אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / כך כתוב / מאהבת הזולת לאהבת הבורא / אהבת הזולת היא האמצעי להגיע לאהבת ה'

אהבת הזולת היא האמצעי להגיע לאהבת ה'

שלב א' הוא אהבה שבין אדם לחברו ואח"כ יכולים להגיע לאהבת ה'.

רב"ש, שלבי הסולם, מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא

 

ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום.

בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט

 

יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מידות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במידות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו.

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות ס"ט

 

בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות

 

הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחברו.

כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש.

בעל הסולם, הערבות, כ"ב

 

שני חלקים בתורה: אחד, הנוגע בין אדם למקום. והשני, הנוגע בין אדם לחברו. ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחברו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום.

בעל הסולם, מצווה אחת

 

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם: לשמה. ואין שום נפקא מינה [הבדל] לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות

 

וזה ששִיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.

בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות

 

יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו ביקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

רב"ש, שלבי הסולם, בא אל פרעה - ב'

 

אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.

בעל הסולם, מתן תורה, י"ד

 

כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.

ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: למדני כל התורה כולה על רגל אחת. על כן הגדיר לו באהבת חברו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להיגלות, משום ששמורה מטעויות, ומשום שיש לה תובעים.

בעל הסולם, מתן תורה, ט"ו

 

מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה.

בעל הסולם, שמעתי, ס"ז, סור מרע

 

ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית', ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחברו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדבקות בו ית' כמבואר.

ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג"כ בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'.

בעל הסולם, מתן תורה, י"ג

 

אין תרופה לאנושות בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם מצוות ההשגחה, שהיא השפעה לזולתו, כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא: ואהבת לרעך כמוך, שהיא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה להשפעת זולתו לאושרם של החברה צריכה להיות לא פחות מזה השיעור המוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו. וכתוב השני הוא: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, שזוהי המטרה המחויבת להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חברו. שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית'.

בעל הסולם, השלום

חזרה לראש הדף
Site location tree