תכלית הידיעה, היא ההשבה אל הלב, פירוש, כמו שידבר איש אל רעהו פנים אל פנים, הרי הדיבור שגור בפיו, מחמת שמרגישו בעיניו המוחשים, שהוא בסמוך אליו, ומרגיש שיש לו כח השמיעה לשמוע את שיחתו, הרי הבירורים המוחשים האלו, שאין בגדרם מציאות הספק, הרי הידיעה הזו, שבה אל לבו ומתישבת בלבו, לאמתותה בכל צרכו, לכן כל שיחתו שגורה בפיו.
באמור מובן שכל ההארות והטוב הנקראים יום, ה"ס (סנהדרין צ., אבות פ"א מ"א) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דהיינו, חלק של פשוט, (בסוד בהא"ה) שהוא מעשיהם של צדיקים, המכונה יום כנ"ל, אשר בהקדם הלילה זכו לזה. ובאופן זה נשאר הלילה בסוד (שבת צד:, וש"נ) "מלאכה שאינה צריכה לגופה".
באמור נבין סוד הלילה שקודמת ליום, כמ"ש (שם) "ויהי ערב ויהי בקר", והוא כי כל הבריאה היא במחשבה כדי להנות לנבראיו, הגם שהם בתכלית הקטנות, כמ"ש, לפי עצמת יכלתך כן ערכת שפלותינו.
"וביום הבכורים" פירשו ז"ל (רש"י במדבר כח כו) שהוא, "בכורי קציר חטים". ועל פי פנימיות הענין הוא, כי בִּכּוּרִים כמו בְּכוֹרִים.