גדול הנהנה מיגיעו
"גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח.), פירוש, אמרו שלעתיד לבא נאמר, (יחזקאל לו כו) "ונתתי לכם לב בשר", להוציא בשר. כי בזה"ז כתוב, (שיר השירים א ז) "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", כי אפילו במצוה ראשונה לפרות ולרבות, אין האדם יכול להוציא בשר זולת בתכלית שפלותו הבהמית, כי אין חכמה ואין תבונה ועצה כנגד הוי'. ובהתערב אפילו ניצוץ קטן שכלי, יושבת בחינת לידה מהם, אלא צריך להתפשטות הרוחנית מכל וכל.
אבל לעתיד, (יהושע ה ט) "גלותי את חרפת מצרים מעליכם", כי לא תצטרכו להעשות אש. … …, דהיינו, ענין העברה בנהר דינור שאין ניצולין מהם, איש ואשה ששכינה שרויה ביניהם, בסוד י"ה שפורח מהם בשעת מעשה, אלא שיולידו בסוד י"ה בקביעות. וזה "לב בשר", להוציא בשר. שלא תפרח מהם הכונה הזאת אפילו בשעת מעשה.
וז"ע "נהנה מיגיעו", כי כל ההנאה שלו הוא משכר ותוספות הבא מהיגיעה, דהיינו, הלחם שאוכל על ידי זה, אבל השלימות היא להנות מעצם היגיעה, כמו לעתיד, (ברכות יז.) שנהנין מזיו השכינה והם יושבים ועטרותיהם בראשיהם. וכשישתלם בזה, אז לא צריך לעבור יותר בנהר דינור בפריה ורביה, כנ"ל.
והטעם כמ"ש (עי' תנחומא שמיני סימן ב) שלא הי' שמחה לפניו ית' כיום שנבראו בו שמים וארץ. ולכן דבר זה חוק ולא יעבור, שגם בכל בחינת חידוש בבריאה, אינו נמשך אלא בתענוג הגדול של מולידו, וזולת שמחה ותענוג לא יתחדש שום דבר בעולם. כמ"ש (ישעיה נה יב) "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" וכו'. לכן לפי שפלות האדם אינו מתענג בשלימות, זולת מתענוג בחינת נוקבא, דהיינו, בחינת קבלה. ובגלל הדבר הזה, כשירצה להוליד בנים מחויב להתפשטות הרוחנית. דהיינו, תענוג הבהמי, שזה מצוייר בעוה"ז בשלימות, וז"ס (תהלים ח ו) "ותחסרהו מעט מאלקים", כדי שלא יתגאה לעשות עצמו אלוה, כי יאמרו לו, (סנהדרין לח.) "יתוש קדמך", דהיינו, בחינת הבריאה היא שהאם היתה מוכרחת להתדמות בשפלות הגרוע שבעולם … …, כמו יתוש, וזה קדם ללידתך. ולכן עדיין אתה נמצא במדרגת יתוש, שאין לך בחינת דכר, ואתה מתיגע בעבודתה לקבל פרס. דהיינו, בחינת נוקבא, וכמ"ש (פסחים קטו:) דרכו של עני בפרוסה, ואינו נהנה משלימות, ואפילו העוסק בתורה נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, דהיינו, (ב"ב ט"ז) "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו".
אבל עיקר השלימות הוא (דברים יא כב) "ולדבקה בו", דהיינו, במדותיו, (ספרי שם) "מה הוא רחום אף אתה רחום", וכל היגיעה צריכה להיות לרחם על נדכאים, ואז נהנים מעצם היגיעה ולא משלימות הבאה מהיגיעה, ונהיה בחינת דכר. וממילא ... בחינת ירא שמים כי אין היתוש קודמו במעשה בראשית, אלא אדרבה הוא מרחם על היתוש, ומרוצה בצער גידול בנים, בסוד, היגיעה בעצמה מרחמת, שזהו זיו השכינה.
ואולי ז"ע, (תענית יט., ועוד. מעשה בחוני המעגל) "עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך וכו' איני זז מכאן עד שתרחם על בניך" וכו'.
וז"ש, (תהלים קכח א) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו", דהיינו, שבחינת יראת שמים שלו, יהיה בדרכי שמים, זאת אומרת, בבחינת, "מה הוא רחום". ומפרש כיצד, "יגיע כפיך כי תאכל", דהיינו, שלא יצוייר לך תענוג, זולת "יגיע כפיך", סוד דכר. "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך", דהיינו, הבחינת יתוש ונוקבא שבך, תתן אתה בגבורתך, מקום בשפולי ביתא על סף הבית, בבחינת, "גפן פוריה", ז"א, שאתה בעצמך תברא היתוש, בסוד, "מה הוא רחום".
ואל תרבה בשיחת ילדים. כי מציאותם ג"כ בסוד הרחמים, ובסוד זה תתן להם מקום, "סביב לשלחנך", כי, (שם קכז ה) "אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם", כדי לרחם על האויבים, ו"לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", וכאשר יהיה לך כל אלה הסימנים, מכרזת רוה"ק, "כי כן יבורך גבר ירא הוי'".
והענין שיש ג' בחינות גן, נהר, עדן. העתק משורש גידול בנים והחזרתו לשורש. ואין לשום דבר ניחא אלא בשורשו. כי (ב"ר פנ"ג , פפ"ו, ועוד במד' ורש"י) "זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאים".
וזה ענין צער גידול בנים. כי האדם נמצא כמו מגדל פורח באויר, כי הוא כלול מעליונים ותחתונים, ע"כ אין לו מנוחה לא בשמים ולא בארץ. כמ"ש, (אבות פ"ד כ"ט) "שעל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". ואינו מרוצה לא לחיות ולא למות. אבל לעתיד לבא לא יהיה שום חילוק בין שמים וארץ. בסוד (ישעיה סו כב) "השמים החדשים והארץ החדשה", לכן לא יהיה נמצא צער גידול בנים, כי בין שיהיה בשמים הוא שורשו, ובין שיהיה בארץ הוא שורשו, בסוד (ירמיה כג כד) "את השמים ואת הארץ אני מלא", ואז יוסר חרפת מצרים, כי לא יהיה יותר שום מקום פנוי. כי "מלא את אשפתו מהם", ונהנה מהיגיעה בעצמו.