גם אחר שנתמעטו מחכמה.
ב. אשא סתם, בז"ת דבינה, ישסו"ת. מטעם שהם שרשי הזו"ן, וצריכים להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן. ולפיכך כל עוד שאין בהם חכמה, הם נבחנים לו"ק בלי ראש. וע"כ אינם נבחנים לאשא דכיא, להיותם מחוסרי ראש, אלא שנבחנים לאשא סתם, שהם בלי טהרה, עד שישיגו הארת החכמה. אמנם אשא סתם שבהם נבחן לאש דקה, מטעם שאינם רגישים להארת החכמה, שהרי אינם צריכים הארת חכמה בשביל עצמם, אלא בשביל זו"ן, ולעצמם מקבלים רק חסדים, להיותם בחינת בינה גם הם. ונמצא שהאש אינו יכול להאחז בהם כלום. וע"כ נבחן בהם האש לאש דקה בלי אחיזה.
ג. אש ועשן הם בזו"ן, מטעם שז"א רגיש כלפי האש ההוא, התמעטות מחכמה, כי ז"א צריך להארת החכמה. כי כל עצמות ז"א הוא חסדים בהארת החכמה, שבזה נעשה לבחי"ג. ונבחן שאש הזאת של התמעטות החכמה, מחמת יציאת הבינה מהראש, נאחז בו, להיותו עב ורגיש אליה, וע"כ אש הזאת דבינה נאחז בז"א ומוציא בו עשן.
וזה אמרו, אש יוצא מישסו"ת, והוא דק, כי אינו יכול לאחוז בישסו"ת, כי אינם רגישים כלל להארת החכמה, ונאחז בדבר אחר בחוץ, בז"א. שלא כך, דק, כי הוא רגיש להארת החכמה. ונתיחדו זה בזה, ואז עולה העשן, הדינים שבמלכות דז"א, הנקראים עשן, שהם מתגלים מתוך אחיזת האש בז"א. וסימנך, חוטם, שיוצא בו העשן מתוך האש. חוטם ז"א. אזן, חוטם, פה הם בינה, ז"א, ונוקבא. וכשהאש מגיע לחוטם, שהוא רגיש, יוצא בו העשן מתוך האש, ונעשו בו דינים כפולים, אש מבינה ועשן ממלכות, שני נקבי האף, שמנקב ימין נמשך המתקה לאש הבינה, ומנקב שמאל נמשך המתקה לעשן המלכות.

רלה) וע"כ כתוב, ישימו קטורה באפך, ע"י הקטרת ממתיקים הדינים, שהם אש ועשן היוצאים מהחוטם, משום שמחזיר האש מן החוטם אל מקומו, לישסו"ת, שמשם יצא. והחוטם נאסף באותו הריח של הקטורת, ובא לפנימי פנימיות, עד שכולם מתיחדים זה בזה. וכל אחד חוזר למקומו, ומתקרבים כולם לתוך המחשבה, שהוא א"א. ואח"כ נעשו כולם רצון אחד. ואז הוא ריח ניחוח, שנח הכעס, ונעשה נחת רוח.
ב' פעולות נעשו כאן, על ידי התעוררות מלמטה של הקרבת הקטרת:
א. נתיחדו כל המדרגות זה בזה, שכל אחת חזרה והעלה את אותיות אל"ה שלה שנפלו להתחתונה, עד שנתיחדו. ואותיות אל"ה דבינה עם הזו"ן הדבוקים בהם עלו לבינה. ואותיות אל"ה דא"א עם הבינה הדבוקה בהם עלו וחזרו לראש א"א, ששם מאיר בהם החכמה בלי חסדים. ואתקרב למחשבה, שבזה נתבטל אש הדינים מהחוטם ומישסו"ת, שהרי הבינה חזרה לראש א"א כמקודם לכן, ועמה כל שאר המדרגות. וע"כ והכעס נח.
ב. נעשו כולם לרצון אחד. כי החכמה אינה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ נעשה אח"כ הזווג על המסך דז"א, שהוא החוטם. ויוצא קומת חסדים, ומתלבשת החכמה בחסדים. ואז, ונעשו רצון אחד, כי בזה נקשרו כל ג' הקוים זה בזה, ונעשה נחת רוח. כי עתה מאיר הכל בשלימות. כי החסדים נשלמו בהארת החכמה, והחכמה בהתלבשות החסדים.

רלו) העשן נאסף ונכנס ונתקמט בהאש. והאש נאחזה בהעשן. ונכנסו שניהם לפנימי פנימיות, עד שנח הכעס. פעולה הא', שנעשה מכח הבינה שחזרה לראש א"א.
ואחר שנתיחדו כולם זה בזה, והכעס נח, נעשה זווג חדש. אז נעשה נחת רוח וקשר אחד מג' הקוים, ונקרא זה, נייחא, פעולה הב'.
והוא נחת רוח מחסדים, וחדות כל מחכמה, כאחד. כי החסדים נשלמו מהארת חכמה והחכמה מלבוש החסדים. והם הארת הנרות מבחינת השמאל. ואור הפנים מבחינת הימין. ומשום זה כתוב, וירח ה' את ריח הניחוח, כמי שמריח ומאסף הכל למקומו.

רלז) בא ונשקו לאותו תינוק. אמר, והרי כל טוב הזה יש תחת ידך. ולא ידעתי בו. אחזור מהדרך שלי ונתחבר עמך. הלכו. דרך הזה עם השכינה נלך, שהוא מתוקן לפנינו. אחז בידו של אותו התינוק והלכו. אמור מקרא אחד מאותם שאמר לך אביך.

רלח) פתח התינוק ואמר, ישקני מנשיקות פיהו, זה הוא תשוקה עליונה, כי יצא הרצון דרך הפה, ולא יצא דרך החוטם, בעת שיצאה האש. כי כאשר הפה נתחבר למי שהוא לנשק, יוצאת האש, ברצון, בהארת הפנים, בחדות כל, בדביקות של נחת רוח. שהאור היוצא דרך הפה, הוא בחינת אוירא דכיא ואור החסדים. והוא בחינת האור מאו"א עלאין, אש טהורה. והוא כל בחינת הג"ר שבהעולמות. וכיון שהוא אור החסדים מאו"א, ע"כ אין שום אחיזה בו לקליפות, להיותו בחינת אשא דכיא.

רלט) ומשום זה אומר הכתוב, כי טובים דודיך מיין, מיין המשמח, והפנים מאירים, והעינים צוחקות, ועושה חיבה ורעות. ולא מיין המשכר, שעושה רוגז וכעס, ומחשיך הפנים, והעינים לוהטות מיין הרוגז.
הארת השמאל מכונה יין, הארת חכמה מנקודת השורק. וכל תיקונו הוא ע"י קו אמצעי, המיחד ימין ושמאל זה בזה, ומקיים הארת שניהם, באופן שהשמאל יאיר ממטה למעלה, והימין גם ממעלה למטה. וע"י תיקון זה נבחן הארת החכמה בסוד יין המשמח. אמנם אם ממשיכים הארת החכמה ממעלה למטה, אז נפרדו הימין ושמאל זה מזה, והחכמה נמשכת בלי חסדים, שאז אינה יכולה להאיר, וכל הדינים נמשכים ממנה. ונקרא משום זה, יין המשכר. כי כל זה מגיע להם, מפני שממשיכים הארת החכמה, יותר מהשיעור הנרצה, שממשיכים ממעלה למטה.

רמ) וע"כ משום שיין זה הוא טוב, והפנים מאירים והעינים שמחות ופועל תשוקת האהבה, מקריבים אותו כל יום על המזבח. בשעור כזה, שמי ששותה אותו, משמחו ופועל בו נחת רוח, כמ"ש, ונסכו יין רביעית ההין. שנזהר להמשיכו בבחינת ממטה למעלה, המכונה רביעית ההין. ומשום זה נאמר, כי טובים דודיך מיין, מאותו היין המעורר אהבה ותשוקה.

רמא) והכל כמו שהוא למטה, כן נתעורר האהבה למעלה. שני נרות, כאשר נכבה אור הנר שלמעלה, בהעשן העולה מהנר של מטה, נדלק הנר שלמעלה. בינה ומלכות הן שני נרות עליון ותחתון. ובעת חזרת הבינה לראש א"א, שיש לה שם חכמה בלי חסדים, היא נכבית לגמרי. כי אפילו אור החכמה, שישנו שם, אינה יכולה לקבל. כי אין החכמה מקובלת בלי לבוש החסדים.
אלא ע"י הזווג שנעשה אח"כ על המסך דזו"ן, המוציא קומת אור החסדים, נעשה הכרעה בין ימין ושמאל, והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז נדלקה הבינה ומאירה. והנה מסך זה של הנוקבא דז"א. ונמצא שהבינה, שהיא נר העליון, שנכבה מפאת חזרתה לראש א"א, חוזרת ונדלקת ע"י נר התחתון, שהיא הנוקבא דז"א.
עולם העליון, בינה, תלוי בהתחתון, נוקבא, שבינה שנכבית, חוזרת ונדלקת ע"י הנוקבא. ועולם התחתון, הנוקבא, תלוי בעולם העליון, בינה, כי כל שיעור הארה, שהנוקבא גרמה להאיר בהבינה, זוכה בו גם הנוקבא. ומשעה שנחרב בית המקדש, ברכות אינן נמצאות למעלה בבינה, ולמטה בהנוקבא, שזה מראה שהם תלוים זה בזה.
בית המקדש הוא הנוקבא. וכיון שנחרבה ואינה מעלית המסך שלה להבינה, ליחד הימין ושמאל שבה, נמצאת גם הבינה בלי אור. כי אינה נדלקת ממנה. ומכל שכן הנוקבא בלי אור. כי אין לה ממי לקבל. ונמצא, שאין אור לא בבינה ולא במלכות.

רמב) ברכות אינם נמצאים. וקללות נמצאים. כי יניקת כל מהבחינה יוצאת, מהדלקת נר העליון בהעשן של נר התחתון. משום שישראל אינם שרוים בארץ, ואינם עובדים עבודה הנצרכת להדליק הנרות, להדליק העליון בתחתון, ולהמשיך הברכות בהעולמות. ומשום זה הברכות אינם נמצאות למעלה ולמטה, והעולם אינו נמצא בקיומו כראוי.

רמג) לא אוסיף לקלל. וכי נוהג בה' חרטה? כל זמן שהאש של מעלה, של בינה, מוסיפה להתגבר, נמצא העשן, שהוא הדין שלמטה, של הנוקבא, מגביר הכעס ומכלה את כל. כי כאשר האש מבינה יוצאת, אין לה הפסק, עד שתשלים הדין של הנוקבא, שהוא העשן. וכשהדין של מטה, העשן, אינו מוסיף להתגבר מכח הדין של מעלה, מכח האש, הוא עושה הדין ומפסיק אותו, ואיני גומר הדין עד להשחית. ועל כן כתוב, לא אוסיף, שפירושו, לא אוסיף ליתן תוספת אש, להגביר הדין של מטה, שהוא העשן.
נודע, שע"י החטא של עץ הדעת, נפלו העולמות, והטוב והרע נתערבו זה בזה. ולא היה ניכר הטוב מפני הרע. ולפיכך תיקון הא' הוא, לגלות הרע. ואח"כ להפרידו מהטוב. וז"ס הקללה, שקילל הש"י את האדמה, מסבת החטא של עצה"ד. אשר קללה זו רבצה על האדמה וגילתה הרע לאט לאט, עד שהביאה המבול על הארץ. ואז נגמר גילוי הרע. וע"כ אחר המבול, שכבר נגלה הרע כל צרכו, הביא נח קרבן, שעי"ז הפריד הרע מהטוב.
וכבר ידעת, שהדינים של המלכות, האדמה, נקראים עשן. וע"י התפשטות האש מבינה אל זו"ן מתגלים הדינים של הנוקבא, הנקראים עשן. והקללה, שקילל ה' את האדמה, בעבור האדם. וכדי לתקן את החטא דעצה"ד, הוסיף הקב"ה המשכת האש של הבינה, וגילה העשן שבהאדמה, שהיא המלכות, לאט לאט, עד שנשלם הדין בביאת המבול. שנגלה הרע, שהיה מעורב בהטוב, עד שהיה אפשר להפרידו מהטוב.
ולאחר המבול, לא אוסיף, כי עתה שכבר נשלם גילוי הרע, כבר אין לי צורך עוד להוסיף אש כדי לגלות הדין, כי כבר נגלה הרע כל צרכו. ואולי תאמר, שהקב"ה יעשה זאת כדי ליטול נקמה בהרשעים? לכן מסיים הכתוב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין לכעוס עליו. וכל העונשים של הקב"ה המה רק תיקונים בלבד. וכיון שהתיקון הנצרך למבול כבר נגמר, לכן אמר, לא אוסיף.

רמד) אמר אותו התינוק, שמעתי, משום שכתוב, ארורה האדמה בעבורך, כי באותה שעה שנתקללה האדמה בחטאו של אדם הראשון, ניתן רשות לאותו נחש הרע לשלוט עליה. שהוא המחבל של העולם. שבזה נגלה הרע לאט לאט, עד שהביא את המבול. וכילה את כל בני העולם, בהמבול, שאז נגלה הרע כל צרכו, והיה אפשר להפרידו. מיום ההוא שנח הקריב הקרבן, והריח אותו הקב"ה, שבזה הפריד הרע מהטוב, ניתן רשות להארץ לצאת מתחת שליטת הנחש, ולצאת מהטומאה, כי נפרד הרע ממנה.
ועל כן מקריבים ישראל קרבנות להקב"ה, כדי להאיר פני הארץ, שהיא המלכות. כלומר, נח עוד לא גמר תיקון הזה. וע"כ צריכים עוד ישראל להקריב קרבנות. ותיקון זה היה תלוי עד שעמדו ישראל על הר סיני. ואז נפרד הרע לגמרי מן האדמה, כי פסקה הזוהמא, ונעשו חירות ממלאך המות.

רמה) הקב"ה מיעט את הלבנה, הנוקבא, עוד מטרם שחטא האדם ושלט הנחש. אבל משום חטאו של האדם, היא נתקללה גם כן, כדי לקלל העולם המקבלים ממנה. ביום שנח הקריב קרבן, יצאה הארץ, הנוקבא, רק מאותה הקללה. אבל עוד עומדת הלבנה במיעוטה. חוץ משעה שנמצא קרבן בעולם, וישראל יושבים על אדמתם, שאז נתקן מיעוט הלבנה, בימי שלמה. והוא חולק על התינוק, שאמר, שע"י הקרבן של נח ניתן רשות להארץ לצאת משליטת הנחש. ואומר, שרק הקללה נתבטלה, ושליטת הנחש נשארה, שמשום זה צריכים לקרבנות ישראל בבית המקדש.
אמר לאותו התינוק, מה שמך? אמר לו, אבא. אמר לו, אבא תהיה בכל, אב בחכמה ואב בשנים. קרא עליו המקרא הזה, ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
רמו) עתיד הקב"ה להעביר את רוח הטומאה מהעולם, שכתוב, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתוב, בלע המות לנצח.

רמז) ועתיד הקב"ה להאיר את הלבנה, ולהוציא אותה מחשך, שהשיגה מכח אותו נחש הרע, כמ"ש, והיה אור הלבנה. ושואל, מהו אור שבעת הימים? ומשיב, הוא אותו האור שגנזו הקב"ה במעשה בראשית.

חזרה לראש הדף
Site location tree