פרק 8. להיות כמו הבורא
עניין התענוג: בהיותנו משתווים בענייננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים.
בעל הסולם, מאמר "מתן תורה"
אנחנו נמצאים היום בנקודת ציון היסטורית מרגשת מאוד. עשרות אלפי השנים של ההתפתחות האנושית, מיליארדי שנות התפתחות העולם הזה וכל התפתחות העולמות העליונים שקדמו לו – כל אלו נועדו רק כדי להביא אותנו ברגעים אלה ממש ללידת האנושות החדשה.
אם נתבונן בטבע נראה שהוא כל הזמן מתפתח. תחילה התפתח הדומם, אחריו הצומח ולבסוף החי. כל התפתחות כזו מבוססת על התפתחות הרצון שבתוך הנברא.
הרצון שרוצה רק לשמור על עצמו ולא להתפתח, מקבל צורת דומם. כשהרצון רוצה להתפתח, לקרב לעצמו את מה שמועיל לו ולהרחיק את המזיק, מתפתחת צורת הצומח. רצון גדול עוד יותר, שבעצמו מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק מקבל צורת חי. כל הצורות שאנו רואים לעינינו במציאות הן רק עטיפות חיצוניות שמבטאות את התפתחות הכוח היחיד שנברא, "הרצון לקבל".
היצור המפותח ביותר בדרגת החי הוא המין האנושי. אבל כאמור, לפני 5,771 שנה החלה התפתחות חדשה בטבע. אחד מהנבראים התפתח לדרגת המדבֵּר, לדרגת "האדם" שדומה לבורא. בתוך הרצון של אותו האיש התעוררה תשוקה שלא מהעולם הזה, "הנקודה שבלב", ניצוץ אלוקי שדחף אותו לגילוי הבורא.
אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדבקות אלוקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו.
בעל הסולם, מאמר "וזאת ליהודה"
בשונה מהדרגות הנמוכות ממנה, ההתפתחות לדרגת המדבֵּר לא מתרחשת מעצמה, אלא רק אחרי שיש בנו רצון והשתוקקות להעפיל אליה. ההשתוקקות הזו נקראת "כוונה". כדי לפתח בתוכנו כוונה להיות דומים לבורא אנחנו זקוקים לאמצעי שיעזור לנו – לשם כך נכתב עבורנו ספר הזוהר.
הזוהר הוא ספר מיוחד מאוד. לאורך ההיסטוריה, מקובלים השתמשו בו כדי להגיע להכרת הרמה הגבוהה ביותר בהתפתחות הטבע הכללי, ומשום כך הוא נחשב לספר הספרים. כשהמקובלים מתייחסים ל"ספר" בלי לציין לאיזה ספר התכוונו, כוונתם היא אחת – ספר הזוהר.
בדור שבו התחילה גלות בת אלפי שנים, התחברו עשרה מקובלים ליצירת הזוהר. היו בהם נשמות מיוחדות שייצגו את "עשר הספירות" – עשרת היסודות במערכת הכללית של הבריאה, והיה ביכולתם להביע את כל מבנה המציאות. בראשם עמד רבי שמעון בר יוחאי כנגד ספירת הכתר, ואיתו האחרים כנגד הספירות חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
בעלי הזוהר הביעו בסימנים שנקראים "אותיות" את הצורה החיצונית של המערכת שבה הם נמצאים. כשאנחנו מסתכלים על האותיות ושומעים את המילים, אם יש לנו רצון, ולו גם מועט, להיות מקושרים למערכת הזאת, היא מתחילה לפעול עלינו. הזוהר הוא כמו מסך מגע; הנגיעה בו מחברת אותנו אל המערכת הפנימית.
המגע עם הזוהר גורם לנו לגדול ולהתפתח מבחינה רוחנית, הוא מספק לנו בהדרגה כוונה נכונה וכוח התפתחות מיוחד שנקרא "אור המחזיר למוטב". לחזור למוטב פירושו להגיע לאותה דרגה של "הטוב והמיטיב", לדרגת הבורא.
הקו האמצעי
האדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר... כי יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו.
הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [1]
עתה ניגש יחד לקריאת קטע מספר הזוהר. הקטע לקוח מפרשת "לך לך", והוא מדבר על הקו האמצעי ועל מַ"ן של צדיקים. מ"ן היא הכוונה להתפתח ולהיות דומים לבורא. צדיקים הם אנשים שרוצים להיות צדיקים, כלומר, להצדיק את הבורא על שברא אותם – והצדקה אפשרית רק מתוך ראייה והרגשה של מה שבאמת קורה במציאות, מתוך הדרגה העליונה שאליה האדם עולה. לזה אנחנו רוצים להגיע בעזרת הזוהר.
ואפילו בנשמות שבעולם הזה, הוא משתעשע. משום שבחצות לילה, כל אלו צדיקי אמת מתעוררים כולם לקרוא בתורה, ולהשמיע תשבחות של התורה. והקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך גן העדן, כולם מקשיבים לקולותיהם. וחוט של חסד נמשך עליהם ביום. כלומר שעל ידי המַ"ן, שהם מעלים על ידי התורה והתשבחות, נמשך קו האמצעי אל הנוקבא, שהוא אור החסדים. ולפי שהם גרמו לאור הזה, זוכים באותו השיעור שגרמו להנוקבא. כמו שנאמר, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירו עמי. שבשביל השירה שבלילה, זוכים לחסדו ביום.
זוהר לעם, פרשת לך לך, אות קלב
בתוך המערכת הכללית יש כבר נשמות מתוקנות. אם אנחנו רוצים להגיע לגילוי הבורא אבל מרגישים שהוא נסתר מאיתנו, מבחינה רוחנית אנחנו נמצאים ב"חושך", במצב של "לילה". במצב הזה עלינו להשקיע מאמצים ולעורר את הבקשות שלנו, ואז אותן הנשמות הגבוהות שהבורא שורה בהן, משפיעות עלינו דרך ספר הזוהר.
ספר הזוהר נכתב במיוחד כדי ליצור קשר בינינו לבין הנשמות הללו. בקריאת הזוהר אנחנו יוצרים איתן קשר, והן שולחות לנו את האור המחזיר למוטב.
האור הזה עדיין לא פורץ לנשמותינו וממלא אותן, כי חסרה התאמה ("השתוות צורה") בין הנשמות שלנו לבין האור, אבל הוא פועל עלינו כאילו היינו בתוך רחם; הוא מקיף אותנו, מלטף אותנו, מחבק אותנו.
כך האור מתקן אותנו לאט לאט, עד שאנחנו מתחילים להרגיש – אותו, את הנשמות המתוקנות שאליהן התקשרנו ואת הבורא השורה במערכת הנשמות.
האור הזה שסובב אותנו נקרא "אור מקיף". במידה שאנחנו נעשים מתוקנים, הוא נכנס פנימה וממלא אותנו, ונעשה ל"אור הפנימי" של הנשמה, לחיים הרוחניים שלנו.
בתוך הרחם שמהווה עבורנו האור המקיף, גדל הקו האמצעי. הקו האמצעי הוא החשבון המדויק שלי, שמשלב בצורה המרבית את שני הכוחות שבטבע – כוח הרצון וכוח האור, כך שהאור יתקן את הרצון.
חלק הרצון שתוקן בתהליך הזה והפך דומה לבורא, הוא הקו האמצעי. כלומר, המידה שבה נעשיתי דומה לבורא נקראת הקו האמצעי שלי. זוהי דמות הבורא שבניתי בתוכי, בתהליך שהתחיל מבקשה שהעליתי ב"לילה".
מחושך לאור
בעולם שלנו יום ולילה מתחלפים מאליהם כתוצאה מסיבובי כדור הארץ, אך ברוחניות זה עובד אחרת. ברוחניות, אני בעצמי הופך את הלילה ליום, כשבעזרת הקריאה בזוהר והעבודה בקבוצה אני הופך את כיוון הפעולה של הרצון לקבל, מפנימה החוצה. כלומר, חושך ואור תלויים באופן שבו עובד הרצון.
נסביר את הדברים. הרצון לקבל יכול לפעול באחד משני האופנים:
•על מנת לקבל
•על מנת לתת (להשפיע)
כשהרצון פועל על מנת לקבל, הוא לא מסוגל להכיל בתוכו כלום. התענוג לא יכול להיכנס לתוך הרצון – הוא רק נוגע ברצון ואנחנו מרגישים כאילו שאנחנו נהנים, רק כאילו, ומיד מסתלקת תחושת המילוי. מדוע? כי הרצון לקבל והתענוג הפוכים זה מזה – הרצון הוא כמו מינוס והתענוג כמו פלוס. הם מנטרלים זה את זה.
לעולם איננו מסוגלים להשאיר את התענוג בתוכנו. רכשנו לעצמנו משהו שרצינו כל כך, משהו מיוחד ממש, לא עבר שבוע והמילוי ממנו נעלם. ישנם תענוגים כמו התענוג ממין שנעלמים מיד, ממש ברגע שהשגנו אותם. הכול נובע מזה שהטבע של הרצון והטבע של התענוג הפוכים. את הריצה חסרת התוחלת הזו מסכם בעל הסולם כך:
העולם הזה נברא עם חיסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קניינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם... אמנם להישאר ריקן מהקניינים והטוב גם זה אי אפשר... ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקניינים. אמנם כיוון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החיסרון של הקניינים, שחסרה להם מחציתם. [2]
את החושך הזה שמורגש ברצון לקבל, אפשר להפוך לאור רק אם נשנה את אופן הפעולה של הרצון לקבל ל"על מנת לתת".
כלומר, אם נשתמש ברצון לקבל כדי לתת לזולת וניהנה מהנתינה, אז נהפוך לבלתי מוגבלים בפעולה שלנו, כי לתת אפשר ללא הגבלה.
אם ניהנה מאהבה ומנתינה לזולת כמו שהבורא נהנה מכך, אז ניעשה דומים לו ונרגיש את החיים כנצחיים ושלמים. מה חסר לנו כדי לממש זאת? לרכוש אהבה לזולת, ולמצוא שפע שאותו נוכל להעניק לזולת.
אהבה לזולת אפשר להשיג מהבורא דרך האור המחזיר למוטב. משנוצרה בנו אהבה לזולת ונעשינו דומים לבורא, מתגלה לנו השפע של הבורא. כשאנחנו פועלים מתוך אהבה לזולת, אנחנו מממשים את מחשבת הבריאה, ונעשים שותפים של הבורא, כלפי הנבראים. זהו תהליך התיקון של האופן שבו פועל הרצון לקבל.
פעולה מתוקנת של הרצון נעשית על פי הנוסחה: "ישראל, הקב"ה, והתורה – אחד הוא". ישראל הוא אני, או ליתר דיוק הרצון שבי להגיע ישר-אל, כלומר להידמות לבורא. הקב"ה הוא הבורא, המטרה שאליה אני מכוון. התורה היא כל המנגנון המתוקן, קשרי האהבה המחברים בין הנשמות.
נתבונן בגוף האדם כדי להמחיש את הדברים. בגוף יש חלקים שונים שפועלים בהדדיות ובערבות, כל אחד עוזר לשני ויש ביניהם חיבור ואחדות. כך צריכות לתפקד גם הנשמות – להיות מחוברות ביניהן בקשרי אהבה ונתינה – וזו ה"תורה". היא כוללת בתוכה תרי"ג (613) קשרים נכונים בין כל נשמה לנשמות האחרות.
אם בין הנשמות מתקיים קשר של שנאה ולא של אהבה, אז אין תורה, היא נסתרת. הנשמות שלא מרגישות ביניהן קשרי אהבה נמצאות בגלות מהתורה ומהבורא – כלומר, בניתוק מהקשר הנכון (תורה) ומהאור שממלא את הקשר הנכון (בורא). זה כמו ההבדל בין גוף בריא לגוף שהמערכות שלו כבר לא מתפקדות.
התיקונים הפנימיים שאנחנו עושים בתוך הרצון שלנו, כדי לעבור מהצורה המקולקלת לצורה המתוקנת, נקראים "מצוות". [3] לכן נאמר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, היינו, שהוא כולל את כל מערכת הקשרים הנכונים בין הנשמות. [4]
דמעות
לו עמי שומע לי, היו שוקדים כל ימיהם ללמוד ספר הזוהר...והיו ממשיכים שפע ואור.
ר' יצחק אייזיק מקומרנה [5]
בקריאת הזוהר עלינו להתכוון לכך שהכוח העליון ישפיע עלינו. הזוהר בנוי בצורה כזו שהוא מחלחל אל האדם בהדרגה, טיפה טיפה. פעם ועוד פעם, עם אותה הכוונה להתפתח, ניתן לזוהר לפעול עלינו ונרגיש איך הוא מוציא אותנו מחושך לאור.
הקטע הבא מהזוהר לקוח מתוך פרשת פקודי, והוא מדבר על דמעות.
כשתפילה זו שבדמעות עולה למעלה באלו השערים, מזדמן אופן ההוא... ושמו ירחמיאל. לוקח תפילה שבדמעות, התפילה נכנסת וּמתקשרת למעלה, והדמעות נשארו כאן. ורשומים בפתח, שהקב"ה חפר אותו. התפילה בדמעות מעלה מַ"ן לתיקון המִפְתְחָא, להעלות המלכות לבינה. ועל כן התפילה מתקבלת, והדמעות נשארו חרותים על הפתח, הגורמים שם מיתוק המלכות בבינה. דמע הוא מלשון הַמְדַמֵעַ, משום שמדמע ומערב המלכות בבינה.
זוהר לעם, פרשת פקודי, אות תצ
מהן "דמעות"?
בעולם הזה אדם בוכה כשצר לו, כשכואב לו, כשאין לו שליטה על המצב, כשהוא מרגיש את עצמו קטן וחלש. אנחנו בוכים כשאנחנו נמצאים במצב מסוים שאין לנו דרך להתמודד איתו – גורל, מקרה, דבר שהוא למעלה מאיתנו.
אך בעולם הרוחני מצב ה"דמעות" הוא המצב הפעיל ביותר. באמצעותו אנחנו מפעילים את כל מנגנון התיקון והעלייה שלנו.
"התפילה בדמעות מעלה מַ"ן לתיקון המִפְתְחָא, להעלות המלכות לבינה", אומר הזוהר. מפתחא (בארמית) הוא מפתח. הדמעות פותחות את הפתח אל העולם הרוחני, שדרכו אנחנו נכנסים כדי לתקן את הרצון שלנו (מלכות) שיהיה משפיע כמו הבורא (בינה). למרות שהוא רצון לקבל, ולכן הפוך מהבורא, נמתיק אותו עם כוונה "על מנת להשפיע" והוא יהיה דומה לבורא.
"ועל כן התפילה מתקבלת, והדמעות נשארו חרותים על הפתח". תפילה היא בקשה להידמות לבורא, והדמעות הן שמחזיקות את הפתח פתוח. אם כן, "דמעות" הן פעולה שמאפשרת לנו להיות דומים לבורא.
--------------------------------------------------------------------------------------
מה שניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם רצון וחשק, להידבק בהבורא... וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שעניינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע.
הרב"ש, מאמרי דרגות הסולם, "ג' קווים"
-------------------------------------------------------------------------------------
כשאנחנו עוסקים בזוהר, עוברים דרכנו כל הכוחות והאורות הטמונים בו. גם אם אנחנו לא יכולים עדיין לאבחן ולהרגיש את הדברים האלה, הם עוברים דרכנו, משפיעים עלינו ומשנים אותנו. אין שום דרך אחרת לגדול. כמו פעוט שלא מבין עדיין כיצד הוא גדל ומתפתח, אבל מרגיש דחף פנימי להתרוצץ מפינה לפינה, לחפש, לבדוק, להכיר כל דבר.
לא משנה אילו תחושות הקריאה בזוהר תעורר בנו – לפעמים הדברים ייראו לנו טובים יותר, לפעמים פחות. לפעמים נשמח, לפעמים נבכה. לפעמים נתרגש, לפעמים זה לא יותיר בנו שום רושם. בסופו של דבר, רק התמדה תביא לתוצאות. עלינו להניח לכוחות של הזוהר לפעול עלינו כדי שנוכל לגדול ולצמוח מבחינה רוחנית.
תענוג נצחי
אפילו אם אדם יחיה אלף שנים, ביום שנסתלק מן העולם,ידמה לו כאילו לא חי אלא יום אחד.
זוהר לעם, פרשת ויחי, אות רצג
מה קורה איתנו אחרי מותו של הגוף? אם לא התעלינו במהלך חיינו מדרגת החי לדרגת האדם, אם לא הגענו להשתוות הצורה – רכשנו את תכונת האהבה והנתינה ונעשינו דומים לבורא – ומתוך כך לגילוי הבורא, לא נשאר מאיתנו דבר. הנקודה הרוחנית שהייתה בנו ולא פיתחנו אותה, חוזרת ומתגלגלת לעולם שלנו, מקבלת לבוש חדש (תוספת רצון אגואיסטי), ומתחיל סיבוב נוסף של חיים. רק באמצעות לימוד חכמת הקבלה נוכל להתעלות לדרגת האדם.
הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבוא עוד פעם בעולם הזה כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
בעל הסולם, "הקדמת פי חכם"
מבחינה רוחנית, נרשמים לנצח רק המאמצים שלנו להתפתחות אל מעבר לדרגת החי. כשדרגת החי שלנו מפסיקה להתקיים, כלומר, כשהגוף שלנו מת, אנחנו נשארים רק עם מה שרכשנו מהדרגה העליונה ממנה. מכאן מובן שהעיסוק בזוהר הוא הדבר הגדול ביותר שאנחנו יכולים לעשות בחיינו, הרבה מעל ומעבר לכל דבר שאפשר להרוויח בעולם הזה.
בעניין רווחים חשוב להבין שמקורם של כל התענוגים הוא ב"עולם אין-סוף". התענוגים באים כאור העליון ועוברים דרך מערכת של חמישה עולמות שבהם מתמעט האור העליון ממאה אחוזים עד לאפס. ואז, דרך קו הגבול שמפריד בין העולם הרוחני לעולם שלנו, פורץ לעולמנו איזשהו ניצוץ קטנטן. אגב, גם המדע גילה שהיקום שלנו התחיל להיבנות מניצוץ קטן של אנרגיה עליונה ומיוחדת. הניצוץ הזה, מסביר הזוהר, הוא כל התענוג שקיים בעולם שלנו, ואין משהו אחר.
התענוג שקיים בניצוץ הזה נחלק בעולמנו לשני סוגים עיקריים: תענוגים גופניים – אוכל, מין, משפחה וכדומה, ותענוגים אנושיים – עושר, כבוד, שליטה, ידע.
מה ההבדל בין כל התענוגים הללו לבין התענוגים בעולם הרוחני? ראשית, כל תענוגי העולם שלנו – של כל האנשים, בכל המקומות ובכל הזמנים – מסתכמים לכדי ניצוץ קטנטן אחד של אור. הפער בין הניצוץ הזה לבין התענוג שמורגש בעולם הרוחני הוא אדיר. הזוהר מדמה את הפער הזה כפער בין נר דקיק לעומת אור עצום, או בין גרגיר אחד לעומת עולם ומלואו. שנית, בעולם שלנו התענוג בא והולך, הוא לא קבוע, עד כדי כך שבסופו של דבר אנחנו נעלמים, מתים. ואילו בעולם הרוחני התענוג הוא נצחי; אנחנו מרגישים את הקיום שלנו מעל לזמן, לתנועה ולמקום.
לסיכום, אנו עומדים בפני התפתחות נפלאה אל הדרגה הגבוהה ביותר במציאות. ספר הזוהר התגלה כיום כדי להביא לנו את האור שיסייע לנו לגדול.
--------------------------------------------------------------------------------------
החכמה שהאדם צריך לדעת אותה: לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, לדעת את עצמו, שיֵדַע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך... וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה.
זוהר חדש, שיר השירים, אותיות תפב-תפג
[1] הרב"ש, מאמרי שלבי הסולם, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".
[2] בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א, "הסתכלות פנימית", פרק ד.
[3] "בזמן שיכול לכוון בעל מנת להשפיע, אז נקרא מעשה זו בחינת 'מצווה'" (הרב ברוך שלום אשלג, מאמרי "שלבי הסולם", "בעניין השכר שמקבלים").
[4] להרחבה בנושא זה מומלץ לעיין באגרת יז וב"הקדמת פי חכם", מאת בעל הסולם.
[5] ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנה, "נוצר חסד", פרק ד, משנה כ.