אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / פרי חכם / על התורה / ויצא / ויצא

ויצא

"ויצא יעקב מבאר שבע", מבחינת יום א' ודרגת יצחק הכולל כל הימים כיום אחד. "וילך חרנה", שה"ס, חלק קטן והגרוע מכל ימיו של יצחק ששם חרון אף ממש.

"ויפגע במקום", הרגיש חלל פנוי. "וילן שם", בכח, שרצה להמתיקו. "כי בא השמש", דאידכי יומא ונקי גברא. כאומר, (פסחים כב:, ש"נ) "יצא פלוני נקי מנכסיו". "ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו". עצה אחרונה שלו היתה כי לקח את האבן הגדולה הכבדה, והשוה אותה לראש דמקוה, והמתקה אחרת לא היתה לו. "וישכב במקום ההוא", פירוש, שעד כאן לא שכב,  שע"כ לא היה לו פ"ד שנה, אלא פ' אור בחבורת יצחק אביו, ולכן לא ראה קרי. "וישכב" נוטריקון יש כ"ף בי"ת אותיות, דהיינו, ב' תווין דתם ורשע ממש.

"ויחלם", נבואה בשעת קטנות היא דמיונית בלי שכל, לכן נקרא חלום, שחושים בעצמם מאליהם מציירים בלי עבודת ידי השכל.

"והנה סלם מצב ארצה", דהיינו, בחלל הפנוי לו עכשיו. "וראשו מגיע השמימה", דהיינו, השמים דמקוה"נ. "והנה מלאכי אלקים עולים", באור גדול עד מאד שם בכח רב כה. "ויורדים בו", משם עד מקומו שהיו מתחזק אדם בליעל. לכן ירדו מכל מה שהיה להם.

"והנה הוי' נצב עליו", על האבן שמראשותיו. "ויאמר אני הוי'", מכל מראש על תיו חיים שלך. "אלקי אברהם", ממני נטל והתדבק בכל החסדים. "ואלקי יצחק", ממני קבץ ונתקבץ כל הגבורות ליצחק. "הארץ אשר אתה שכב עליה", זה המקום כבר נתמלא בחסדים לאברהם ובגבורות ליצחק, אבל כל כונתי מכל מראש שאתה דוקא תשכב עליה. "לך אתננה ולזרעך", כי לך כל כונתי. "והיה זרעך כעפר הארץ", במראה דרב כה בת בתואל רמאה.

"והיה זרעך וכו' ופרצת ימה", בעמקי ים. "וקדמה", המפורסם בשנים קדמוניות לכל. "וצפנה", מה שנשאר באחורים לשאר כל בתר כותלא. "ונגבה", כל מה שראוי לבא לידי גוביינא. "ונברכו בך כל משפחת האדמה", אפילו בני ישמעאל ועשו. "ובזרעך", זרע יצחק.

"והנה אנכי", מכל מראש. "עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", לימין וצפון. "והשבתיך אל האדמה הזאת", לבאר שבע מגורי אביך. "כי לא אעזבך", כלומר, איך אוכל לעזוב אותך כל עוד שלא עשיתי. "עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

"וייקץ יעקב משנתו", הארוכה עליו. "ויאמר אכן יש הוי' במקום הזה", בנקודת ציון. "ואנכי לא ידעתי", וחשבתי עליה קללה. "ויירא ויאמר וכו' בית אלקים", ולא נקודה. "וזה שער השמים", התחלה לברכת שמים.

 "וישכם יעקב", שנתרחבו לו כתפיו ושכמיו. "בבקר", בו'קר. "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו", מיראת חיות רעות. "וישם אתה מצבה", לעבודה בפרהסיא. ויצק עליה שמן, מראשו. "ויצק שמן על ראשה", להתחלה טובה.

"ויקרא שם המקום ההוא", נקודת ציון. "בית א-ל", בית, לשכינת א-ל לדור בקביעות. "ואולם לוז שם העיר לראשונה", פירוש, בין לאברהם ובין ליצחק היו מורידים נקודה זו כמו אגוז קטן הנקרא לוז, וזול הוא בעיניהם, (ויחסוה) ויחדוה לפלשתים וכנענים, ויעקב היה הראשון שהבין אותה דוקא לבית א-ל בהרחבה.

"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך", פירוש, שהתלהב כל-כך מדרך החדש הזה, עד שהתנדר בכל אבריו שאפילו בשובו לבית אביו, יאחז דרכו הלאה. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", כמו שהבנתי (עשר) עכשיו והבין אהבה נפלאה לזווג היחוד.

"וישא יעקב רגליו". שבמראה הנ"ל קבל כח לרגליו, ליסוד לזווג. "וילך ארצה בני קדם". לשמוע בינת הקדמונים במקומות הללו.

וצריך להבין החילוק, בין לוט, לבן, ועשו, והוא שבימי אברהם לא היה לעשו שום שֵׁם כלל, ונתדמה לו (קהלת ז ו) "כקול הסירים תחת הסיר" וכקלין דבתר כותלא. אבל לוט עלה בשם, דהיינו, הכותל עצמו בימי אברהם, נקרא לוט בן הרן המת על פני אביו. אבל אחר שמקול הסירים תחת הסיר ומקלין בתר כותלא, נתקבץ לו לזרע היוצא ממעיו, הוא יצחק, לכן, בימי יצחק כל הקלין הנ"ל, נתקבצו כמו אדרת שער ויצא 'עד מוני'. פירוש, שלולא האונאה, לא היה שכיח 'עד' הזה, אלא מכח רמאות דבתואל העיד עליו עשו שרמאי הוא וד"ל.

וזהו עד מיוני - "אדמוני". אבל כל חילו הגיע עד ארבע מאות איש גבורי חיל, שהם, ראש, תוך, סוף ואומ"צ, ושם עמד בארץ שעיר; ואין שעיר לצידו ועמד וגם לוט נתעלה. ומה שהיה בבחינת (בראשית ה כט) "האדמה אשר אררה הוי' ". ונשמע צעקת לגימה מבתר כותלא דיליה, עכשיו נקרא, "לבן אחי רבקה". והוא לובן העליון המיפה לרישא דלא אתידע בלבנינותו, אך לבן הוא ורמאי הוא. וכבר נודע שמתוך מראה הסולם נשא יעקב רגליו לאהבת זווג דוקא בנקודה. על-כן חיפש בכל תחבולותיו לעבוד ולשמש את לבן, כמו גבי חזקיהו כתוב, (ישעיה לח ב) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". כי כותל הוא לוט וקיר הוא לבן, מלשון "בוקר אור".

"וירא והנה באר בשדה", כל"א. "שלשה עדרי צאן", מלשון העדר ואפס. דהיינו, ראש תוך סוף דמקוה. "רבצים עליה", בכח גדול רוצים להזדווג בה כמו זווג דרובצת.

"כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים", כל העדר עומד שם לקיום ולתחיה. "והאבן גדלה על פי הבאר", דהיינו, על פי מערה דכל"א.

"ונאספו שמה כל העדרים", בתוך דמקוה. "וגללו את האבן", כאשר יבער הגלל עד תומו, להלביש הראש בסוד, (כתובות טז.) "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". "והשקו את הצאן", כי בשעה שמשקים הצאן, נמצא שמשיבים "את האבן על-פי הבאר למקומה". שכן מראה לנו הסוף שבמקוה.

"ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו", כבר נודע בנו חרון אף.

"ויאמר להם הידעתם את לבן וכו' והנה רחל בתו באה עם הצאן", דהיינו, שהיא גורמת כל השבת האבן. וצריך להבין כאן ששרה ולוט אח ואחות. ושרה ושתי בנות לוט ה"ס כל"א ואומ"צ ומקוה"נ. כמו-כן רבקה ולבן אח ואחות. ורבקה ושתי בנות לבן ה"ס כל"א ואומ"צ ומקוה"נ, בזרע יצחק. ואח ואחות לא יראה זה לזו שום ערוה. לכן לא יבואו לזווג ולהרהור. מה שאין כן, איש ואשה.

"ויאמר הן עוד היום גדול" וכו'. כי כעס עליהם על הרהורם ודאגתם לגלול את האבן הגדולה.

"ויאמרו לא נוכל". אפילו להשקות הצאן בלי גילול האבן. "עד אשר יאספו כל העדרים", פירוש, עד שיתקבץ מ"ן לעשיית כלי ולהעלאה וכו'.

"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה". (ישעיה נג ז) "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה". "כי רעה היא". ושפלת רוח מאד.

"ויהי כאשר ראה יעקב", תמונת שפלת רחל והכירה היטב ממראה הסולם, שהיא עצם האבן אשר שם מצבה ויצוק שמן על ראשה. "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר", פעם אחת, ולכן כתוב ויגל ולא ויגלול, כדרך העדרים, והוא בכח אומ"צ. "וישק את צאן לבן", דהיינו, שכיוון דוקא בשביל לבן אחי אמו.

"וישק יעקב", בן יצחק. "לרחל", כי תיקן את הבאר ויגל את האבן בכח אומ"צ. וכל זאת עשה, בשביל לבן אחי אמו שבמקוה"נ. לכן לא היה מקום כלל שישיבו את האבן למקומה, אלא יעקב חבבו ונשקו. "וישק יעקב לרחל". והבאר נשארה פתוחה לטל השמים וזה תיקון א'. "וישא קלו". אך הקול יעקב לא הושב לו עוד בתיקון הזה. ולכן - "ויבך".

"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא", עוד המתיק אותו במקוה"נ וממנו צמח לו הלובן. "וכי בן רבקה הוא", בבחינת ימין שבאומ"צ וק' שלימות. "ותרץ ותגד לאביה".

"ויהי כשמע לבן וכו' ויספר ללבן את כל הדברים האלה", איך שסילק את האבן לעולמית.

"ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה", שעצם ובשר הלבן הגיע לו בכח יעקב. "וישב עמו חדש ימים", היינו בחזרה דחודש ימים שבמקוה"נ בריב כה.

"ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם", בלי שום תכלית ומטרה.

"וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה", שלאה מסתימה דאומ"צ. "ושם הקטנה רחל", ראה חיל ונאלם כראש חול.

"ועיני לאה רכות", שלא ראתה בעתידות כלל וכחשך סתום היה לה. "ורחל היתה יפת תאר", מעצם דיעקב, תו' אור. "ויפת מראה", בשר דיעקב כעתודים העולים על הצאן.

"ויעבד יעקב ברחל שבע שנים", בבחינת ז"ת בדקדוק. "ויהיו בעיניו כימים אחדים", דהיינו, שנחלק לו הסוף דמקוה, מעל-גבי המקוה, כמו שני אחדים. אחד בראש תוך דמקוה ואחד בסוף דמקוה. והיה לו כל התחלקות הרחוק הזה, משום - "באהבתו אתה".

"ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי", בהכרה שלימה. "ואבואה אליה", ואוציא בשר.

וצריך להבין, שלבן הוא בן (בנו) בתו של הרן וכל מגמתו היתה שיעקב יתקן את לאה הגדולה וזלפה שפחתה. דהיינו, הזומה שבעיניה.

וכל ענינו של יעקב היה ברחל הקטנה, שכבר שם את האבן שעל פי הבאר למראשותיו, לכן נראה לו בחינת הכל"א לבית אור ב'אר. ופה של באר זו הוא מתוך שבמקוה. ונמצא אבן דרחל סותם הפה הזה, בסוד, "הפה שאסר" - ואין התר. לכן בני קדם היתה להם עבודה גדולה באסיפת כל העדרים, לגלול את האבן ולהשיבו למקומו, מחמת יראה ופגם דבני חרן, שלא יפגמו בפה הבאר. אולם יעקב נטל את האבן ושם מראשותיו ויצוק שמן על ראשה, והיה מגן בעד בני חרן.

ועל כן כל מגמתו של יעקב להתחבר ברחל בנקודא - נקודת ציון, כי דופן ימין תיקן אברהם, בכל החיבוקין. ודופן שמאל תיקן יצחק בסוד הראש. וימין הב' עיר ושמאל הב' מגדל. אבל עדיין לא היה האור מראשו שבשמים כמו בתוך דמקוה. וזהו שנתחזק יעקב ברגלין, לבא באמצעיתא דוקא לתיקון הראש להמשיכו באהבה.

וסוד אהבה, אל"ף, זה ראש תוך סוף דמקוה, ופה שבאלף, זה הפה של באר. ה"א, באר שבכלא. בי"ת, אומ"צ, ופה התחתון לכל"א. ה"א, מקוה"נ. וזה שאמר יעקב - "ה'ב'ה' את אשתי", שכל"א ואומ"צ ומקוה"נ, כל זה באשתי. "וא'בואה אליה", על ידי, כי בן אברהם ויצחק אנכי. ויתחבר לא'הב"ה דרחל, וימשך הראש באהבה.

וז"ס שאמרה רחל, "הבה לי בנים", שגם כן כוונה לכל"א ואומ"צ ומקוה"נ ששייכים לה, כי שמעה כן מיעקב.

"ויהי בערב", שהוא זמן הזווג. "ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו", ולא הכירה, כי היתה אז בחרן שלאחר מקוה"נ וצורת שלימות דמקוה"נ היה לה, ונדמה לו שמיתת בתואל גרמה לה זה, אבל היא רחל. "ויבא אליה", בבחינת אומ"צ לבד.

"ויהי בבקר", לאחר שעבר חשכת ליל. "והנה היא לאה", שהכירה בעיניה הרכות ולא יפת מראה וכו'.

 "לא יעשה כן במקומנו", מחציפות דבני חרן יפגמו ברחל כשתהיה לבדה. "לתת הצעירה לפני הבכירה", וצריכה רחל ללאה.

"מלא שבע זאת", רצה שיתקן את עיניה ושפחתה זל'פה. "ונתנה לך גם את זאת", שאפילו בני חרן יסכימו וכו'.

"ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה", סוד בלהה, כמו פשתים מלשון בל הה' שנעדרו לו ב' פיות, ב' ההין, ה' דחכמות, ה' דחסדים. מה שאין כן זלפה חסרה בה' דחסדים ולא זלע'פה'.

"ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה", פירוש, שכל מעלת לאה משך אל רחל. וזה שכתוב, "מלאה" - לקח גם כן אהבה אל רחל. "ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות", שבע שנים דלאה בבחינת ו"ק דאומ"צ, שבע שנים דרחל, בבחינת ו"ק דמקוה"נ. אבל זה וזה נמשכים בעיר חרן. והבן.

"וירא הוי' כי שנואה לאה". שלא היתה כלל משורש יעקב, אלא משורש עשו הנמתק בתוך דמקוה. וזכור תמיד החילוק בין דכר לנוקבא, שדכר כולל כל המדרגות ונוקבא היא ענף אחד שבו מתדבק. "ויפתח את רחמה", רחם ו"ק דאומ"צ. "ורחל עקרה", נשארת בתמונתה שבעיקרה ושורשה במקוה"נ או בכל"א.

"ותהר לאה ותלד בן", דומה לצורת יעקב בלובן שבו. דהיינו, תו' חיים ופאר שלו בהעברתו לת' מות והאודם שבו מבחינת לאה התוך שבמקוה ואומ"צ. "ותקרא שמו ראובן", כלומר, שאלמלא אודם שבלאה לא נודע כלל וכלל שבן הזה מתנת הוי' הוא. ומי יודע או ראה אותו. אולם לאה נתנה וחברה לו עינים, ובלידה זו נתקנו עיניה במקצת. ותאמר, "כי ראה הוי' בעניי". בעינים שלי. "כי עתה יאהבני אישי", ועיני יפות.

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע הוי' כי שנואה אנכי". כאן לא הזכיר מבחינת אישי, כי זהו חלקה עצמה. "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי", ליעקב. "ויתן לי גם את זה", בתוך דמקוה אשר כל האהבה נמשכה על שליטתו. ובזה המתיקה את העון של שנאת יעקב אותה, בבחינת שם גדול, כי ראשו ממש בשמים. "ותקרא שמו שמעון", שם עון וזדונות כזכויות.

"ותהר עוד ותלד בן", בבחינת כל"א. "ותאמר עתה הפעם", פירוש, לולא שמעון לא היה כאן שום הולם פעם. אבל, עתה הפעם, "הפעם". לא לבטלה ח"ו. "ילוה אישי אלי", שבכח לוי נעשיתי בת ואשה. "כי ילדתי לו שלשה בנים", ראש תוך סוף, וסיומא שבבי ראוי ללויות לאישי. "על כן קרא שמו לוי", פירוש, יעקב הסכים עמה לגמרי, כמ"ש ויבא אליה.

"ותהר עוד ותלד בן", אומ"צ. "ותאמר הפעם", פירוש, אע"ג שיצוייר מזה הולם פעם לזיווגא ותו לא כנודע, שאומ"צ לשימוש לקביעות כל"א ולויות יצא. "אודה את הוי'", כי ילדתי לו ארבעה בנים, שלשה לבחינת אשה ולזווגא, והרביעי להודות ולהלל את ה' על שלימותי שבכל הצדדים. "על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת". ראובן ולוי דומים ליעקב, שמעון ויהודה דומים ללאה.

"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה", שלקחה בניה ה'ב'ה'. "ותאמר אל יעקב הבה לי בנים", הלא כל"א ואומ"צ ומקוה"נ מיוחסים לי ולמה ירשה אותם לאה. "ואם אין", כי אם בני לאה הם. "מתה אנכי", אין לי שום חיות.

"ויחר אף יעקב", בזה שרצתה לקנאות לוי ויהודה החביבים לו מאד בהיותם בני לאה. "ברחל". בבחינת רחל שבמקוה"נ, כי דבק כולו בלאה בארבעה בנים שלה, וכו'.

"ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה". פירוש, בל הה פה שתים שמתחת יהודה שמכל"א ולמטה, כי שם נגלה תוקפה של בלהה ובזה ניצחה את יעקב, וכו'.

"ותהר בלהה ותלד ליעקב בן", זכר, והזהרה על שהניח את תיו' שלו, לכן אבד פאר שלו בשתים, ויוד נהיר ונקיב בתרין. וכל זה מקנאת רחל באחותה.

 "ותאמר רחל דנני אלקים", כי כאן הוכר חלל גם בה עצמה. אמנם, "וגם שמע בקלי". כי (דב"ר סוף פרשת וילך) "מאה מיתות ולא קנאה אחת". "ויתן לי", לשמי ולכבודי. "בן" זכר. "על-כן קראה שמו דן".

"ותהר עוד". כי עוד לא נתמלא פה דחסדים לגמרי. "ותלד בלהה שפחת רחל בן שני ליעקב", פירוש, שהכרה של בלהה  הביאה לו מילוא לפה דחסדים, ואז הושווה עם לאה שהיא הביאה מילוא לפה דחכמות, והיא הביאה מילוי לפה דחסדים. והבן, שהיתה חביבה לו עכשיו לאה ובניה, כי הגינו על פשתים.

"ותקרא שמו נפתלי", שהביא חיבור לרחל ולאה, שבזה נמתקו ב' ההין דבלהה.

"ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה". זל'פה יצאה מפגם דה' ראשונה דבלהה, אשר רחל הרגישה בקנאתה בכח דן, ונשאר ה' תתאה של נפתלי, בזול מאד, וזה סוד, זול פה, כי אי אפשר לקימה בחד סמכא.

"ותלד זלפה וכו' ותאמר לאה בגד", מלשון, (ישעיה מו י) "מגיד מראשית אחרית". בא ונתחדש, כי קשרו אל ראובן ולוי שכמעט שנסתמו בלידת יהודה. אבל עכשיו - (במדבר יא ז) "והמן כזרע גד", דראש דמקו"ה. "ועינו כעין הבדולח", כעין של שמעון הנמתק בלוי לבדולח, יוד רמיז לו"ד לאתפרשא. והבן שדן וגד שניהם מנקב החדש דיבוסי נולדים, אלא דן שימש לרחל, ואז אפילו נפתלי לא הספיק לכסות הנוקבא, כי זל פיהו, כי בשלמא לוי לא זל פיהו, מחמת שאומ"צ פתח פיו בבחינת יהודה כנ"ל. מה שאין כן נפתלי זל פיו מאד בעיני הבריות. ולכן גד בן לאה נמשך ונתחבר ללוי בן לאה, בן יקיר ופיו משובח. וז"ס (בראשית מט יט) "גד גדוד יגודנו". מכל הגדוד שקדמו ניכר שבחו, וע"כ יגודנו מלשון פסיקא וסיומא. "והוא יגד עקב", שהוא עשה בחינת עקביים לכל המאורות וסיומא ממש, מה שאין כן כל הקודמים.

"ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב", דהיינו, המשכות אור על סיומא וגודא דגד.

"ותקרא את שמו אשר", כי עכשיו שמנה לחמו למעדני מלך, וכן הוא תכלית השבח של לאה, כדרך האשה הנושאת ונותנת תוך הבית. וזה אמרה, "באשרי כי אשרוני בנות", שאפילו רחל מאושרת על ידי לאה. "ותקרא את שמו אשר", כלומר, אין למעלה מזה בשבחים.

"וילך ראובן בימי קציר חטים". פירוש, שראה עיניו בשדה אשר יקצורון. "וימצא דודאים", מרובות על שיעור דראש תוך סוף דמקוה באין ערך. "ויבא אתם אל לאה אמו", שיחס אותם לשבחה של לאה כמובן, כי בן לאה הוא, ושום בן אחר מבני יעקב לא הרגישו הדודאים זולת ראובן. "ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך", שהתאותה אל הדודאים, שמשרשה לבדה היו ואינם שייכים ללאה כלל, כי מה ענין לאה אל ראש דמקוה לבדו, בלי שום חיבור אם שאר האורות.

 "ותאמר לה המעט קחתך את אישי" וכו', פירוש, שהבינה שעל ידי אותם הדודאים תוכל להוליד את יוסף, בסוד (מיכה ז ח) "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי". "ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה", פירוש, מקום חושך שתחת מקוה"נ השייך לרחל, נתנה מקום זה ללאה, ונקבע לה תחת אומ"צ לו"ק, ושמה ישכב עמך בשביל הדודאים שתתני לי.

"ויבא יעקב מן השדה בערב" בו"ק שבמקוה"נ. "ותאמר אלי תבוא", מקום זה שייך עכשיו אלי. "כי שכר שכרתיך בדודאי בני", מחמת קימה שבאומ"צ שמצא בני בשדה.

"וישכב עמה בלילה הוא וישמע אלקים אל לאה", אל שורש לאה עצמה. "ותהר ותלד ליעקב בן חמישי", שנודע ונתפרסם שהדודאים המרובים כולם בכח אומ"צ באו, שהוא כל המעבר ממקוה לתחתונים, ואי לאו הוא, היה הכל נקפא ועומד בלי שום מעבר כלל.

"ותאמר לאה נתן וכו' שפחתי לאישי", היינו זלפה ובנה גד שהיה פגם ללאה ולשלמותה עכשיו נשתלמה, כי יששכר כמו יהודה היא אליו, יהודה פה ללוי ולא לדן וגד, מה שאין כן יששכר, הוא פה מפורש גם לדן וגד.

"ותלד בן ששי ליעקב". הוא הלילה שעלה למתחת לחזה ושם מקום וזבול ליעקב לתמידיות, כמ"ש (מ"א ח יב) "בנה בניתי בית זבל לך". וזה שכתוב - "הפעם". ואף על גב שהולם פעם הוא כל הנמשך מאומ"צ ולמטה ממקוה"נ בעד שמי, אבל על ידי הפעם הכללי הזה, "יזבלני אישי" - לתמידיות.

"ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה", בסוד (ויק"ר א, במ"ר יט, תנחומא חקת ו) "דעה קנית מה חסרת". וכמשלש חדשים רעינו נפשנו באחו.

"ויזכר אלקים את רחל וכו' ותהר ותלד בן". הוא אור שלם שבכל"א תקומה ואור ביחד. "ותקרא את שמו יוסף". מלשון, "כי נפלתי קמתי". "אסף אלקים את חרפתי". ואם עדיין נמצא אחר התקומה חושך, הוי' שבכל"א אור לי, ו"יוסף הוי' לי בן אחר". חוץ מהתקומה, בן של אור דבכל"א.

והבן, יששכר הוא התקומה, וזבולון הוא החושך שמתחת, ויוסף הוא אור כל"א המשובח. שז"ס, (בראשית מט כב) "בנות צעדה עלי שור", דאור כל"א, וזה צעדו כל הבנות שמתחת ליששכר.

"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף". שהוא בחינת יסוד דאצילות, צדיק העליון הכולל אפרים באורו ומנשה בתקומה. אז אמר ללבן, "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". לבאר שבע אל יצחק אביו, כי לא ירא יותר מעשו. מטעם, (עובדיה א יח) "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". פירוש, שלהב יוסף נאחז היטב בקשין של עשו.

"ויאמר אליו לבן וכו' נחשתי". פירוש, כמו גביע הכסף אשר ינחש בו וכו', שמראהו קרוב לזהב, אלא שהוא קלול. "ויברכני הוי' בגללך". שזהו רק נחשת קלל, כלול מברכות יעקב.

"ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה". פירוש, שלבן חשב שבשביל הנקבות שלו היו כל ברכותיו בשדה, לכן אמר שמוכן ומזומן לקבל עוד יותר נוק',  ורק יוסיף לו ברכות וחסדים.

"ויאמר אליו וכו' ומתי אעשה גם אנכי לביתי". פירוש, הוכיחו על פניו, שמכאן והלאה לא תחול הברכה בנוקבות, אלא אדרבה בזכרים, שזהו, (ישעיה ב ה) "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". שבכחו של יוסף "הוי' אור לי".

"ויאמר מה אתן לך". ואולי תאפשר לי לתת לך דבר מה לביתך לבחינת זכרות. "ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה". אין לי עוד ברשותך כלום. "אם תעשה לי וכו'.

 הסר משם כל שה נקד וטלוא". נקוד במקוה"נ מצבע בתואל רמאה וטלוא למטה מטל השמים כדרך הברודים. "וכל שה חום בכשבים". שהחום הוא כמו שחום שהוא מראה של תאוה. "וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי". שזה סוד, (זהר בהעלותך הסולם אות כו, תנחומא ויחי יא, ילק"ש משלי פ"ג), יששכר למד תורה ע"י זבולון שעסק בפרקמטיא.

"וענתה בי צדקתי ביום מחר וכו' אשר איננו נקד וטלוא". אלא בגוון אחד שלם. "גנוב הוא אתי". שהם מנחושת קלל שלך, ותרפיך הם שנתנו לך. אבל, (ירמיה י טז, נא יט) "לא כאלה חלק יעקב".

"ויאמר לבן הן לו יהי כדברך". כי לא רצה יותר, אלא לאבד השלימות מיעקב.

"ויסר ביום ההוא את התישים העקדים". הבאים מו"ק דאומ"צ, כי ג"ר דאומ"צ עזים נקבות המה. "והטלאים". הבאים מקוה"נ ולמטה ע"ד תיקון לנוקבא דשם, שמתגלה על-ידי מגד שמים מעל. "ואת כל העזים הנקדות". לאפוקי עקודים בעזים לא היו אז. "והטלאת". מטל השמים. "כל אשר לבן בו". בברכת ריב כה דמקוה"נ. "וכל חום בכשבים", הנמשך מכל"א, (משלי כז כו) "כבשים ללבושך". "ויתן ביד בניו", הנולדים לו בברכת יעקב, אבל אין להם אחיזה, אלא מתוך דמקוה ולמטה, שמשם שורש לבן, שעד שם היה הלוט על פני כל הארץ. והבן זה היטב.

"וישם דרך שלשת ימים", כל"א ואומ"צ ומקוה"נ. "בינו", שנאחז בנחושת קלל בתוך דמקוה. "ובין יעקב", שהיה בחרן. לאחר ג' מחנות הנ"ל. "ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת", היוצאות מג' ימים ולמטה בלי טלאים מאורות דכל"א ועקודים דאומ"צ ונקודים דמקוה"נ "בכה יהיה".

"ויקח לו", משורשו שבראש המקוה. "יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון", כל זה ה"ס עתודים שבראש, שנגלה שם אגוז בתוקף קליפתו הקשה, שנקרא לוז, שערום וחוסר מכל און, שכל נהולו ושפורו על ידי לוז באו, ועליו מכלול אור מופיע כמקל לבנה בטהרו. "ויפצל בהן פצלות לבנות", עמוקות מעט מכמות שנולדו שם בסוד (ישעיה כה ט) "קוינו לו ויושיענו". גמר תכלית הלובן שמצוייר בעולם. שכן הוא האמת.

"ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים", צמאון שבצאן לבן נקרא "רהטים", דרהטי בכח גדול מחמת חומן שבמעיהם. "בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות", שוקת ה"ס רחם לקבלת זכר. "לנכח הצאן", שיכירו מחשוף הלבן של "ויושיענו", ויוכחו על בריין. "ויחמנה בבאן לשתות", והנם הרו לזנונים. וכאן הספיק לו החכמה להמשיך דו"נ זולת כל הרווח שביד לבן, כי לבן אחז עד התוך שבמקוה, שמסודו בא כל בחינת הזכרות והנוקבא. והשתא מצא כ"ז בשורשו הגבוה שבראש דמקוה. זכר, לובן  של "ויושיענו". נוקבא, בחינת לוז וערמון.

"ויחמו הצאן אל המקלות", כנ"ל. "ותלדן הצאן עקדים", שלא לצאת לתוך דמקוה. "נקדים", אותם שרק הרהורים דיציאה הולידו אותם, שכן נראה הפצלים דמקל לבנה עצמו, כמו נקודים של "כה יהיה זרעך". (וברדים) "וטלאים", המה שיצאו חוץ למחיצתם, עליהם ממש נפל  הטל של "ויושיענו" ממש, כי התם העתיד והעבר וההוה שוים, והיה שם טל השמים, שהוא השורש לכל"א. והבן שכל הטלואים מכל"א באים.

"והכשבים הפריד יעקב", שה"ס ברכה של "ויושיענו" עצמה. "ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן", לדעת שלא יצאו. "וישת לו", בכל הנ"ל. "עדרים לבד", בלי עזרת לבן כלל, כי התרחק ונשכח ממנו ג' ימים, שהוא כל כללות לבן כנ"ל.

"והיה בכל יחם הצאן המקשרות" וכו', ליעקב, מחמת שהם התקשרו והתרבו בעדי עדיים, מראש דמקוה.

"העטפים ללבן", שהם נתקשרו בטלואים דכל"א, והיו גרועים ומאוחדים מיעקב.

"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות", עד אין שיעור, מרחוק ומצפון ומים. "ושפחות ועבדים", מלוז וערמון. "וגמלים", במה שקנה על-ידי הכשבים שהפריד. וכן "וחמרים".

"וישמע את דברי בני לבן וכו' ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה", שלאחר הכל, לולי אביהם לא הבין כל-כך. "וירא וכו' איננו עמו כתמול שלשום", כי בשעה שעבד בעד הנוקבות שלו, היה שמח, שכל העבודה היתה על שמו. מה שאין כן עכשיו שעבד בשורש של עצמו ונגלה פחיתותו כלפי יעקב היה נופל פניו.

"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וכו' וישלח וכו' לרחל וללאה השדה אל צאנו" וכו' וכו'. כל החלום הניקח מראש דמקוה עצמו שגם הם לא השיגו מזה כלום עד עכשיו.

"ותען רחל ולאה וכו' הלוא נכריות נחשבנו לו", ומה לנו רשותו שבשלשה ימים. "כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו", כי (משלי יג כה) "ובטן רשעים תחסר". וכדי להלבין את לבניו נוטל כל כספנו. וכו'.

"ויקם יעקב", בכחו של יוסף. "וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים", שנגמלו כל צרכם.

"וינהג את כל מקנהו וכו' לבוא אל יצחק אביו", להלבישו ממש. "ארצה כנען", שהובטחה לו לירושה, יורש אחרון.

"ולבן הלך לגזז את צאנו", כן המנהג נוהג בפדן ארם ביתה לבן בתמידיות (מאת) מעת נעשה לחתן שלו, שיעקב גנב לבבו בכח חלב צאן שנתן לו, שהיה ללבן לשאול שאלתו, שלא אמר לו מקודם כי בורח הוא, כי כל רכוש יעקב היה נפגם על ידי טענה צודקת זו, כי הבנים שלו וכל רכושו אינם נוצחין לזה, שאם היה אומר מקודם למקוה"נ ולמטה, טרם שניקב בתרין, היה גדל ומרויח בכפליים כל בניו ורכושו. כי לבן היה משלח אותו בשירים ובשמחה.

 וזו תרעומת לבן, "יש לאל ידי לעשות עמכם רעה", דהיינו, טרם לידת יוסף. "ואלקי אביכם אמש אמר אלי", פירוש, בהיותך עוד ברשותי לא נתן לי לפגום אותך, בטענה זו. ומני אז גנבת לבבי, ומצד שני גנבה רחל את התרפים בעת גיזת צאן לבן. היא טהרות השערות הצומחות על הצאן שמזה נתעשר לבן מאד. ובעת גיזה ממש, נתנה את היתד ברקתו וגנבה אלוהי לבן רמאה, וקצצה אותו חתיכות חתיכות, בכח כל גיזת שערה ושערה והרווח עצמו השחית התרפים של לבן, ולבן לא הכיר ולא ידע; ובעת שברחו ממנו לבא ליצחק אביהם, היה לב לבן ברשות יעקב, ע"י ערמה וגנבה של בריחה שהעלים ממנו אלקים מבלי להרע. והוא ודאי אות ופלא היותר גדול המקיף כל רכושו שרכש בפדן ארם.

וכל התרפים היו ברשות רחל בתו, בכר הגמל אשר ישבה עליו רחל. כר ה"ס חלב, וכמו בחלב ושומן של הגמל שהוא מרכב ומושב של רחל. וזה פלא על פלא מימינו ומשמאלו. לב לבן משמאלו, ותרפים מימינו של לבן, י"א שבטים מלב לבן, ושבט בנימין מתרפים של לבן. וזה סוד, (משלי לא טו) "ותתן טרף לביתה" - לכר הגמל. "וחק לנערתיה" - שהעלמות הבריחה חק מאלקים הוא. וזה כל הנערות הראויות לה ומשמשות לה.

"ויברח הוא", בקיבוץ כל הבריחות. "וכל אשר לו", בקיבוץ חתיכות של התרפים. "ויקם", בכח יוסף. "ויעבר את הנהר", (מ"ב ה יב) "אמנה ופרפר נהרות דמשק", הנקובים מעבר לעבר. אבל "וישם את פניו הר הגלעד", הוא כל"א, גל גדול, ומזהיר, מקיבוץ אבנים טובות ומרגליות.

"ויגד ללבן ביום השלישי", מקום כל מוצא הנוקבא במקוה"נ נסתם ממנו פתאום.

"ויקח את אחיו", כל הרמאים. "עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים", מתוך דן וחובה שמשמאל לדמשק. "וידבק אתו בהר גלעד". במערה המפסקת בין מקוה לכל"א לעשותם כימים אחדים.

"ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה", בעודם בביתם בהעלמת הבריחה כנ"ל.

"וישג לבן את יעקב", בשעת "ויעקב תקע את אהלו בהר". פירוש, שהשיגו ליעקב, בשעה שהזדווג בכללות הונו ורכושו על ידי יוסף, שתוקע כל אהלו שבכל"א בהר שמתחת לאומ"צ, מה עשה אותו רשע? "(ולבן) תקע את אחיו", הרמאים. "בהר הגלעד". בהר שלמעלה מגלעד במערה דשם, שלא יוכל לינק מג"ר כלום.

 "ויאמר לבן ליעקב", טענתו הישנה. "מה עשית", כל הרכוש שכרית  לך ב"מה עשית" כל זאת? "ותגנב את לבבי," ברמאות שלך. כמו שמפרש - "ותנהג את בנתי כשביות חרב". ותרמה אותי י"ד שני עבודה ברכושך השוא וקישוטך דלא הוי.

"למה נחבאת לברח", זוהי טענתו הישנה. "ותגנב אתי", בדן וחובה. "ולא הגדת לי", טרם שנתקלקלת בחובה שמשמאל לדמשק. ואז "ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור", כי אז ידעתי שמשפט אמיתי בצדק וביושר קנית לך כל ההון הזה.

"ולא נטשתני לנשק", בבחינת ג"ר. "לבני ולבנתי", זה מנעת מפי מעודך. "עתה הסכלת עשו", וכל מעשיך סכלות, שאין שוטה בעולם שלא יבין אותך ומעשיך.

"יש לאל ידי לעשות עמכם רע". ע"ד הנ"ל הרבה. "ואלקי אביכם אמש אמר אלי". כל משך זמן היותך בביתי לא היה כח ורשות לשאול ממך טענה הניצחת הנ"ל. "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע".

"ועתה הלך הלכת", ברמאות ובגנבה. "כי נכסף נכספתה לבית אביך", מחמת שורשך מכל מראש. "למה גנבת את אלהי", משמע שלבן ידע מהתרפים וזה שהוגד לו ביום השלישי למקוה"נ, כי פשפש שם ולא מצא את הרמאות של אביו בתואל. ואולי בשביל זה תקע אהלו בהר הגלעד, כדי להודע כח יעקב בגזל התרפים.

"ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי", פירוש, שהתנצל שהוא נשא בנותיו בכח הראש דמקוה, טפה הימני של אביו יצחק. ולבן מאס שורש יצחק, על-כן ודאי היה גוזל ממנו ושקר דִּבֶּר שהיה משלח אותו בשמחה. וכל הון יעקב לכלום יחשב לו, אם היה למעלה מאומ"צ ותוך דמקוה.

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה נגד אחינו", שקסבר שבני חרן אחיו הם טרם לידת בנימין. "הכר לך מה עמדי וקח לך". "ולא ידע כי רחל גנבתם", שבאמת לא ידע כמובן ופשוט.

"ויבא לבן באהל יעקב", ניצוצי דראש מקוה. "ובאהל לאה", ניצוצי תוך ואומ"צ. "ובאהל שתי האמהת", יצירה ועשיה. "ולא מצא ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל", זה שייר לאחרונה, כי בשום אופן לא עלה שם דבר זה.

"ורחל לקחה את התרפים" וכו', כנ"ל. ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדני", מה שאני אוהבת תמיד לשבת על הגמל המיוחד לי דוקא בטעמי מצוה. "כי דרך נשים לי", מחמת נדת דוותי מאותו מקום, יש לי נייחא בטעמים אלו של כר הגמל. אתרחצנא דאתרחיצו בי אבהתנא. ותירוץ זה הוא גם כן התירוץ התמידי מעוד היותה בבית אביה. כנ"ל.

"ויחר ליעקב", בא לכלל כעס ומתוך חוזק העליה לשורשו שבאותו הזמן. "וירב בלבן" וכו'.

"זה [כף עשרים שנה אנכי עמך". רמז לו כחו כאומ"צ הנקרא כף, בסוד, (בראשית מט ח) "יהודה אתה יודוך אחיך". "רחליך", שבמקוה"נ. "ועזיך", שבאומ"צ. "לא שכלו", לא נפסדו ואף-על-גב שזולתי היו נפסדים ודאי. "ואילי צאנך", שבכל"א ושבתוך. "לא אכלתי", פירוש, לא חפצתי אפילו לגעת בהם.

"טרפה לא הבאתי", כי בגבולי לא נמצא שום חיה רעה. "אנכי אחטנה", בטל השמים. "מידי תבקשנה", מראש מקוה. "גנבתי יום", ו"ק דאומ"צ. "וגנבתי לילה", ו"ק דמקוה"נ. "הייתי ביום", בו"ק דאומ"צ.

 "אכלני חרב", ששם מקום הצמאון. "וקרח בלילה", ו"ק דאומ"צ. ששם רקיע כעין הקרח הנורא. "ותדד שנתי מעיני", היסורים לבדם לקחו כל שנתי מעיני, וכו' וכו'.

"את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים", באהבתו הוכיחני להשיג מה שהשגתי. "ויוכח אמש", מזה הטעם בלום פיך מלטעון טענת הבריחה אמש בביתך ואלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי.

"ויען לבן ויאמר", זה ארס האחרון שלו. "הבנות בנתי וכו' וכל אשר אתה ראה לי הוא", וזהו הצלחתך שגנבת את לבבי, ולא אלקי אבותיך.

"ועתה לכה נכרתה ברית", בין כך ובין כך, כחס על תרפיו על כל פנים, שסבור שבכח יעקב ישארו אצלו לבטח.

"ויקח יעקב אבן", שורש רחל. "וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים", אבני זוהר שבכל"א. "ויעשו גל", מזהיר יותר מזהב. "ויאכלו שם על הגל", אכילה שיש בה שביעה.

"ויקרא לו לבן יגר שהדותא", לא גל אלא יגר,  לרמז על ההפסק שבהר. "ויעקב קרא לו גלעד", גל עד ממש כמו ...

"ויאמר לבן", פחד על שם יעקב גלעד, על כן הכפיל ופירש. "הגל הזה", אינו עד לשמים. אלא "עד ביני ובינך היום על-כן קרא שמו גלעד", ולא משום טעם אחר.

והוסיף ופירש, "והמצפה", הוא ההר שבו תקע אחיו הרמאים. "אשר אמר יצף הוי' ביני ובינך", כי נסתר איש מרעהו, לא תבטל חלילה המצפה הזה, כי אז "נסתר איש מרעהו", לאבדן כל הרמאים. "אם תענה את בנתי" וכו'.

מכל מקום "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק", לאפוקי משום פחד אחר שבעולם ובזה כל היתר השבועה וכו'.

 "וישב לבן למקמו: ויעקב הלך לדרכו", כמו שנשבע ללבן. "ויפגעו בו מלאכי אלקים", פירוש, לאחר שפנה עורף מלבן מיד נראה לו בטחון גדול כל כך ברכושו אשר רכש, עד שהיה די למלאכת שמים.

"ויאמר יעקב כאשר ראם", פירוש, לאחר זמן מרובה שהיה דבוק בפה הוי', זכה וראה אותם פתאום. "מחנה אלקים זה", ע"כ בטלו כל השבועות שנשבע ללבן.

"ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מלשון מחנה מול מחנה ובחינת מלחמה לו.

חזרה לראש הדף
Site location tree