פרק 10. העולמות העליונים
דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה מלא אור האין-סוף הפשוט ההוא...
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות, הנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית... והנה כבר היה מקום, שיוכלו שם להיות הנאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים.
האר"י הקדוש, "עץ חיים" [1]
בפרק זה נעסוק במבנה המציאות ובעולמות העליונים. הידע הזה יאפשר לנו להבין את החיים טוב יותר, ויעזור לנו לפענח מה מסתתר מאחורי המילים שבספר הזוהר.
אנחנו נמצאים במציאות שכוללת את הבורא, את הנבראים ואת המערכת שדרכה הבורא מתקשר לנבראים. באמצעות המערכת הזו הבורא מוביל אותנו אל מטרת הבריאה – להיטיב לנו, כלומר לאפשר לנו להיות כמוהו. הבורא רוצה לחלוק איתנו בכל מה שיש לו. כמו אבא אוהב.
אבל הבורא צריך לגרום לנו להתפתח כך שנהיה עצמאיים, ולכן הוא חייב להפעיל את השפעתו עלינו משני צדדים – ברחמים ובדין. למרות ששניהם יוצאים ממנו, מ"לבו" הטוב והאוהב, הם מתפצלים כלפינו לכוחות מנוגדים ומתקבלים בנו כהשפעות של טוב ורע, רחמים ודין, אור וחושך.
כשאנחנו כאן "למטה" מקבלים את כל מאורעות החיים, עלינו לזכור שגם בהשפעה שנראית גרועה וקשה ביותר, רצונו רק להיטיב לנו.
אם אנחנו זוכרים לחבר את הכול אליו ומשתדלים להתמקד בכך ש"אין עוד מלבדו" ושהוא "טוב ומיטיב", אז אנחנו מחברים את שני הקווים האלה – הרחמים והדין – שוב לאחד, לאותו המקור. ומכיוון שאנחנו אלה שמחברים אותם בלבנו ובמוחנו, אנחנו מגיעים לדבקות בבורא.
אבל כשאנחנו מנסים להתחיל לעשות זאת, אנחנו מגלים שקשה מאוד לחבר את כל הדברים הרעים והטובים גם יחד אל הבורא. להבין שהכול בא ממנו ורק למטרה טובה. אז אנחנו מוצאים את עצמנו מבקשים ממנו כוח כדי שנוכל לייחד את הכול אליו.
לימוד חכמת הקבלה בקבוצה הוא האמצעי שמקדם ומכוון אותנו בתהליך הזה. במהלך הלימוד והעבודה בקבוצה האגו שלנו גדל ומתגלה לנו בכל שלב כחזק יותר, רע יותר ואכזר יותר. הוא מנסה לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שיש עוד מלבדו, ושהוא לא רק טוב ומיטיב. כתוצאה מכך אנחנו נאלצים לפנות יותר ויותר לבורא כדי לקבל ממנו כוח נוסף להתגברות על האגו.
אנחנו מתגברים והוא מתעצם, מתגברים והוא מתעצם עוד קצת. כך אנחנו עולים שלב שלב עד שאנחנו מצליחים לחשוף ולתקן את כל האגו שהיה טמון בנו מלכתחילה. אז אנחנו מגיעים לחיבור שלם עם הבורא, לדבקות. נעשים כמוהו. זה הופך גם אותנו לאינסופיים, מאפשר לנו לראות את כל המציאות, ללא שום גבול בין החיים למוות, להבין ולהרגיש הכול – להתמלא באור.
כדי לאפשר לנו לבצע את כל התהליך, הבורא יצר בינו לבינינו מערכת קשר. דרכה הוא מנהיג אותנו מלמעלה, ודרכה אנחנו יכולים מלמטה לבקש ולקבל ממנו עזרה.
המערכת הזו מתחלקת לכמה חלקים:
1. החלק העליון – עולם אין-סוף – שבו נמצא הבורא בכוחו הגלוי.
2. תחתיו עולם אדם קדמון – שבו הבורא מחלק את השפעתו לחמישה סוגי השפעה בהתאם לחמש רמות האגו שלנו.
3. תחתיו עולם האצילות – זוהי מערכת ההנהגה וההשגחה, והיא מחולקת לחמישה חלקים: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. אלה נקראים גם עתיק, אריך אנפין, אבא ואימא, זכר ונוקבא (נקבה).
• עתיק ואריך אנפין – הזוהר מכנה אותם "ראש הנעלם" של האצילות.
• אבא ואימא – מהם באים אלינו כל האורות.
• האורות האלה עוברים דרך זעיר אנפין ומגיעים לנוקבא – למלכות של האצילות, שנקראת "שכינה" – כי אליה מגיע מאין-סוף כל האור המיועד לנשמות. המלכות נקראת גם "כנסת ישראל" משום שהיא כונסת בתוכה את כל הנשמות שרוצות להגיע ישר-אל, כלומר לעלות לעולם אין-סוף.
4. תחת עולם האצילות קיימים עולמות הבריאה, היצירה והעשיה (בי"ע) – שבהם נמצאות הנשמות שלנו.
5. ולבסוף – העולם הזה.
המלכות נקראת בלשון הזוהר גם "ארץ", והבינה (אימא) נקראת גם "שמים". לזעיר אנפין ולמלכות כינויים שונים בזוהר: שוכן ושכינה, הקב"ה וכנסת ישראל, חתן וכלה, זכר ונוקבא.
אלה הן רק דוגמאות מעטות כי לכל אחד ממרכיבי המציאות הללו יש בזוהר כינויים רבים משפת המדרש. כדי לסייע לנו להתחבר בכל פעם למהות הדברים, הקפיד בעל הסולם להצמיד אל הכינויים השונים גם את המונחים הקבליים.
--------------------------------------------------------------------------------------
כל העולמות וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם
בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות ט
--------------------------------------------------------------------------------------
כל העולמות האלה לא נמצאים במקום פיזי, אלא הם כמו תכונות שאין להן מקום, נפח או משקל.
אדם שנמצא ברצון האגואיסטי שאיתו הוא נולד, נמצא בתכונותיו בעולם הזה. אם מתעוררת בו הנקודה שבלב והוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה לגדול מבחינה רוחנית, שואף להגיע לממד גבוה יותר, זה נקרא שהוא נמצא בתכונותיו בעולמות בי"ע.
בעבודה על עצמו בתוך קבוצה שלומדת את חכמת הקבלה, הוא מתחיל לעורר מלמעלה דרך כל העולמות אור המחזיר למוטב, אור מִדרגת אין-סוף. האור הזה יוצר בו צורך להגיע עם הקבוצה שלו למלכות של האצילות. כשהוא נכלל במלכות דאצילות, [2] הוא מעורר את הרצון שלו להגיע לבורא, להרגיש אותו, לתת לו בחזרה, כמו שהבורא נותן לו.
הרצון הכללי הזה של הנשמות, עולה מהמלכות לזעיר אנפין דאצילות. זעיר אנפין מעלה את הרצון הזה לאבא ואימא דאצילות*, ומשם הוא עולה הלאה והלאה עד אין-סוף. ואז מאין-סוף שופע אור כלפי מטה דרך כל המערכת עד אבא ואימא, מהם לזעיר אנפין ומשם למלכות – והנשמות שנמצאות במלכות מקבלות את המילוי.
כאשר הנשמות מקבלות את המילוי, הן גדלות ונכנסות לייחוד עם זעיר אנפין. זה נקרא ייחוד השכינה עם הקב"ה, או ייחוד הנשמות עם הבורא.
צריך לעשות הרבה פעולות כאלה, עד שכל הרצונות שנמצאים בתוך הנשמות יממשו את עצמם. כשכל הרצונות יתוקנו ויהיו מכוונים לתת לבורא כמו שהבורא נותן להם, יגיע גמר התיקון.
מה העניין שעומד בבסיס כל התהליך הזה? לבורא יש מלכתחילה רצון לתת, ולכן אין שום טעם לבקש ממנו שייתן שפע ותענוג, כמו שאנחנו בדרך כלל עושים. לבורא יש מה לתת ויש לו רצון אינסופי לתת, אבל הוא רוצה שהאדם לא יהיה סתם מקבל ונחות ממנו, אלא שיהיה כמוהו, שיהיה גדול, עצמאי ומשפיע, דומה בתכונתו לבורא.
אנחנו רגילים לבקש מילוי, בזמן שעלינו לבקש תיקון. כאשר נרכוש את התיקון, כלומר נהפוך בעצמנו למשפיעים, נתחיל מיד להרגיש את כל השפע של הבורא ולהתמלא בו. במילים אחרות, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מבינים מה לבקש מהבורא. אנחנו נמצאים בתוך ים של שפע, טוב ועונג, אבל חסר לנו כלי קיבול מתאים, שבתוכו נוכל לחוש זאת. הכלי הזה הוא תכונת האהבה והנתינה, ואותה אנחנו צריכים לבקש מהבורא. ככל שתהיה לנו התכונה הזו, כך נחוש את השפע שממלא אותנו.
מצד הבורא יש רק הגבלה אחת, רק תנאי אחד לקבלת השפע – אנחנו צריכים להיות כמוהו. הוא רוצה שאנחנו ניהנה, כמו שהוא נהנה.
למה הכוונה? נניח שאני מגיע לביקור אצל אדון מכובד. המארח, בעל הבית, מגיש לי כל מיני מעדנים איכותיים במיוחד, מזמין אותי לשחק איתו גולף, לשמוע מוזיקה קלאסית... אבל אני, אדם פשוט, לא מגלה עניין בכל אלה. אין לי שום קשר לזה, לא חוויתי דברים כאלו מעולם ואני לא רוצה בהם. אני מסתכל על בעל הבית בפליאה ואומר: "מה אתה רוצה ממני?! באתי אליך לא כדי ליהנות ממה שאתה אוהב, אלא ממה שאני אוהב!"
ובעל הבית משיב: "ידידי, אני רוצה לתת לך דברים כל כך גדולים, שאתה אפילו לא יכול לדמיין עד כמה הם טובים. תעשה קצת מאמץ, תתרגל אליהם, ותאמין לי שתצליח לראות את היופי שבהם. אתה תרגיש שהם גורמים לך עונג גדול בהרבה מזה שאתה מרגיש עכשיו".
מה עושים? אני יכול לזרום עם בעל הבית, להשתדל ללמוד ממנו את הטעמים החדשים למרות שאני לא נמשך אליהם, ואז לאט לאט באמת אתחיל להרגיש בהם טעם מיוחד מאוד, טעם גן עדן ממש. ויכול גם להיות שאני אומר לבעל הבית: "אתה יודע מה, קשה לי להתרגל לדברים החדשים האלה. אני לא יכול. עזוב, אני חוזר לחיים הפשוטים שלי".
"בסדר, תחזור", הוא משיב.
אבל כשאני חוזר לחיים שלי, אני מתחיל להרגיש שהם באמת לא מי יודע מה. ואז אני נזכר באותן מילים של בעל הבית, על טעמים אחרים, עליונים, ואני בכל זאת חוזר אליו.
ויכול להיות שגם הפעם אני אחזור לעצמי, ושוב אל בעל הבית, וכך כמה וכמה פעמים. עד שבלית ברירה אבין שאני מוכרח לשוב אל בעל הבית, ושאני צריך את עזרתו כדי להחליף את הטעמים שלי לטעמים שלו, כי בהם, אני כבר יודע, ארגיש את טעם החיים.
-------------------------------------------------------------------------------------
"אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנוכי, שכל השאלות והספקות ייעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מהנה?
והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחנו ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להיסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול. אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו, כי טוב ה'".
בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ב-ג
--------------------------------------------------------------------------------------
הַכֹּל דִּבּוּר שֶלּוֹ
אִם רַק תִּשְׁמַע,
אִם רַק תִּפְתַּח אֶת הַלֵּב,
אָז תַּתְחִיל לְזַהוֹת,
שֶׁהוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אִתְּךָ,
שֶׁהוּא מְדַבֵּר אִתְּךָ.
שֶׁכֹּל מַה שֶּׁעוֹבֵר לְךָ
בַּמּוֹחַ וּבַלֵּב,
גַם בְּךָ וְגַם מִסְּבִיבְךָ,
זֶה הַכֹּל דִּבּוּר שֶׁלּוֹ.
אַתָּה לא שׁוֹמֵעַ
וְלא רוֹאֶה
וְלא מַרְגִּישׁ כְּלוּם
חוּץ מִמֶּנּוּ.
אֵין שׁוּם דָּבָר,
לא אֲנָשִׁים,
וְלא אַף אֶחָד,
אֶלָא רַק אִתּוֹ אַתָּה מְדַבֵּר,
וְזוֹ הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ.
הַבָּעַת הָעוֹלָם,
הַרְגָּשַׁת הַמְּצִיאוּת,
הַרְגָּשַׁת הָעַצְמִי,
זוֹ שְׂפַת הַבּוֹרֶא אִתְּךָ.
ספר "הלב מבין"