אגרת 52 - 1928, עמ' קנ"א

ב"ה ערב סוכות תפר"ח פ"ה לונדון

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך והפתקאות השנתי לנכון: והנה ר'... נ"י פירש לי את הכת' "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" וכו'. לכאורה קשה אם השי"ת כבר במציאות אצלו, וכבר הוא קרוב, א"כ מה הצורך עוד לדרוש ולקרוא לו ית'? ותי', שהכתוב מדבר לאותם שכבר זכו לקרבת ה' תמיד, מזהיר אותם הנביא שאע"פ שכבר נדמה אצלם שאין עוד מה לבקש ולהשיג, ח"ו לחשוב כזה, דהוי כמקצץ בנטיעות, אלא ידרוש עוד ויקרא אל ה' להשגות יותר גדולות וכו' וכו' והדברים כנים.

אבל אמלא אחריו לפרש זה ע"פ דרכנו, דפשוט הוא שכל מי שזכה למציאות חן בעיני קונו ית', נמצא שהשי"ת ממלא לו כל משאלותיו, כמנהג האוהבים והידידים שמשלימים חפצם זה לזה, כל אחד לפי יכלתו, וכיון שהאדם הזה זכה להעשות ידיד ה', בהכרח שמורכב מגוף ונפש א"כ אינו... להם מקום לגלותם לפני השי"ת, אבל "על כל פשעים תכסה אהבה", ומכ"ש לפני ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמ"ש: "כל טנופת לא תטנפך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' בשיר היחוד). ע"כ מכוח האהבה האמיתית בינו לבין השי"ת, לא ימלט שלא יגלה האדם גם רצונות גופניות לעיניו ית'.

ומובן מעצמו שיד השי"ת לא תקצר למלאות כל חפץ אוהבו, הן מה שהוא לפי הנימוס, והן מה שאינו לפי הנימוס, כי יכולת ה' בחפצו קשורה: אבל לאחר שכבר מלא השי"ת את חפצו, נמצא האדם בעצמו כמו וכדמיון מתחרט על משאלותיו היתרים, שהביא לפני השי"ת: ו"גמירי דמיהב יהבי (מהשמים) מישקל לא שקילי" כי כבר קדשו השם, ע"כ נמצא, שהאדם מוכרח לחזור ולתקן המעוות הנזכר, בשנים א': מה שזלזל בכבוד השי"ת להביא משאלות גופניות לפני המלך. ב': שלא נזהר לחבב מתנת מלך מה"מ הקב"ה אם קטן אם גדול.

כי ב' ערכים יש בכל מתנה, ערך א', היא המתנה, אם גדולה היא, או קטנה היא, ערך הב', הוא הנותן, אם חשוב הוא, או פחות הוא: כמובן שאדם חשוב אפי' נותן דבר קטן, יש למתנה ערך חשוב מאד נעלה, לפי מעלתו של הנותן ע"ד שאמרו ז"ל: ... ... ... ... להמצא בהיכל המלך, ומוכרח לצאת החוצה להתתקן: וכיון
שיוצא החוצה, נמצא אובד כל השגותיו שכבר זכה להשיגם, היות שמתנותיו של השי"ת מיוחדים "בעולם שנה נפש". שצריך להיות "נפש" נבחר, וב"זמן" נבחר ו"במקום" נבחר, וכיון ששינה מקומו, נמצא נשתנים עליו גם "השנה נפש", כנ"ל: ואז נמצא האדם במבוכה גדולה.

וע"ז מזהיר הנביא: " דרשו ה' בהמצאו", פי' לחזור ולהמשיך ולהשיג כל עניני הרוחניות שהשיג, כי בענינים הנפשיים מצוי השי"ת לכל, וע"ז כתוב: בהמצאו "קראהו בהיותו קרוב" הם ענינים הגופניים. שכבר השיג לסבת היותו "קרוב" כנ"ל. ומזהיר הנביא שכאן אסור לדרוש ח"ו מפני שזילותא דמלכא הוא ח"ו לבוא לפניו במשאלות גופניים, אלא מחויב "לקרוא" לו "בשם הזה" לבד, פי' בשעה שמציע תפילותיו לפני השי"ת, מחויב להזכיר רוב טובותיו שעשה עמו מלפנים בטוב ומטיב למלאות לו דברים גופניים, א"כ אצ"ל, שימלא לו עכשיו ענינים הנפשיים.

וז"ס דברי חז"ל, באומרת: "השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה". והדברים עמוקים. ובדברים האלו מתפרשים לנכון כל המשך ההפטרה ש"בן הנכר" סובב על ענינים גופניים ו"הסריס" סובב על ענינים נפשיים, והמשכילים יבינו.

והנה הפי' הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו: וע"כ אפרש ע"ד ע' פנים לתורה, כי הנה כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפלות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.

וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי, ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.

הנה כתבת ודרשת שאקבל אותך בתור תלמיד, גם חשדתני, בספק שמא איני מרוצה בך. להיות שיש לי כבר די תלמידים. והנה האמת אומר לך, שכבד אתה עלי יותר מאחרים, והוא, כיון שאתה מיוחס יותר מאחרים. ובטח שמעת שהר"ר אלימלך זי"ע לא רצה בשום אופן לקבל תלמידים מיוחסים, והרבה הפצרות ובכיות שפך הרב מרופשיץ זי"ע לפני הר"ר אלימלך, ולא הועיל לו עד שהופג ממנו כל ריח היחוס, ואמר לפניו כלשון הזה: "וואס בין איך שילדיג אז דער טאטע מיינער איז אגרוסיער יחסן". ולאחר שהכיר באמיתיות דבריו אז קבלו.

ואל יהיה לך זה לפלא, כי ע"פ דעת בעלי הבתים נראה, אשר היחסן קרוב לה' מאיש פשוט, להיותו רואה ומסתכל במעשים הטובים של אביו מנעוריו, וגרסא דינקתא נקבע יותר בלב.

אבל הענין, כי בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, כמו שהארכתי במכתבים הקודמים, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי.

והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו.

אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.

וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת. והנה בחי' הב' הנ"ל, להרגיש את עצמו שפל ורחוק טובת ה' לבחי' העדפה. הוא מושג יותר כבד מאד לאין ערוך מן המושג הא' הנ"ל. וע"פ רוב כל הנדחים ח"ו נכשלים רק במושג הב' ודו"ק היטב. ובזה תדע, אשר היחסן הוא רחוק יותר ממושג הב', מהאיש הפשוט, בהיותו מרגיש טובת ה' עליו במחוייב, ודו"ק כי אמת הוא.

ועכ"ז החשד הזה אין בי ח"ו, כי כבר שעבדתי א"ע להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד, ומהדר אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בא"י ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפי' האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע... וכן אספתי ג"כ המיוחסים מירושלים לבית מדרשי. ... ומכ"ז תוכל לדעת שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד.

הנה הזמן קצר מאד שמחת יו"ט ממשמש ובא, לא אוכל להאריך לך בזה.. ואם תאמין לי תזכה ג"כ לעמוד על סוף דעתי...

יהודה ליב