אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / פרי חכם / שיחות / דבר הצמצום

דבר הצמצום

דבר הצמצום היה לגלות שמותיו יתברך לנבראים, שבהיות הנברא משתוקק לחזור לשורשו, הוא מסתייע הרבה על ידי הזכרת שמותיו יתברך, אבל לפני זה כשהיה מושפע מאין סוף, לא יתכן להזכיר שום שם וכינוי, אלא שם אחד, בסוד, (יחזקאל לז יז) "והיו לאחדים בידך".

כי בכל מקום שנתן עיניו היה רואה אחדותו ית', ולא כל שם  וכינוי, וגם לא היה חסר לנברא כלום, כיון שעמד בסוד זה, כי כל החסרונות הם רק הכנה לאור הזה.

ובזה שהמשיך הפעולה חוץ ממנו, (סוד פעולה הוא גילוי שכל הפועל, ובורא ומתקן את הנבראים) נתן מקום פנוי לנברא, שהיה הנברא מצרף אותם האותיות שהתפזרו, שהוא הולך בכח עבודתו ומצרפם לאט לאט, לרגל המלאכה לתיבות, והתיבות למאמרים שלימים, ואז מתחדש על אותם התיבות שצירף, אור אין סוף ב"ה, כטרם הבריאה.

צריך לדעת, כי הגם לאחר הצמצום, כל פועל הוא פועל מוגבל, אבל הפעולה עצמה, אין לה כל גבול, כי אין לפעלה כל יחס עם חוקי הגבול שהתחדש, כי כל אור שבעולם הוא נמשך מאין סוף ב"ה, כי אין אור אחר בעולם. ואם כן הוא בלי גבול, אלא הפועל צריך להיות דבוק בפועל המוגבל, כי חוק נתן ולא יעבור, דהיינו, שאין רשות להרהר דרך ומבוא הפעולה, שזה סוד, (שמות יט כג) "הגבל את ההר וקדשתו". והבן.

וזה מברר שאין עיקר פעולת התחתון אלא לקבל פני פועל מוגבל, ומשם ממשיך כחות מאין סוף ואין תכלית, ודו"ק.

 

סוד הציץ

ובזה נבין סוד הציץ שהיה על מצח אהרון הכהן, והיה חקוק עליו פתוחי חתם קודש להוי', שענינו הוא אזכרה קדושה, אשר בלעדי חקיקה זו, סוד פועל מוגבל, לא היה כל מציאות לעבודה, לשרת את פני הוי' ולעשות נחת רוח לפניו, ולכן נקרא, "נזר הקדש". סוד, כתר כהונה, לעמוד לשרת לפני הוי', והיה על מצחו תמיד, והבן.

וזה סוד "פתוחי חתם". כי סוד גופו של חותם הוא מפני הזיוף, שלא יבא כנעני בבית הוי' צבאות, אבל צריך לפתוח חותם בעד בית ישראל  הנאמנים, ובכח הציץ הנ"ל, נפתח לרוחה.

 

סבת הצמצום

הנה דרך המאציל היה לאט לאט, כדרך מחשבות בני אדם, שזה סוד, (אבות רפ"ה, זהר שמות הסולם אות רמט) "בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' ולתן שכר טוב" וכו'. ולכן מתחילה כאשר פעל בספירותיו בדרך השלילה, לא היה עוד שלימות לנברא, מפני שכל אור כדי להתישב בנברא, צריך שני בחינות, א. להולדה. ב. לקיום. פירוש, שהעילה צריך להשראה תמידית מעילתו לקיימו, ובסוד העולם הנ"ל, לא היה הנברא מוכן לבחינת המשכת שפע לקיימו, וזה שפעל בצמצום, שבסודה יורש הנברא, בחינת בית קבול תמידי להמשכת שפע.

וזה סוד דור המבול, שלא כדאים לינק מסוד הצמצום, על כן אמרו, (איוב כא טו) "מה שד"י כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו". מה שאין כן בני ישראל בכח התורה, השורש שורה עליהם על פי הגבול, כנ"ל, ומופיע להם שפע תמיד וזה סוד, (ישעיה סא  ז) "בארצם משנה יירשו". סוד חידוש בארציות, דהיינו, המחדש בכל יום תמיד וכו', וסוד החידוש בהשפעה, שזה שהשורש שורה עליהם, ונותן להם קיום תמידי.   

 

חלל פנוי

סוד כשמו הוא, מה שנשאר מאין סוף ברוך הוא בחלל, פירוש, כמו אדם הרואה עניין נחמד, רושם אותו דבר בעט ברזל, שלא ישכח ממנו לעולם.

וכשמסתכל באותיות נזכר ומתחדש לפניו כל מה שראה, מ"ש שמלכות קבוץ מכל עטרות ישראל דזעיר, פירוש, מבחינת הגבול שהוגבל, … דרך השלילה, ובמלכות הם תחומים ומתגלים … … סוד המקום, טעם אחר הוא, כי היא הנותנת מקום לנבראים, מה שלא היה מצויר באין סוף … כי יש בה מקום  לסבול ולקיים כל האורות השייכים לנבראים, וזולתה לא יקויים שום דבר, ונקראת גם חלל פנוי, מטעם השגחת אין סוף ברוך הוא, שיהיה מקום הזה, בית כניסה לנבראים, ולכן בכונה העביר כל אור בלתי תכלית ממקום זה, ולכן נשארה חלולה, דהיינו, מאיר ב"ת דוקא.

עוד טעם, שבראשית התגלותה היתה כמו ריקן מכל, אלא שאחר כך התגלה שראויה לסבול כל העולמות.

עוד טעם, שהעולמות מתגלים בה לאט לאט, ועל כן טרם התיקון הגמור, הרי עוד מקומות חלולים ופנוים והעמדת עולמות.

ועתה נבין, שהושרש במקום הזה כל מה שעתיד להיות בתחתונים, וכל מה שלא הושרש שם, לא יכול להמצא אחר כך, וזה הטעם שכל שבמציאות, המה ענפים שלה, כמו ענפים המתגלים משורש האילן, וכל כמה שלא נשלמו ונתגלו, כל הענפים הראוים להמצא, בשיעור האילן הזה, נמצא האילן בעצמו חסר, והבן.

 

ולדבקה בו

מה שנאמר, שכל אדם מחויב להשיג שורש נשמתו, פירוש, כי תכלית הנרצה והמקוה מהנברא, הוא בדביקות בו יתברך, כמו שכתוב, (דברים יא כב) "ולדבקה בו". ודרשו חז"ל, (ספרי שם) הדבק במדותיו וכו'. ועניין מדותיו יתברך, הם הספירות הקדושות כידוע, שזה סוד, שֵכֶל הפועל ומנהג עולמו, ומודד להם על ידם השפעתו וטובו יתברך.

אבל צריך להבין, למה זה נקרא דבקות בבורא יתברך, לכאורה הוא לימוד בעלמא, ואבאר דרך משל, אשר בכל פעולה שבעולם, מתדבק ונשאר באותה הפעולה אותו שכל הפועל אותה, כמו בשלחן, מושג בחינת שכל הנגר וחריצותו באומנות זו, אם רב ואם מעט, כי בעת מלאכתו ערך אותה בבחינת שכלו ומדת שכלו, והמסתכל בפעולה, וחושב בשכל הטמון בה, הרי הוא בשעת מעשה דבוק בשכל הפועל אותה, דהיינו, שמתאחדים ממש.

כי האמת, אין הרחק וחתיכות בין הרוחניים, אפילו כשבאים בגופים מחולקים, אבל השכליים שבהם, אי אפשר לתארם בחילוקים, כי באיזה סכין נחתוך הרוחני וישאר נבדל, אלא עיקר הבדל שנמצא ברוחניים הוא בתוארים, פירוש, משובח, או מגונה, וגם בהרכבות.

כי שכל המחשב בחכמת כוכבים, לא ידובק במחשב חכמת טבעיים, ואפילו באותה חכמה עצמה, נמצא הרכבות רבות, כי אחד מתעלה על חברו, אפילו בחכמה אחת, ורק בזה יבדלו הרוחניים איש מרעהו.

אבל כששני חכמים מחשבים בחכמה אחת, ושיעור אחד במדת השכליים, אז ממש מאוחדים הם, כי במה יבדלו, ודו"ק.

לכן כשנמצא מחשב אחד בפעולת חברו, ומשיג את השכל מחכם  הפועל אותה, נמצא ששניהם מדודים בכח ושכל אחד, הם עתה ממש מאוחדים כמו איש שפגש רעהו האהוב ברחוב, ומחבקו ומנשקו, ואי אפשר להפריד אחד מחברו מרוב האחדות שביניהם.

לכן כפי הכלל, אשר בחינת השכל שבמדברים הוא כח היותר מותאם שבין הבורא לנבראיו, והוא בבחינת האמצע, דהיינו, שהאציל ניצוץ אחד מכח הזה, אשר על ידי אותו הניצוץ הכל שב אליו, וכתיב, (תהלים קד כד) "כלם בחכמה עשית". דהיינו, שכל העולם ברא בחכמתו יתברך, ועל כן הזוכה להשיג האופנים שברא בהם את העולם וסדריו, הרי הוא דבוק בשכל הפועל אותם, ונמצא שהוא דבוק  בבורא יתברך.

וזה סוד התורה שהיא כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא ששייכים לנבראים, ובהיות הנברא משיג על ידם שכל הפועל הכל, כי בתורה הבורא היה מסתכל בעת שברא העולם כידוע, והארה שמשיג דרך הבריאה ומתדבק בשכל הזה תמיד, נמצא שהוא דבוק בבורא יתברך.

ובזה מובן למה הראה לנו הקדוש ברוך הוא, את כלי אומנתו, וכי לברוא עולמות אנו צריכים. ומהנ"ל ניחא, כי הראה לנו הקב"ה סדריו שנדע איך להתדבק בו יתברך, שזה הדבק במדותיו.

חזרה לראש הדף
Site location tree