וישלח
"וישלח יעקב מלאכים לפניו" (בראשית לב, ד), טרם שיתחבר לעשו. "אל עשו אחיו ארצה שעיר", שכל רצונו לקלוע אל השערה. "שדה אדום: ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו", שמכיר אדנותו. "כה אמר עבדך יעקב עם לבן", רמאה. "גרתי", ותרי"ג מצות שמרתי. "ואחר עד עתה", לדרוש שלומך, הכל מחמת הרמאי בא אלינו.
"ויהי לי שור", כל"א. "וחמור", אומ"צ. "צאן", מקוה"נ. "ועבד", ו"ק דאומ"צ. "ושפחה", ו"ק דמקוה"נ. "ואשלחה להגיד לאדני", מכל-זה נמצץ תמצית ההגדה הזאת לאדני. "למצא חן בעיניך", שלא יחטיאו את המטרה.
"וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו", שקבל אותם בסבר פנים. "וגם הלך לקראתך", ומכל-מקום רוצה לאבד אותך ואת כל רכושך. "וארבע מאות איש", תיו דמיתה. "עמו", כדמות הצמאון מתחת אומ"צ ממש.
"ויירא יעקב מאד", בשמועה של ארבע מאות איש שהכיר בהם ובסתימתם. "ויצר לו", על מחנה אלקים שפגש. "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות", מחנה א' מהבא בידו ושורשו. מחנה ב' שזכה על ידי ראיתו במחנה אלקים.
"ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת", הבא ביד עצמו. "והיה המחנה הנשאר", הבא על ידי ראיה במחנה אלקים. "לפליטה", וכוון בחלוקה זו דבר גדול, כי אמור לעיל, שקרא למקום הראיה מחנים. ופירשנו, ע"ש שנתעורר על ידי מלחמות מחנה זה נגד מחנה זה. שלכאורה היה נראה כתרתי דסתרי. ושכחו שאע"ג, שחכם וטפש קאמר, מכל מקום צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז:).
ובחלוקה הנ"ל, רווח בשתים, שמתחילה קירב לכל הבא בידו למחנה א' ויסדה. ואחר כך נתעורר שמא יבא עשו והכהו, ויהיה נקי מהכל, ואז לא יוכל אפילו לחזור ולרכוש דבר מה, כי כבר הרגיש חולשה על ידי מחנים. לכן התיישב שקודם כל, ייסד וברר מכל הפרטים שבמחנה הא', כל מה שנשאב ומשמש למחנה הב', כדי שיהיה מוצל בידו לפליטה ודאית. ובתחבולה זו, אסף שני המחנות ברשותו, רשות יעקב ודו"ק.
"ויאמר יעקב וכו' ואלקי אבי יצחק", כאן פירש להדיא ולא פחד כלעיל, ומכל מקום בכח החלוקה לשנים כנ"ל. אומר גם כן "הוי' האמר אלי", בדיוק אביר יעקב, שהוא כולל שניהם על דרך התחבולה הנ"ל.
"קטנתי מכל החסדים", ו"ק. "ומכל האמת", ג"ר. "אשר עשית את עבדך", ו"ק דאומ"צ. "כי במקלי", הארת כ"ה דמקוה"נ מקל הוא, שגורם קלון כלפי שמיא. "עברתי", בחינת עבירה ממש. "את הירדן", ירוד ודיין. "ועתה הייתי לשני מחנות". ו"ק וג"ר.
"הצילני נא מיד אחי", כי אני מכיר אדנותו (גדלותו), ובזה פחד לבי. "מיד עשו", מחשכת תיו מות וסתומה שלו. "פן יבוא", כאח הגדול. "והכני אם על בנים", רחל ויוסף הכולל כל הוני ורכושי. "ואתה אמרת" וכו', כי "ברכות אביך גברו על ברכות הורי".
"וילן שם בלילה ההוא", מתוך הפחד הנ"ל. "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו", שיהיה די להפיס דעתו של עשו אע"פ שמידו הוא.
"עזים מאתים", ג"ר דאומ"צ. "ותישים עשרים", ו"ק דאומ"צ. והכוונה שאומ"צ כולל ב' מאורות גדולים כאחת ממש, לכן בבחינת ג"ר הם ב' מאות. ובבחינת ו"ק הם ב' עשרות. "רחלים מאתים", ג"ר דמקוה"נ. "ואילים עשרים", ו"ק דמקוה"נ. וזהו עדר השני, כי בעדר הראשון אין חדשות כל כך, זולת בקומה ורוחב, מה שאין כן רחלים ואילים שהיו בעיני עשו כהבל וכאפס, יהיו ערוכים לפניו ממש כצורת אומ"צ בג"ר וו"ק. וז"ס (ישעיה ל כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה", וקומתם שוה. על כן שמוהו לעדר שני.
"גמלים מניקות", כל"א עד אין סוף ואין מספר להם, שז"ס גלעד. "ובניהם", הבא בידו. "שלושים", משולשים, שהם בבחינת שכם וכפתין הנושאים הראש בפאר ותפארת, ולא אמר שלש מאות, כי לא בא מהם לידו אלא בחינת ו"ק, וגם זה חידוש נפלא.
"פרות ארבעים", הבא בידו מג"ר דתוך מקו"ה. "ופרים עשרה", עשרה הבא מו"ק שבתוך מקוה. וגם זה חידוש הפלא ופלא בעיני עשו, שיהיה נמצא בתוך דמקוה ו"ק ומצוייר גם שם זווג מניה וביה להכנת כל"א. שז"ס, שכל בחמודו רגלי לאו, ועד אנה אבלה בנכוחות ובטוחות חכמה כולה יבצר, ואיזה מקום בינה וממנה כל יונקתו הוציא, וממנה נועד כל מושבו, ומזה נתעורר עשו לנשיקה ובכיה.
ועניין ארבעים, כמ"ש (דברים כה ג) "ארבעים יכנו לא יוסיף", שארבעים מוכרחות כדי לפרות ולרבות, והם ג' הנמשכים בכל"א ראש תוך סוף דמקוה. שאומ"צ ומקוה"נ התפשטות כל"א לפרשה באים. ואחר-כך נמשך גם ו"ק דתוך, שהם א' וד' דאדנ"י, אלא בבחינת ז"א, הם עשרה וארבעים, בסוד, נון שערי בינה הבאים בז"א.
עוד יש לומר, שכלפי עשו בעצמו שהוא איש שעיר יהיה מספר הפרות ל', נגד עיר ומגדל וראשו, ועוד יוד נגד הכל"א ואתפשטותיה, בסוד "ארבעים יכנו". וזה "פרות ארבעים ופרים עשרה", ו"ק דשלשים פרות הנ"ל, שמהם באים כל הזכרים וכל הפעולות, כי הם מזדווגים עם הג"ר ומושכים הכל לשורשם.
"אתנת עשרים", עיר ומגדל בשורשו. "ועירם עשרה", ו"ק שלהם. ומזה התפעל עשו ביותר עוז, עד שאמר, "נסעה ונלכה". או, "ואלכה לנגדך", דהיינו, או תאומים יחדיו, או על כל פנים לנגדו ובאיזה קירבות שיהיה.
וז"ס, (זכריה ט ט) "הנה מלכך וכו' ועל עיר בן אתנות". כי עַיִר זה משמש ומזדווג תמיד במכל מראש, בבחינת, אתנות ואסונות כאחד יחד, עד אין שום הכר והבחן שם כלל, ואין לך אותות נכבדות, ואין אסונות מאוימות, שלא יומשכו ויבואו מזווג הנ"ל מהודו ועד קיש, ושניהם בעצם אחד. ופתר לו בשביל עשו אחיו חידה זו, אשר הַעַיִר הזה הבא באתסונות שעבר ועתיד שוים שם כמפורסם, מחוייב ברגע אחד להשלים עד סופו, כי אם היה חסר שם מעט, יפול כל הבנין של עשו, מראשו שבשמים כמובן ופשוט, (מ"א כ יא) ש"אל יתהלל חגר כמפתח".
על כן הראה לו שמתחילה ועד גמר מלאכה מבואר שם, כי אפילו ברגע האחרון קודם גמר התיקון, נמצא לך עוד השאלה העמוקה, איזה מקום בינה שממנו יונקתו עד לשמים שיאו הוציא, כי החכמות והבינות המפורשים שם להדיא, נמצאים חתומים וסתומים בספרים, עד ראיית מקום מחנים ואת פשטותיה. וזה שמרקד שם העיר על האסונות ומראה החכמה בעתודים העולים ויורדים בחכמה ובאהבה רבה ונמתק האור לעין.
"ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו", חמשה עדרים זה אחר זה, ע"ד הנ"ל, שמכל אחד יתפעל ביתר עוז. "ויאמר אל עבדיו עברו לפני", פירוש, התיצב על שורשו במקום העַיִר, שהוא באמת שורש יעקב במוח יצחק, וכל מה שמראש דמקוה ולמטה, קרא עבדיו המשמשים ובאים בכח התעוררות של יעקב, והוא העַיִר המתחיל וגמר במקומו. "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר", גם זה רמז נכבד, אף על פי שתראו שאני עשיתי כל הזווגים ברגע אחד, מכל מקום אתם תשימו רוח. ומה שלא יעשה השכל שבכם, יעשה הזמן באריכות.
"ויצו וכו': לעבדך ליעקב", אני עבד פשוט ליעקב שבראש. "מנחה היא שלוחה", אע"ג שיש אריכות בראיית עין, מכל מקום בקיבוצם תראה ותשבע נחת מריבוי המנחה. "שלוחה לאדני לעשו", עשו קיבל מקום האתונות, על כן קרא אדון ודיין, שדן את צדקת וחכמת העיר במקומו ולאחר מכן.
"והנה גם הוא אחרינו" וכו', פירוש, אל תתמה שלא ראית אותו עד עכשיו וכו'.
"כי אמר אכפרה פניו במנחה ההלכת לפני", פירוש, הוא מחשיב אותך לדיין חכם ומחוכם ושיער בעצמו שלא יתכן לכפר פניו במשהו ממועט משיעור המנחה הכללית הזו שצריכה זמן ומקום. "ואחרי כן אראה פניו", שיהיה די לכל בר שכל שלפי שכלו יהולל. "אולי ישא פני", צחק בו בזה, כלומר, גם עכשיו הברירה בידך, כי לא להטעות מי שיהיה אתי, ואדרבה אמור מה יש לך לתבוע ואשמח בך כבשאלת חכם, כי יד הוי' לא תקצר.