פרק 6. בשבילי נברא העולם
כל הפוסל, במומו פוסל
תלמוד בבלי, קידושין ע, ע"ב
לא במקרה נוצרנו כיצורים התופסים את המציאות כמחולקת לשני חלקים, אני ומה שמחוץ לי. אם התפיסה שלנו הייתה פנימית בלבד, לא היינו יכולים לעולם להתרומם מעל האגו שלנו אל תכונת האהבה והנתינה. היינו נתקעים במקום אחד, מסתובבים סביב הזנב של עצמנו.
הנה דוגמה שתבהיר למה הכוונה: לכל אחד מאיתנו יש נטיות אגואיסטיות כמו שליטה וגאווה ברמה זו או אחרת. כשמדובר בנו, אנחנו לא כל כך שמים לב אליהן, אבל כשאנחנו רואים אחרים שפועלים מתוך דחף לשלוט או להתגאות, זה על פי רוב מרגיז אותנו, ויש לנו מה להגיד על זה.
מלכתחילה הוטבעו בנו דחייה ושנאה כלפי אחרים, כדי לאפשר לנו לא להיות משוחדים ולהגדיר בצורה חכמה וביקורתית את היחס שלנו לנטיות הללו. האגו שלנו, כמו שופט מחמיר וחד הבחנה, עוזר לנו לחקור את הרע שמתגלה לעינינו אצל אחרים, לשפוט אותו ביתר דיוק ועמקות, להגיע לכל פרט ופרט.
התפיסה החיצונית הראשונית פותחת לנו את העיניים, מאפשרת לנו לזהות דברים רעים קודם כול מחוץ לנו, ורק לאחר מכן להבין שבאמת הכול נמצא בתוכנו. על זה נאמר ״כל הפוסל, במומו פוסל״. אבל אנחנו עתידים לגלות שזה לא ש״ההוא שתלטן וההיא גאוותנית״ וכן הלאה, אלא זה אנחנו שרואים אותם כך, בגלל הרצון המקולקל שלנו.
----------------------------------------------------------------------------------------
כל התכלית הנרצה להבורא מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנביאיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם.
בעל הסולם, ״הקדמה לספר הזוהר", אות לט
---------------------------------------------------------------------------------------
כאמור, הרצון הוא הגורם שמעצב בנו את תפיסת המציאות. כעת ננסה להבין מאילו חלקים בנוי הרצון, מדוע נוצרנו דווקא כך, וכיצד נוכל לשנות את המציאות שלנו לטובה.
על הדרך נגלה מדוע מתעוררות בנו תחושות כמו שנאה ואהבה כלפי הסובבים אותנו, מה גורם לנו לשמוח כשלמישהו רע ולקנא כשהשכן קונה מכונית חדשה... ובכלל, אם תכלית הבריאה היא להתקרב לטוב, למה נראה שכל הזמן רק נעשה יותר רע?
ספר הזוהר מסביר שלמעשה אנחנו נמצאים במערכת מושלמת שנבראה על ידי הבורא. כל חומר הבריאה הוא רצון לקבל, והמערכת המושלמת היא בעצם הרצון הכללי שנברא. הרצון הזה נקרא גם הנשמה הכללית או נשמת אדם הראשון. אבל את הנשמה הכללית שבר הבורא לחלקיקים רבים. בכל אחד מאיתנו נמצא רק חלקיק שבור מהנשמה הכללית.
לפני השבירה כולנו הרגשנו במערכת הזו כאברים של גוף אחד. הכול היה שלם וללא גבולות, ומשום כך המערכת נקראה אז עולם אין-סוף. בעולם אין-סוף מחוברים כל חלקי המערכת באהבה ומלאים באור. אלא שהבורא הטיל על המערכת הזו 125 ״מסננים״ (הסתרות, העלמות), כך שעכשיו אי אפשר להרגיש שיש שם אור. זה כמו תמונה יפה שהונח עליה ניילון עם כתמים, ומעליו עוד ניילון עם כתמים נוספים, ועוד ניילון, כך שהתמונה המקורית הולכת ונסתרת.
אנחנו נמצאים בשכבה החיצונית ביותר ואיננו מרגישים כלל את השכבות הקודמות, ולכן הקשר בינינו משובש לגמרי. במקום שנרגיש את האהבה המחברת אותנו בעולם אין-סוף, יש בינינו שנאה ודחייה. אנחנו לא מרגישים את הקשר הכללי בינינו, אנחנו מפורדים ומנותקים. הבורא רוצה שנחזור בעצמנו דרך כל המסננים למצב הטוב והמואר, לעולם אין-סוף. זוהי תכנית ההתפתחות של הבריאה, והיא מחולקת לשלושה מצבים:
-
מצב א׳ הוא המצב הראשוני (עולם אין-סוף)
-
מצב ב׳ הוא המצב השבור (העולם הזה)
-
ומצב ג׳ הוא המצב המושלם שעלינו ליצור בעצמנו (חזרה לעולם אין-סוף)
זה די דומה למה שאנחנו עושים עם הילדים שלנו - מציירים תמונה, גוזרים אותה לחלקים, ואז נותנים להם להרכיב את הפאזל. תהליך ההרכבה מפתח את הילד.
כתוצאה מהשבירה, בעולם שלנו הרצון (ה״כלי״) של כל אדם נחלק לשני חלקים עיקריים:
• כלים פנימיים - שורש, נשמה וגוף
• כלים חיצוניים - לבוש והיכל
את הכלים הפנימיים שלי אני מרגיש כ״אני״, כעצמי, ולכן אני דואג להם. את הכלים החיצוניים שלי אני מרגיש כזרים, כלומר לא שלי. הכלים הפנימיים והכלים החיצוניים מנוגדים זה לזה, ולכן ככל שאני אוהב את הכלים הפנימיים שלי, כך אני שונא את הכלים החיצוניים שלי.
מדוע? מפני שבין שני סוגי הכלים הללו עובר ״גבול השבירה״ - מעין מחיצה שגורמת לי להסתכל החוצה רק בצורה של ״מה אני יכול להוציא משם כדי שיהיה לי טוב? מה זה נותן לי?״. היא מחייבת אותי להתייחס לאחרים תמיד בצורה אגואיסטית, מתוך רצון לנצל אותם.
אני תמיד מעריך את מצבי על פי ההבדל ביני לבין כל העולם. ולכן - מפתיע ומוזר ככל שזה יישמע - כמה שיותר רע לעולם, כך יותר טוב לי, בתנאי שזה לא מהווה סכנה לביטחוני האישי.
אני לא יכול לסבול מילוי בכלים החיצוניים. אני לא יכול להישאר אדיש כלפי האחר או להתנהג כאילו לא אכפת לי ממנו: וכשהוא מצליח, זה מכאיב לי מאוד, ממש הורס אותי. כל הזמן אני עושה השוואות. אם למשל אני מרוויח עשרת אלפים שקל בחודש והסובבים אותי מרוויחים כחמשת אלפים שקל בחודש, אני מרגיש סיפוק אדיר. אבל אם מישהו מרוויח עשרים אלף שקל בחודש - אני חש אכזבה גדולה. אני לא יכול להתנתק מהמחשבה הזו ולהסתפק במה שיש לי, כי חשוב לי מאוד שלאחרים יהיה פחות.
אנחנו לא מסוגלים פשוט להתעלם מהכלים החיצוניים האלה, כי אנחנו כן מרגישים אותם כשייכים לנו. אם לא היה בינינו שום קשר אז מילא, אבל השבירה יצרה בינינו קשר שלילי. כך שגם אם לא עשינו שום דבר רע זה לזה, כוח השבירה הופך אותנו בעצם לאויבים.
-------------------------------------------------------------------------------------
הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חברו.
בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"
------------------------------------------------------------------------------------
ההבנה של איך הדברים הללו עובדים חשובה מאוד, כי היא משמשת לנו כלי לשינוי, מנוף להתפתחות. נתבונן בעוד כמה דוגמאות, שדווקא משום שהן קיצוניות מאוד, נוכל בעזרתן לחדד את הבנת העניין.
הטרוריסט שתכנן את פיצוץ מגדלי התאומים, אחרי שנודעו לו תוצאות מעשיו, מרגיש בערך כך: ״רק שלושת אלפים איש נהרגו? חבל שלא יותר וזה מגיע להם, לאמריקאים האלה!״. מה קרה לו? הוא רוקן את הכלים החיצוניים שלו, והתמלא בפנים בתחושה של רווח גדול, של חגיגה.
כל צוררי האנושות פעלו מתוך דחף פנימי ליצור פער בין הכלים הפנימיים לכלים החיצוניים שלהם. גרמניה הנאצית, למשל, לא הייתה יכולה להסתפק במימוש הפוטנציאל האנושי הגבוה של העם הגרמני ליצירת מדינה משגשגת בפני עצמה. לא ולא. נוצר בה דחף להיות מעל האחרים, לשלוט בהם, להרוס אותם. רק אז היא תרגיש באמת גדולה.
האגואיזם של האדם מרגיש שלהרוג את האחר, לשרוף אותו, לנצל אותו, לשלוט בו, זה תענוג עבורו. זו התוצאה מכוח השבירה - האדם מזיק לעצמו, לכלים החיצוניים שלו, אבל הוא לא יודע את זה. כשהוא יגלה מאוחר יותר שכל הרע שהשתדל לעשות לאחרים היה בעצם רע שגרם לעצמו, יתעוררו בו אכזבה וכאב עזים. אבל דווקא הכאב והאכזבה האלה הם שיעזרו לו לבצע תיקון של ממש.
אנחנו לא רגילים לדבר על הדברים האלה ונוהגים להסתיר אותם, אבל במישור המדיני זה בולט מאוד. אפילו המצאנו שם מכובד לעולם השקר - דיפלומטיה. כל צד משתוקק לשלוט באחר, אך מחוסר ברירה כורת איתו ברית.
בחברה האנושית בנינו מערכות רבות שיאפשרו לנו לחיות בהתנגשות מינימלית בין הכלים הפנימיים והחיצוניים של כל אחד ואחד מאיתנו, כי אנחנו מבינים שאחרת כולנו נינזק. ביטוח לאומי, מערכות סעד ותמיכה בנזקקים ועוד. כולנו פוחדים שמחר גם אנחנו נהיה במצב הזה, ולכן מעדיפים להקדים תרופה למכה.
שנאה בין כלים פנימיים לכלים חיצוניים היא תופעה אנושית, שלא קיימת אצל בעלי חיים. זאב שטורף איילה, למשל, הוא לא שונא אותה והיא לא שונאת אותו. הזאב רואה באיילה מזון. מטבעה היא כמובן מתנגדת לו, אבל אין ביניהם שנאה. הטבע מנהל את שניהם בצורה מושלמת.
אם לא היה בינינו שום קשר, לא היינו יכולים לגלות את הסיבה לרע בחיינו. בזכות זה שאנחנו מגלים שהקשר בינינו הוא רע, אנחנו יכולים להפוך אותו לטוב.
נסתכל על מצבה של האנושות בימינו - בעבר הקשרים בין המדינות היו חלשים מאוד, וכל מדינה הייתה מקושרת רק למספר מצומצם של מדינות אחרות. כשהיינו רחוקים זה מזה, לא היה ממש קשר, ולכן הרע לא היה כל כך חשוף. אבל עם הזמן העולם נעשה גלובלי, ממש כמו כפר אחד קטן, ופתאום כולם קשורים לכולם, משפיעים על כולם. אין לאן לברוח, אין לנו עוד כדור הארץ... ולכן השנאה שבינינו מתגלה. ודווקא השנאה הזו היא שתחייב אותנו לתקן את היחסים בינינו.
------------------------------------------------------------------------------------
אף על פי שבפועל אנו רואים הכול ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שכל יודע בבירור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.
בעל הסולם, ״מבוא לספר הזוהר״, אות לד
------------------------------------------------------------------------------------
עכשיו, כשתמונת היחסים בינינו לבין הזולת מובנת קצת יותר, נתקדם הלאה. כאמור, הכוח שמחלק את תמונת המציאות שלנו לשני חלקים, פנימי וחיצוני, הוא כוח השבירה.
אחרי השבירה, חלק מהרצון שלנו(הכלים החיצוניים שלנו, ״לבוש״ ו״היכל״) כבר לא מורגש כשייך לנו. זה דומה לאדם שקיבל זריקת הרדמה מקומית לרגל, ובזמן שחותכים לו אותה, הוא צוחק, מדבר ומתנהג כאילו החיים שלו הם כרגיל, כאילו לא קורה לו כלום, כי הוא לא מרגיש דבר.
בחלקים האלה של הרצון, ״לבושים והיכלות״, אנחנו מרגישים למעשה את כל מה שהוא לא אנחנו, כלומר, את העולם החיצון. יש סביבנו אנשים ועולם גדול, תהליכים שמתרחשים, ובאמת כל אלה הם חלקים של הרצון שלנו.
אנחנו חיים בתוך סרט אחד גדול, שבו מוקרנים הרצונות שלנו אל מול עינינו. מה קובע איזו תמונה נראה עכשיו בסרט? ה״רשימות״ - נתונים אינפורמטיביים שבהם מוגדרת תכנית ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו.
נעשה קצת סדר. המציאות מורכבת משלושה מרכיבים:
• האור, כוח האהבה והנתינה (הבורא)
• הרצון לקבל (הנברא)
• והרשימות (תכנית ההתפתחות של הנברא)
תחילה הבורא יוצר את הנברא כרצון לקבל, רצון ליהנות. אחר כך הבורא שובר את הרצון לחלק פנימי (שורש, נשמה, גוף) ולחלק חיצון (לבוש והיכל), ונוצרת תחושה אגואיסטית של ״אני והעולם״.
בתוך הרצון מוטמנת תכנית ההתפתחות שלו, והיא בנויה מרשימות. כל רשימו כזה מגדיר מצב מסוים שהנברא צריך לעבור עד שיגיע לתיקון השבירה - ישתווה לבורא בתכונותיו ויממש את מטרת הבריאה.
חוזרים לסרט. מה שאני רואה עכשיו זה מימוש הרשימו שאני מרגיש בחמשת חלקי הרצון שלי. ויותר מזה אין כלום.
בכל רגע רשימות חדשות מתעוררות בתוך הרצון שלי וגורמות לי להתפעלויות חדשות, זה אומר שאני מיד רואה עולם אחר. כל החיים שלי, כל המציאות, הם רשימות שעוברות דרכי ומתממשות. האור פועל עליי, על הרצון שלי - שדרכו מתחילות הרשימות לעבור בשרשרת כמו בסרט קולנוע.
אני מרגיש שאלה החיים שלי, שאותם אני חי. אבל האם באמת זה ״אני״ שחי ״אותם״? אם אסתכל כמה שנים אחורה, האם אוכל להאמין שזה הייתי אני? נדמה לי שאיזשהו סרט עבר דרכי. הרבה אנשים מרגישים כך, שהחיים עברו דרכם כמו בחלום, לא הם אלה שפעלו, לא הם אלה שעשו, לא הם אלה שעברו... הייתה קרן אור, הסרט הוקרן ואני שיחקתי בו את התפקיד שלי.
הזוהר מסביר שאין כלום חוץ מרשימות, אור ורצון. כל רשימו שעובר בנו מחלק את הרצון לשניים: פנימי וחיצוני, ואנחנו מרגישים בסרט הזה את עצמנו ומשהו נוסף שנראה לנו שהוא מחוץ לנו - עצים, שמש, ירח, אנשים. אנחנו מביאים לעולם ילדים, אנחנו נמצאים בעבודה... תמיד יש אנחנו ועוד משהו. למה? הרגשת המציאות כמחולקת לשניים נותנת לנו בסופו של דבר הזדמנות להכיר שחוץ מאיתנו קיים עוד כוח - האור, הבורא - והוא שמכריח אותנו לחפש אותו.
-------------------------------------------------------------------------------------
כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בָּאדם
בעל הסולם, ״הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה״, אות א
-------------------------------------------------------------------------------------
ספר הזוהר נסתר במובן הזה שאנשים לא יודעים איך לקרוא ולהבין את האמור בו, משום שהמפתח לקריאה עובר דרך תפיסת המציאות. הזוהר דורש מאיתנו להבין שהמציאות שאנחנו מרגישים מתרחשת בתוכנו, ולא מחוץ לנו.
גם את העולם העליון שהזוהר מוליך אותנו אליו, נרגיש בתוכנו. אין לנו מה לחפש את היציאה לעולם העליון אחרי האופק, אלא רק בשינוי התכונות הפנימיות שלנו.
הזוהר מדבר על מציאות שנמצאת ״מעל״ מה שאנחנו מרגישים כרגע. ״מעל״ זמן, תנועה ומקום. המציאות החיצונית הזו שמתוארת לנו ונראית כמחוץ לנו - איננה. הכול נמצא בתוך הרצון שלנו. כל התופעות, תחושות העבר, ההווה והעתיד מצטיירות בתוכו. ההיסטוריה היא איזשהו תהליך שאנחנו מתארים אותו לעצמנו כמשהו שקרה בזמן עבר, אבל האמת היא שאין זמן, אין תנועה ואין מקום מדומה. יש רק מקום אחד שבו מתרחש הכול - הרצון.
באופן טבעי, החלקים השונים של הרצון שלנו(פנימי וחיצוני, אני והזולת) מתנגשים זה בזה. ספר הזוהר מסייע לנו לתקן את הקשר ביניהם, לחבר ביניהם עד שיהפכו לאחד, ולא נרגיש הבדל ביניהם. זהו השינוי המיוחל בתפיסת המציאות. כך אנחנו מגלים כאן ועכשיו את העולם העליון, שנקרא גם ״העולם הבא״.
זה לא שכאן אנחנו מכינים את עצמנו, ואחר כך נגיע לאיזשהו מקום אחר. אלא ככל שאנחנו מגלים אהבה כלפי הזולת במקום שנאה, באותה מידה בדיוק אנו מתחילים להרגיש מצב שנקרא ״עולם עליון״ או ״עולם הבא״. כל העולמות נמצאים כאן, בקשר בינינו ובין מה שנראה לנו כרגע מחוץ לנו, רחוק מאיתנו.
הרצונות שנראים לנו כזולת נחלקים לכמה מעגלים כלפי האגו שלנו. במעגל הקרוב ביותר נמצאים המשפחה, הקרובים והחברים. במעגל הבא אחריו נמצאים אנשים שמועילים לנו וטוב לנו שהם קיימים, כמו רופאים. אחר כך ישנם האנשים שאנחנו רוצים רק להשתמש בהם, להזיק להם, אבל שיישארו בחיים. והכי רחוק נמצאים האנשים שאנחנו ממש שונאים, ואולי אפילו מוכנים להרוג אותם. אבל כולם הם רצונות שלנו... כשנחבר אותם בחזרה אלינו, נהפוך להיות הנשמה הכללית שהבורא ברא, נחזור לעולם אין-סוף. זהו הפטנט שמוגדר בביטוי ״בשבילי נברא העולם״.
חשוב להדגיש שתהליך התיקון של תפיסת המציאות לא אמור להתבצע בצורה מלאכותית. אם מחר השכן שלי יצעק עליי, לא אשיב לו: ״מה אתה צועק, אתה בסך הכול רצון שלי״... זה לא סתם שינוי פשטני של ״פנימה במקום החוצה״ - מדובר במהפך גדול ועמוק מאוד. כדי לבצע אותו אנחנו זקוקים לספר הזוהר שיעזור לנו לבנות בתוכנו את התפיסה החדשה, ולחברה של אנשים שתתמוך בנו בתהליך התיקון.
-------------------------------------------------------------------------------------
סתר הסתרים, לחכמי לב נמסר
זוהר לעם, פרשת לך לך, אות צו
-------------------------------------------------------------------------------------