הכול ערוך מראש
איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם.
ר' מנחם מנדל מקוצק
הזוכה לחביבות יתירה, לדעת שהוא "בן למקום" אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה, מה שלא ידע מקודם לכן.
בעל הסולם, כתבי הדור האחרון
בעומק ההוויה של החיים המציאותיים, מונחת התשובה, מפני שהיא קדמה לעולם, וטרם שבא החטא, כבר מוכנת התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה. וסוף הכול - לשוב לתיקון.
הראי"ה קוק, אורות התשובה, פרק ו', סעיף ב'
אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש מלא כל הארץ כבודו, אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו, הזוכה לקונטאקט [מגע] עימו, אינו נתווסף לו, רק הידיעה לבד. כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו, ואינו יודע, ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו, אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו, ואין ממה להתרגש, כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר.
בעל הסולם, כתבי הדור האחרון
הקב"ה באמת שוֹרֶה בלב כל איש מישראל, וזהו מצידו יתברך. ועל כן מה האדם חסר? רק לדעת זאת. והידיעה מתחלפת, והידיעה גומרת.
בעל הסולם, אגרת ל"ב
הכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור נהמא דכיסופא [לחם ביזיון], יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום. ושכרה בידה, מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה.
בעל הסולם, אגרת כ"ה
בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כוח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כוח החידוש וההתפתחות שלנו, אינו חידוש באמת, אלא מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותנו.
בעל הסולם, סוד העיבור - לידה
והעניין הוא, כי באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית' גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל ית'.
והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהוה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'.
ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד".
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ג