הפער בין טבע האדם לטבע הבורא
עייר פרא אדם יוולד. כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא עניין ריבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום. וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי.
בעל הסולם, מתן תורה, י"ב
הגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למידת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מניצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מניצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.
בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, י"ג
כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.
בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה