אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / פרי חכם / על התורה / בראשית / צדיא וריקניא

צדיא וריקניא

"ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא". והוא מכח המשכת האור מכל"א בבחינת, (דברים יט יד) "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים", שמזה נמשך אור מאליו מגבול דכל"א, בלי שום זריעה שהיא הכר הנקודה ונקרא דש"א בר"ת (דמות) דיוקנו של אביו (של אמו). דהיינו, דיוקן של אביו, דמות של אמו, וכל זה מכל"א בלי זריעה.

"עשב  מזריע זרע", האור הזה הוא גם כן מכל"א, כמו דשא, אבל כח זריעה מעורב בו, כי 'הרע' צריך להתגלות בכל פעם, ואחר כך כשנרקב בארץ יש בו פירות לברכה.

"עץ פרי עושה פרי", עץ ה"ס הנקודה שרק בה יש עצה להמשכת אור דמקוה, שלפניה לא היה אפשר להגלות שום אור.

ולפיכך נקרא עץ פרי, שהעץ עצמו ראוי לאכילה כי כן נגלה באותו מקום, במקוה"נ, אבל הארץ הוציאה רק עץ עושה פרי, כי שורשי העץ היו צריכים להטמן עמוק בארץ, ולעין השמש נגלה רק צורת גולם הראוי לעשות פירות. וענין שורש העץ נטמן בעפר, והבן זה. "אשר זרעו בו", הוא סוד החרצנים הראויים לזריעה, לגלות שורש העץ להרקיבו ולהטמינו ואז עושה ברכה. "ויהי ערב", מעבידתא. "ויהי בוקר", מכל"א. ונגמר יום שלישי.

"ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". והיינו תליית הכלכלה בעליונה.

כי הנקודה דחוכמתא הביאה אורה בסוד, "דשא" כנ"ל, ונקודה דעבידתא הביאה אורה, בסוד, "עשב מזריע זרע עץ וכו' אשר זרעו בו" כנ"ל. וכאן נתעלו שתי הנקודות למקום הרקיע בכל"א למעלה ראש ונעשו שם שני מאורות. מסוד "דשא", נעשה "המאור הגדול", המושל ביום כעצם השמים לטוהר, כי אחר כך נתעלה ונשלם באוקת"ם. והמאור הקטן דעבידתא, מאיר בלילה כי נערב בחושך דאמא, ומאיר משם, כי מקבל מהשמש שבכל"א.

ונקראים שניהם גדולים, הוא בסוד המאור הקטן, שנתעלה ברקיע עצמו למעלה ממאור גדול, וודאי שגדולה הימנו שם, אלא למטה בא השמש באומ"צ, והלבנה בחושך דאמא מקבלת מהשמש יחד עם אמא. והבן זה.

וסוד הכוכבים הוא צורות קטנות, שאי אפשר לספור אותם, והם תולדות המאור דעבידתא שלמעלה מהשמש, ונכפלה הארתם הרבה מאד, בסוד, (במדבר יג לא) "כי חזק הוא ממנו", כי אי אפשר ליסע בכל המקומות לגלות עבידתא. וז"ס ברכת אבות, (בראשית טו ה) "הבט נא וכו', אם תוכל לספר אותם" וכו', כי אז האמין בה', ולא לפנים. והבן.

וההפרש בין מאור של יום ובין מאור של לילה, כי ביום רואים גם כן הכלי המאיר, דהיינו, הנקודה עצמה. משא"כ בלילה, רואים רק האור שבכלי, והכלי עצמו אינה נראה. והבן זה.

ובאפילה גדולה, רואים האור בעצם ולא כלל הארתו הנמשך ממנו, והוא בעיקר משום העלם הכלי המכונה מאור.

ובזה נדע דעל כרחו נקראת הלבנה מאור הקטן ולא אור הקטן, כי באמת אורותיהם של שניהם גדולים, רק הלבנה יש לה כלי קטן, והיינו מאור קטן, אבל האור גדול.

"ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים". כבר ידעת שביום שלישי נגלה דעבידתא וכחה, וביום רביעי נגלה העירוב פרשיות במקום עליון וכוחם, אבל ביום חמישי התחילה בריאת נפשות רבות וחסרונן, בשריצה ופריה ורביה גדולה.

כי מתוך העירוב פרשיות משתי הנקודות במקום עליון, היו נמשכים בכל פעם נפש חיה בימים, מכח שתי התהומות שחלפו עסקיהם זה עם זה, תהומא זוטא, נתן החומר והזריעה. ותוהו העליון, נתן הצורה של חיים. וע"כ כל בריאה שנבראה חיה מיד צללה בים בכח גדול, אמנם בבחינת ראש לבד, וחסרים מתוך סוף, דע"כ אין להם ידים ורגלים, שה"ס תוך סוף.

וכבר ידעת שהנפשות נמשכים מראש מקוה, בסוד ובוהו, שתרגומו וריקניא. והטעם ע"י הראש הכולל לתוך ומעלימו נעשה ריקן מכל וכל, ואין זה נפש חיה, אלא נפש ריקנית.

מה שאין כן עתה, בעירוב פרשיות, כבר נמשך הנפש מכל"א, ששם יש אור החיים מנקודה דחוכמתא, דע"כ נשרצו נפשות משם עם כח החיים מתוך מקוה ובנפישה מכל"א, וז"ס ראש ונפש (וחסר תו"ס ונשמה רוח) חיה, וסוד התנינים הגדולים, כי התחילו להרגיש כל החיים שבתוך מקוה.

"ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים". כלומר, שכבר יש להם ראש תוך באור דנפש רוח. דע"כ הם על הארץ בסוד נפש חיה, ועל פני רקיע בסוד רוח חיים, אלא שהרוח שאבו מחוכמתא, שה"ס תוך דאומ"צ שנקרא פני הרקיע. דהיינו, פני המים של יום ראשון שעלה ונעשה לפני רקיע ביום שני.

ובזה נדע שהדגים ושרץ המים, הם בסוד עשיה, וחסר ראש תוך דאור, ותוך סוף דכלים. והעוף בסוד עשיה ויצירה, וחסר ראש דאור, וסוף ורגלין דכלים.

"ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה". וכאן נמשך גם כן סוף ורגלין דכלים, ואור של ראש ונשמה, אמנם בבחינת בריאה במסך קשה של אמא הדוחה החכמה בכל תוקף, דהיינו, מכח היציאה מאפם דקברות התאוה, נפרשו לחלוטין במסך קשה, והם המכונים בהמות וחיות, כי חסרים מצלם ודמות דאצילות לחלוטין, ועל כן יש להם ראש תוך סוף דבי"ע דפרודא.

"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וכו'. היינו נפש רוח דאצילות, והנה"י מבי"ע, והיה להם גם עמידה בארץ. ודע שהנשמה דבהמה וחיה הוא הרגלין של אדם הראשון, בסוד מנעלים.

ועל כן היה רודים בבהמה וחיה ועוף ודגים, כי היו למעלה ראש, כי היה להם גן, לאור מקיף. ועדן, לאור פנימי באנקת"ם, ועל כן כולם נכללו בו.

ואז, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" וכו'. כי מאז והלאה לא חידש יותר אלקים כלום במציאות, כי הגנן לא ירד עוד לגנה שלו.

"ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", כלומר, כי חידש רק בחינת ביטול גמור שלא לחדש יותר.

"וישבות" וכו'. דהיינו, חידוש הנפלא של השביתה דעבידתא, ביום השביעי, כדי ליתן שליטה לאנקת"ם.

"ויברך" וכו'. כי כל התחיית המתים וכל הפריה ורביה של אדם וכל התיקונים, יכלו להתגלות ביום השביעי, כי בו נתנה תורה. בסוד כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד, שה"ס נ"ר דאצילות והכל בסגולת השביתה.

"ויקדש" וכו'. ה"ס הקדושה דהגבלה שלא להסתכל בפנים, בסוד, (שמות לג כ) "לא יראני האדם וחי". והטעם, "כי בו שבת מכל מלאכתו", שלא לחדש כלום.

חזרה לראש הדף
Site location tree