אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת וישב / הִנה ישכיל עבדי

הִנה ישכיל עבדי

מב) אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם. כשברא הקב"ה את העולם, את זו"ן, עשה את הלבנה, שהאציל את הנוקבא בקומה שוה עם ז"א. ואח"כ מיעט אורותיה, באופן שאין לה מעצמה כלום, רק מה שמקבלת מז"א. ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מן השמש, שהוא ז"א, בכח אורות עליונים שבו.

מג) ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל משתדלים בקרבנות ועולות ועבודות, שהיו עובדים הכהנים הלוים והישראלים, כדי ליחד יחודים, ולהאיר האורות בנוקבא.

מד) ולאחר שנחרב בית המקדש, נחשך האור, והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, ז"א, והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים.

מה) כשיגיע זמן הלבנה, להאיר מכחה עצמה, בגמר התקון, נאמר, הִנה ישכיל עבדי, על הלבנה, האמונה, הנוקבא. ישכיל, שנתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח, ובא להעיר ולהסתכל.
כי המלה, הנה, יורה על פתאומיות. משום שנשפע אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של התעוררות מלמטה. וכיון שהריחה בזה, באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל. וע"כ נאמר, הנה ישכיל.

מו) ירום, פירושו, שהנוקבא תתמלא מאור העליון על כל האורות, כתר. ירום לרחמכם, הכונה לאור הכתר. ונשא, הוא מצד אברהם, חסד. וגבה, הוא מצד יצחק, גבורה. מאד, מצד יעקב, ת"ת. שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו.

מז) ובעת ההיא יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, הנוקבה, כראוי, כמש"א, והיה אור הלבנה כאור החמה. ומשום זה יתוסף בה אור העליון. ועל כן יתעוררו אז לתחיה כל המתים, שהם נקברים תוך העפר.

מח) אע"פ שהמדובר בנוקבא, אומר, עבדי, שמפתחות רבונו בידו, וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא השליח שלה. כמ"ש, ויאמר אברהם אל עבדו, שזהו על הלבנה, הנוקבא. המתגלית על ידי מטטרון, שהוא עבד שליח של רבונו.

מט) זקן. מטטרון, שנקרא זקן, כמ"ש, נער הייתי גם זקנתי, שר העולם שהוא מטטרון. המושל בכל אשר לו, שהם ירוק לבן ואדום, ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל, שאין השכינה נראית אלא עמהם. ומטטרון כולל אותם.

נ) שים נא ידך תחת ירכי. זהו צדיק, יסוד, מפני שהוא קיומו וחיותו של העולם. כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר. ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר.

נא) ואשביעך בה' אלקי השמים. וְאַשְׂבִּיעֲךָ, הוא מלשון שִׁבְעָה. שיתלבש בשבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם שלימות העליון. אשר לא תקח אשה, זהו הגוף שמתחת העפר, בקבר, שיש לו עתה תחיה לקום מעפר, הוא מכונה אשה. שכל אלו שזכו להקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחיה, כמ"ש מתחילה, יחיו מתיך, שהם המתים שבארץ ישראל. ואח"כ כתוב, נבלתי יקומון, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו בארץ ישראל, תקומנה, ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמא מהן.

נב) וע"כ, אשר לא תקח אשה לבְּנִי. שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, הן בנים אל הקב"ה. וע"כ, אשר לא תקח אשה, זהו הגוף. לבְּנִי, זוהי הנשמה. מבנות הכנעני, אלו הם גופות עמים עובדי ע"ז, שעתיד הקב"ה לנעֵר אותן מארץ הקדושה, כמ"ש, וְיִנָּעֲרוּ רשעים ממנו.

נג) כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. ארצי, זה היא ארץ הקדושה, שהיא קודמת לכל ארצות אחרות. אל ארצי, שהיא ארץ הקדושה. ואל מולדתי, אלו הם ישראל.

נד) ויקח העבד, שהוא מטטרון. עשרה גמלים, עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, מדרגות הנוקבא דאצילות, שהיא אדונו. ואותו העבד שולט עליהן ומתתקן בהן.

נה) וכל טוּב אֲדֹנָיו בידו. כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים.
וכל טוב אדניו. שמוש של השמש, ז"א, הנמשך בלבנה, הנוקבא. כלומר, שעל ידו נעשה זווג זו"ן.

נו) ויקם וילך אל ארם נהרים. זה הוא מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל, כשנחרב בית המקדש.
ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים. כדי לחזק את כחותיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.
גמלים, הם מדרגותיו של העבד, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן הקו שמאל של הנוקבא.

נז) לעת ערב. זהו ערב שבת, יסוד, שהוא הזמן של אלף הששי. כי ששת ימי המעשה הם הששת אלפים שנה, ויום הששי, שהוא ערב שבת, הוא כנגד אלף הששי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, הם הדינים המתגלים בערב, ביסוד, אשר העבד תקן אותם.

נח) לעת צאת השואבות. השואבות מימי התורה. כי בזמן ההוא הם עתידים לקום לתחיה תחילה מכל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה ונתחזקו בעץ החיים. והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עץ החיים גרם להם שיקומו מתחילה.
קו אמצעי מכונה תורה. וגם נקראעץ החיים. ומימי התורה השפע שלו. ואלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שנקראים שואבות, אלו יחיו לפני כל השאר, הנמשכים מב' הקוים האחרים.

נט) ובנות אנשי העיר יוצאות. עתידה הארץ להפליט ממנה כל הגופות שבתוכה. שכתוב, יוצאות, שסובב על אלו הגופות שהארץ תפליט מתוכה בעת התחיה.
לשאוב מים, לקחת נשמה, ולקבלה כראוי, שתהיה מתוקנת ממקומה כראוי.

ס) והיה הנערה אשר. שכל נשמה מנשמות שבעולם, שנתקיימו בעולם הזה, והשתדלו לדעת את רבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדים תחילה לתחיה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעולם הזה? כדי לברר, אם היא ראויה לתחיה תחלה.

סא) ואמרה אלי גם אתה שתה. אתה צריך לשתות ולהיות נִשקֵה מתחילה. ואחריך, וגם לגמליך אשקה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שנִשקים ממדרגה זו, כולן נִשקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת רבונם כראוי. כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה כראוי. ועל כן אם אמרה, וגם לגמליך אשקה, ודאי היא האשה, אשר הוכיח ה' לבֵן אדונִי, ודאי שהוא הגוף המזומן לנשמה ההיא העליונה.
חייו של אדם ע' שנה, הם כנגד ז' מדות חג"ת נהי"מ, שהולך ומתקנם ממעלה למטה, מחסד עד מלכות. וכשמגיע למלכות ואינו יכול לתקן אותה מחמת חטא עץ הדעת, אז הוא מת. כי ב' נקודות במלכות:
- אחת מעצמה, והיא גנוזה.
- אחת מבינה, שהיא מגולה.
כי מבחינת עצמה אינה ראויה לאור. וע"כ נקודתה עצמה צריכה להיות גנוזה. ואם נקודתה מתגלית, תכף מסתלקים ממנה האורות, שזה, זכה, הוא טוב. לא זכה, הוא רע. ולפיכך כשמגיע האדם לע' שנה, מתגלית אז נקודת המלכות עצמה, וע"כ אורות החיים מסתלקים מן האדם, והוא מת.
ולפיכך לעתיד לבא, כשיהיה זווג הגדול מראש דעתיק, והמלכות תקבל גמר תיקונה, באופן שתהיה ראויה לקבל אור העליון גם מבחינתה עצמה, תקומנה אז כל הגופות לתחיה, כי לא מתו אלא מחמת פגם המלכות. ועתה, שהיא מתוקנת לקבל אור החיים, תקומנה לתחיה.
ויש כאן חילוק בין מתי ארץ ישראל למתי חוץ לארץ:
- אותם הצדיקים הדבוקים בקו אמצעי, נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, והם יקומו לתחיה תכף ויקבלו נשמתם כראוי.
- אבל אותם שאינם דבוקים בקו אמצעי, שהם מתי חוץ לארץ, אע"פ שהמלכות כבר נתקנה, צריכים עוד תקונים רבים, עד שיקומו לתחיה ויקבלו את נשמתם. שתקונים הללו נקראים, גלגול מחילות. וע"י תקונים הללו באים לארץ ישראל. ומקבלים את נשמתם.
וזהו שיעור הכתובים, ויאמר אברהם, שהוא חכמה, אל עבדו, הוא מטטרון. כי הארת החכמה הנמשכת מזווג זו"ן דאצילות לבי"ע, נכללת במלאך מטטרון. וע"כ נקרא מטטרון, שר הפָּנִים. כי פָּנִים הם חכמה כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ נקרא, זְקַן ביתו. כי מיהו זָקֵן? מי שקנה חכמה.
המושל בכל אשר לו. בחכמה וחסדים יחדיו, המתוקנים בג' קוים ימין ושמאל אמצע.
שים נא ידך תחת ירכי. שיכלול את עצמו ביסוד, ויקבל הארת הזווג הגדול לגמר תיקונה של המלכות. ואז יהיה מוכשר להחיות המתים.
ואשביעך בה' אלקי השמים. שיקבל ז' האורות השלמים, המתקנים את הנוקבא, הנקראת שבעה, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.
אשר לא תקח אשה, היינו גוף. לבְּנִי, היינו נשמה. מבנות הכנעני, הדבקים בקו שמאל והם טמאים, שאינם ראוים להלביש נשמה קדושה. כי אל ארצי, ארץ ישראל. ומולדתי, ישראל, אותם שבחייהם היו דבקים בקו אמצעי נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, שהם יעמדו תחילה לתחיית המתים. עשרה גמלים, הארת החסדים. וכל טוּב אדוניו בידו, הארת החכמה.
וזהו ניחושו של העבד, שאמר והיה הנערה... ואמרה, שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק. כי בדק אם הגוף בחייו בעולם הזה, היה דבוק בקו אמצעי, שאז הוא בבחינת ארץ ישראל וראוי לקום תחילה. כי שתה, היא הארת חכמה, שזהו בחינת העבד עצמו. וגם גמליך אַשקה, בחינת חסדים. ואם בחייו היה ממשיך ב' האורות הללו, סימן הוא שהיה דבוק בקו אמצעי, הכולל ב' אורות הללו. וע"כ, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הוא ראוי לקום לתחיה ולקבל את נשמתו, שהוא יצחק.
וזה אמרו, והיה הנערה, שהמשיכו הארת החכמה על ידי הדעת, שאז יש לו ב' האורות חכמה וחסדים, כי הדעת הוא חסדים. כי הם בבחינת מֵתֵי א"י, שעומדים לתחיה תחילה. וזהו שאלתו, כי היה צריך לדעת, אם אותו הגוף ראוי לתחיית המתים תחילה.
וז"ש, וגם לגמליך אשקה, שתחילה צריכים להמשיך הארת חכמה, ואח"כ הארת החסדים. כי מטרם שממשיך הארת חכמה, נבחנים החסדים לו"ק בלי ראש. וע"כ צריכים להמשיך תחילה הארת החכמה ואח"כ החסדים, ואז נבחנים החסדים לג"ר גמורים, אויר טהור. שהם יודעים להדבק בקו אמצעי, ולהמשיך מתחילה חכמה ואח"כ חסדים, שיודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה ולתקנה כראוי. ואז גם החסדים נעשו בחינת ג"ר.

סב) בהשתוקקות הזכר אל הנוקבא, שנמשך עי"ז הארת החכמה מן הנוקבא, עושה נשמה. והשתוקקות הנוקבא אל הזכר, שנמשך עי"ז חסדים מן הזכר, עולה ומתערב עם הנשמה למעלה. ונכללת החכמה דנוקבא עם החסדים של הזכר, ועושה את הנשמה, כלומר, שגומר אותה. ומשום זה, ניחש העבד, שאם היא תאמר, גם אתה שְתה, המשכת החכמה, וגם גמליך אשקה, המשכת החסדים, היא האשה, זהו ודאי הגוף המוכן לרצונה של הנשמה, היוצאת מן הזכר, ז"א, הכלול מחכמה וחסדים יחד.

סג) ואלו הגופים עתידים להתעורר תחילה לתחיה. ואחר שיקומו אלו, יקומו כל האחרים שבחוץ לארץ. ויתקיימו בקיום שלם, ויתחדשו בהתחדשות הלבנה, שאז יהיה אור הלבנה כאור החכמה. ויתחדש העולם כבתחילה. וכתוב על העת ההיא, ישמח ה' במעשיו.

סד) העבד מטטרון ישכיל להחזיר את הנשמות כל אחת ואחת למקומה, אל הגוף הראוי לה. ירום ונשא וגבה מאד, מצד כל אלו מדרגות העליונות.

סה) כאשר שממו עליך. למדנו, כשנחרב בית המקדש, וגלתה השכינה בארצות זרות ביניהם, כתוב, הן אֶראֶלָם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יִבְכָּיון. כולם בכו על זה, וקשרו בכיה ואבלות. וכל זה על השכינה שגלתה ממקומה.
וכמו שהיא נשתנתה בגלות ממה שהיתה, כן בעלה, ז"א, אינו מאיר אורו, כי אין לו אז למי להאיר, ונשתנה ממה שהיה, שכתוב, חשך השמש בצאתו.
כן מִשְׁחַת מאיש מראהו, מאותו העבד, מטטרון, שבעת הגלות נשתנה צורתו וצבעיו, שהם ירוק לבן ואדום, ממה שהיה.

סו) מיום שנחרב בית המקדש לא עמדו שמים, ז"א, באור שלהם. הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצא זכר ונוקבא, כמש"א, זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ובגלות, שאין זווג זו"ן, כתוב משום זה, מִשְׁחַת מאיש מראהו.
כלומר, שהחסרון הוא, מטעם העדר הזווג שבזמן הגלות, ונמצא החסרון גם בז"א, שאין הברכה שורה אלא בזווג זו"ן. ועוד, שנחשך אורו של ז"א משום הנוקבא. שנחשכה בגלות, ואינה מקבלת ממנו. ונמצא שאין החסרון בו עצמו, אלא מטעם שאין לו למי להשפיע, וע"כ אינו מקבל אורות.
סז) הצדיק אבד, אבד את הברכות, כי ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבא יחד.

סח) משום זה באותו זמן שאינו נמצא עמה זכר, אז כל הנשמות היוצאות ממנה, יש להם שינוי ממה שהיו בזמן שהשמש, ז"א, נתחבר עם הלבנה, הנוקבא. כי כמו שזו"ן נשתנו בזמן הגלות ממה שהיו, כן תולדותיהם, שהם הנשמות, משתנים אז ממה שהיו. ועל זה נאמר, אלה תולדות יעקב יוסף. ולמדנו (אות כ"א), אחר שנתישב יוסף ביעקב והשמש נזדווג בלבנה. וע"כ גילה אז מעלתם של הנשמות, ובגלות משתנות.

סט) והוא נער. משום שזווגם אינו נפרד לעולם, צדיק, יסוד, וצדק, נוקבא, ביחד. כי י"ב השבטים הם, חלקי השכינה. שמונה מהם בני לאה ורחל, הפנים של השכינה, וארבעה מהם בני השפחות, האחורים של השכינה. יוסף היה דבוק ומתקן גם את האחורים של השכינה. כי הזווג של זו"ן היה אז מבחינת או"א, שזווגם אינו נפרד לעולם, וע"כ יסוד ומלכות המה ביחד בכל חלקי נוקבא, ואפילו באחורים שלה.
הנוקבא נקראת בשם הזכר, חכם וחכמה, גבור וגבורה, מלך ומלכות. כן נקרא הזכר בשם הנוקבא, נער, כי הנוקבא נקראת נערה, היסוד על שמה בשם נער.

ע) בכל י"ב השבטים ואפילו בבני השפחות, שהם אחוריים של השכינה, הוא נמצא לחדש אותם כראוי, ולשעשע אותם בשמחתו. שכל הענפים וכל העלים של השכינה, כולם מתברכים בשמחתו. כלומר, אפילו חלקי האחוריים של השכינה, הנקראים עלים, מתתקנים עמו.

עא) אלה תולדות יעקב יוסף. כל צורתו של יעקב היה ביוסף, וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף, ושניהם הולכים ביחד, וזהו אות ו"ו, אשר ו' ראשונה, יעקב, ת"ת, והמילוי ו' הנשמעת עמה במבטא, יוסף, יסוד, שהולכים שניהם ביחד, שנשמעות כאחד בבטוי ו', משום שהם נושא אחד וצורה אחת.
כמו שיעקב הוא קו אמצעי שמחזה ולמעלה, ת"ת, המכריע בין חסד וגבורה, כן יוסף הוא קו אמצעי שמחזה ולמטה, יסוד, המכריע בין נצח והוד. וע"כ הם דומים זה לזה, והם בצורה אחת.

עב) וַיָּבֵא יוסף את דִּבָּתָם. שהיה אומר עליהם לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי בעוד שהוא חי. וַיָּבֵא יוסף את דִּבָּתָם רעה. ומקשה, והרי במנין י"ב השבטים היו אלו בני השפחות. וא"כ איך היו בני לאה מזלזלים בהם. ואיך היו אוכלים אבר מן החי, ועברו על מצות רבונם, שהרי עוד לבני נח צוה על מצוה זו, כמ"ש, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו? ואיך אפשר שהם אכלו ועברו על מצות רבונם? ומשיב, אלא יוסף היה אומר כן מדעתו, וע"כ נענש.

חזרה לראש הדף
Site location tree