יתרון האדם על הבהמה
אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדבקות אלוקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא שכל עניין ההוויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו ית', ובזה נעלה הוא על הבהמה.
בעל הסולם, וזאת ליהודה
עניין ההעדר הקודם להוויית האדם, הוא צורת הבהמה. וז"ש עייר פרא אדם יוולד. אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה. והנה הכתוב אומר: אדם ובהמה תושיע ה'. וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת ענייניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת עניינו.
ויש להבין א"כ, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם? אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בוודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן, בשיעור הזה נבדל ג"כ ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה.
בעל הסולם, וזאת ליהודה
כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה. הוא אינו מחכה לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבוא התרנגולת ותחמם הביצים. הוא עושה לו מכונה, המחממת הביצים ומולידה לו אפרוחים, כמו התרנגולת הטבעית.
בעל הסולם, האומה
ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו, ומתוך שהחשוב שבהרגשות הוא הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו, אם כן, ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: כל פעל ה' למענהו.
בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה
רוח הבהמה יורד למטה, כלומר שאינו רואית אלא ממנה והלאה, ואין לה שכל ובינה לראות מהעבר עליו כדי לתקן העתיד. נוסף עליה האדם שרוח האדם עולה למעלה, כלומר להעבר, ומסתכל בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהעבר עליו ומתקן את דרכיו על מכאן ולהבא.
ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה, ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדרכים ולהתפתח לאט לאט, כמו האדם. והאדם הולך ומתפתח יום יום, עד שמעלתו מובטחת ומורגשת, שעוד על הפלנטות העליונים ירכב.
בעל הסולם, כתבי הדור האחרון
ועתה בנים שמעו לי, כן החכמה בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם, מי לה' אלי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה, אתם וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי. אבל מטרת החמור - לשמש האדם הנעלה הימנו, כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כוונתו.
בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ו'
חי: בעלי החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו. ואינם משועבדים להסביבה. אלא לכל אחד יש הרגשה ותכונה בפני עצמו. ובטח שהוא יכול לפעול מה שהוא נגד רצון בעל הבית. היינו, שיכול לעבוד בבחינת השפעה. וגם אינו משועבד להסביבה. אלא שיש לו חיים בפני עצמו, מבלי שחיותו יהיה תלוי בחיים של חברו. אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש. היינו, שאין לו הרגש הזולת, וממילא שאינו יכול לדאוג עבור הזולת.
מדבר: יש בו מעלות:
א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית,
ב. שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה.
ג. שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם, על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הציבור, ויכול לשמוח בנחמת הציבור. וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד. מה שאם כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההווה, וגם רק פרטיות עצמו.
בעל הסולם, שמעתי, קט"ו, עניין דומם, צומח, חי, מדבר
ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת, להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבוא אליו לאחר זמן.
בעל הסולם, החרות
ומותר האדם על כל בעלי חיים - אשר המוח שלו מפותח בשיעור כזה, אשר כל המאורעות שבגוף, מצטיירים במוחו, כצילום המורגש לאדם בבחינת שכל והגיון. באופן שכל השכל ומסקנותיו, אינו אלא פרי הנמשך ונגלה ממאורעות הגוף.
בעל הסולם, גוף ונפש
מין החי: בכל בריה ובריה (שבמין החי) בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת המועיל ולהרחקת המזיק. ויוצא לנו בזה, ערך בעל חי פרטי אחד, משתווה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות. כי זה כוח המרגיש בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריה פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו. והנה כוח המרגיש הזה, הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאוד במקום ובזמן, להיות ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ לגופו, וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר, בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא דבוק בה לבד.
מין המדבר: מורכב מכוח המרגיש וכוח השכלי יחד ולפיכך אין כוחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת המזיק לו, כמו מין החי, והוא בסיבת המדע שלו, שהוא עניין רוחני, שאינו מוגבל בזמן ומקום, ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות, וכן בעוברות ועתידות משנות דור ודור.
בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ג'