שאלה: עליית מ"ן נקרא עליית חסרון למעלה. ומדוע כותב שעליית מ"ן נקרא מצוות ומעשים טובים.
מ"ן נקרא חסרון. אבל מה חסר להתחתון שעל ידי זה יגרום תוספת שפע בעולמות.
יראה צריך להיות, אילו לא נוכל לעשות התיקון שנקרא השתוות הצורה, שזה נקרא "בגין דאיהורב ושליט", שכל כוונתו הוא להשפיע. כמו כן גם צריך להיות להנבראים אותה כוונה, היינו להשפיע.
יסורים האלו למה. אלא יש כלל, "אין אור בלי כלי", היינו אין שום תענוג בלי שיש מקודם חסרון להתענוג, שחסרון נקרא "יסורים", היינו שיש לו יסורים בזה שאין לו תענוג. לכן אין יכולים להשיג את אור התורה, אם אין חסרון לאור התורה. היינו אם יש לו יסורים בזה, שאין לו את האור תורה, על ידי יסורים האלו הוא קונה את האור תורה.
א) תשובה במעשה. היינו שמשתדל לקיים כל המעשים, היינו בבחינת עשיה, שלומד ועוסק בתורה ומצוות כהלכתן. וחוזר בתשובה, היינו היות מטרם עשה תשובה, שעוד לא היה שומר את כל המצוות כהלכתן, אבל לאחר שעשה תשובה, היינו שכבר מקיים כל התורה ומצוות כהלכתן. אלא כל זה רק בבחינת המעשה, אבל בכוונת התורה ומצוות עוד לא חזר בתשובה.
מעשה נקרא בפשוט המעשים שעושים - אם עוסקים במעשים של קבלה, היינו לענג את עצמנו, או מעשים להשפיע להשפיע להזולת.
יש ג' דברים: עולם, תורה, אדם (זהר, תולדות אות ב').
"בפשעכם שולחה אמכם", היינו תשובה מב' הצדדים. הפנימיות שבתורה ומצוות נקרא אמכם, היינו שהיא משפעת לנו שפע, כטבע האם המפרנסת את בניה.
"מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמיתך שמע ה' וחנני".
ענין עפר - היינו בזמן שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, שהוא בחינת עפר, מבחינת זו נולד אדם הראשון, אלא היה "עפר מן האדמה". ומפורש בהסולם, "אדמה" נקרא בחינת בינה שהיא מדת השפעה.
ענין שמחת חתן וכלה היא קודשא בריך הוא ושכינתא.
בכתובות, "אהנא שטותא", היינו שכל אחד צריך לעשות עצמו כאילו הוא שוטה. כדוגמת שהשכל מחייב אותו שלא יאה לרקוד ולא יאה לשמוח בשמחת חתן וכלה, כי מה יש לו מזה שהחתן נושא את הכלה.
בלי התפעלות בגוף אי אפשר להבחין באדם שיעשה איזה מעשה. אם כן, "ישב ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה". אין לומר שענינו, שהאדם מקיים הרבה "לא תעשה" בכל יום ויום. למשל האדם יכול לומר, היום לא רצחתי, ולא גזלתי, ולא גנבתי, וכדומה. אלא אין כל הלאוין עושין התפעלות בגוף, אם אין האדם חושב עליהם. ורק אלא דווקא במקום שהאדם חושב עליהם, היינו שיש לו ההזדמנות לעשות, ואינו עושה מטעם ציווי ה', אזישייך לומר שקיים את אלו המצוות לא תעשה.
א) פני אדם מחזה ולמעלה.
ב) מחזה ולמטה אין פני אדם, אלא ג' פנים לבד, שהם שור, נשר, אריה.
ג) "נשמות בני אדם" הן מבחינת מחזה ולמטה, מכל מקום נקראות בחינת אדם, משום שעולות ונכללות ב"פני אדם" שמחזה ולמעלה, בסוד ו' פשוטה. וזהו, "אתם קרויים אדם", ולא אומות העולם.
היכל א' "לבנת הספיר" שזה יסוד דמלכות (היכל נקרא מלכות).
"אשת חיל" נקראת מלכות דאצילות. "אשת זנונים" נקראת מלכות דטומאה.
ובאותו זמן ישראל נתדבקו באשת זנונים, וה' אמר להושע ליקח אשת זנונים כדי לדעת במה נתדבקו ישראל, שהיא בחינת המשכת החכמה מלמעלה למטה.
"תניא, היינו עשן, שהוא העירוב מאש וחושך". אש נבחן לדינים דנוקבא. וחושך הוא דינים דדכורא.
חושך. אותן הנאחזים בקו שמאל, טרם שמתחבר עם הימין, נענשים בבחינת חושך, היינו שהאורות נהפכו לחושך.
"הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה עליו נאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית" (ברכות לה:). ובזהר "מאן איש משחית, דא איהו ההוא איש, דפגים לסיהרא וכו'" משום דמתחבר בסטרא אחרא דמנע ברכות מן העולם (פקודי קפ"ב).
אורח נקרא יצר הטוב, שבא לי"ג שנה. ו"גדולה הכנסת אורחים", כיון שהגוף לא נותן לו ליכנס.
"גר הייתי בארץ נכריה", שהוא לשון רצון נכריה. רצון של נכרי ולא רצון של ישראל.
"נשים במאי קא זכין... דנטרי לגבריא" (ברכות יז.). ענין נשים היינו הרצון לקבל, שהוא בחינת שלא לשמה. ואיזו זכות יש להאדם אם עובד שלא לשמה. והענין כמו שכתבו חז"ל, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".
"ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולותינו". ענין הבריחה שהבורא יתברך מתראה אלינו בבחינת הבריחה, הוא בכדי לגלות את אהבה. ולמה צריכים קודם הבריחה, מטעם שמצד הבריאה כבר הכל נגמר, זאת אומרת האהבה כבר הוכנה בשביל הכלל בכל שלימותה, אלא היא צריכה להתגלות אצל הנבראים. והיא אינה יכולה להתגלות בלי התלבשות באור הרחמים, שאור הרחמים מכשיר את הנבראים, שיוכלו לקבל את אור האהבה.
ישראל נקראים בני מלכים, מפני שכל מי שממליך עליו את שמו יתברך, הוא נקרא בן מלך, כמו שכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'". כי כל מי שמקדש עצמו נקרא קדוש, מטעם שה' נקרא קדוש.
ויש להבין מהו הפירוש "קדוש". בירושלמי (פ"ב דיבמות), "כל הפורש עצמו מן הערוה נקרא קדוש". ובמדרש רבה ויקרא, "שכל מקום שאתה מוצא גדר של ערוה אתה מוצא קדושה", שענין קדוש הוא פרוש. היינו שהאדם צריך לפרוש את עצמו מלהנות.
בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד).
יש שני כוחות בעולם, הנותנים כח מניע לאדם, שיהיה מחויב לבטל את כח המנוחה שלו. היינו שכח המנוחה, שנמצא בתכונות הנפש, נכנע בפני ב' כוחות אחרים, זאת אומרת הוא בטל ברוב, ועל ידי זה הנפש מקבלת על עצמה כח התנועה: א) כוח הדוחה, ב) כח המושך.
ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים.
אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר.
חיים נקרא כל זמן שיש רצון לקבל הנאה, או שיש לו הנאה ממה שהוא מקבל, או שיש לו הנאה בזה שנותן לאחרים. ואם נאבד לו הכח הזה, נקרא מת.
"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישא, בטשה ביה ואמרה ליה, לאו הכי כתיב "ערוכה בכל ושמורה", אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם משתמרת". "ההוא תלמיד דלמד בחשאי, בטשה ביה ברוריה ואמרה "ערוכה בכל", אם ערוכה ברמ"ח אבריו שמורה בלב" (ערובין נד.).
הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת.
סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלקות ולהשראת השכינה.
וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.
ענין השמות, שהם מורים על גילוי פעולות ה', שהשם חל על הוראת הפעולה. וכל הפעולות מתגלות אצל התחתונים, היינו דווקא אצל אדם המשיג. אבל המושג כלפי עצמו ודאי שאין לו אותה הצורה, כפי שנראה כלפי המשיג, משום שיש כאן התמזגות משני דברים, שזה מוסיף צורה שלישית, היינו צורה הנולדת משני כוחות, מבחינת דכר ומבחינת נוקבא.
הנה לוחות הברית היו מונחים בתוך הארון. הלוחות נקראים בחינת תורה. וזהו מלובש בתוך הארון, היינו בחינת אמונה. ובחינת אמונה זוהי משימה גדולה וקשה, שאין בידי עצמנו לקבל עלינו את המשימה זו.אלא האדם צריך לדעת, ש"הארון נושא את נושאיו". היינו מה שיש ביכולת האדם לעשות, הוא רק לדעת יראת ה', איך שרחוק מכוחות האדם לשאת משימה זו.
בקטנות מתגלות מקודם הגבורות ואחר כך החסדים. מה שאין כן בגדלות מתגלים מקודם החסדים ואחר כך הגבורות.
"מת משה", היינו הסתלקות אמונה. "נולד משה", נתגלה האמונה. שעל ידי זה שרואים שיש חסרון אמונה, זה גורם להמשיך אמונה, וזה נקרא שבו נולד משה.
"ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד. אלא תורה לשמה זו תורה של חסד. שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. היינו תורה להשפיע נקרא חסד, בחינת חסדים. איכא דאמרי, תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה, זו תורה שאינה של חסד" (סוכה מ"ט).
"ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". פירש רש"י, את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, אני יש לי בנים ממך ולא ממנו (ויצא).
זהר (דף קנ"ו, דיבור המתחיל "ותדע"): המלאכים עזא ועזאל הם מבחינת אחורים דאבא ואמא שהיה מאיר בהם ג"ר דחכמה בעולם הניקודים. קודם חטא נתקנו במדה מרובה. ואחר החטא חזרו לבטולם, ואין להם תקנה לפני גמר התיקון.
יש להבין מהו ההפרש בין יניקה לקליפה, לבין קדושה, שזהו איסור בין החלק שנותנין לסטרא אחרא, שזהו מותר, כמו שעיר לעזאזל וכדומה.
יש להבחין ב' ענינים: ביניקה אין התינוק יכול לינוק מבלי הסכמת המניק. היינו שהמניק צריך להסכים להוציא מכח אל הפועל. מה שאין כן בצרכי אכילה שם כבר המזונות מוכנים בפועל, אלא הוא צריך להשיג אותם. לעומת זאת ביניקה, התחתון צריך להוציא לפועל את מזונותיו.
לדוגמא: תינוק שנולד הוא כבר חי. וזה נקרא בחינת מציאות. ומצד השני אנו רואים שכל חייו תלויים במזונות, שאם לא יתנו להתינוק את המזונות, שהוא זקוק להם, הוא ימות. נמצא, מצד קיום מציאות מוכרח להיות תמיד שיקיים אותו, על דרך "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
אין להאור המלובש בהנשמה אותה צורה שיש להאור מטרם שמלובשת בהנשמה. האור נקרא פשוט, היינו בחינה אחת, מה שאין כן כשהאור מלובש בהרצון לקבל, הנקרא נשמה, כבר האור מורכב, היינו משתי בחינות, מבחינת משפיע ומבחינת מקבל כאחת. והגם שבאור אין השתנות, מכל מקום כלפי המקבל נקרא צורה אחרת, משום שכבר כלול שם ב' בחינות כנ"ל.
התפשטות אור עליון מלובש בכל המציאות ונקרא מחיה המציאות. ומתגלה בכל מיני הלבושים שישנם בעולם, היינו בכל דברים הגשמיים הנראים לעינינו. הכל הוא אור ה', בין בלבושי תורה, היינו באותיות התורה, ובין באותיות התפילה, ובין בדברים בטלים. וכל ההבחן בזה הוא רק אצל המקבלים, היינו המרגישים.
הנה הרצון לקבל מתבטא במוחא וליבא, ועל ידי זה שהאדם מתקן אותו שיהיה בעל מנת להשפיע, אזי הוא יכול לקבל את השפע העליון.
התאספנו כאן להשתתף ולהנות בשמחת חתן. וחייב אדם לשמח את החתן, כמו שאמרו חז"ל "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו..." (ברכות ו':).
"וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כג). "אמר רבי אלעזר, ממשמע שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם" יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר "והיו נשיכם", מלמד שנשותיהם מבקשים לינשא ואין מניחים אותן, ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותם". ופרש רש"י, היינו שילכו בשבי. אם כן יהיו שם שתי קללות. א' חרב, וב' שבי. שעל ידי זה שילכו בשבי לא יוודע אם בעליהן חיים, וכמו כן אם הבנים יכולים לירד בנכסי אביהם (בבא מציעא לח:).
"עבד" מכונה כח המשפיע. "שפחה" מכונה כח המקבל. "זווג" מכונה המחבר כח המקבל עם כח המשפיע, היינו שיהיה מקבל על מנת להשפיע. "תולדה" מכונה, שעל ידי זה זוכים לבחינת נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, היינו שהאדם מרגיש את זה.
"באבוד רשעים רינה", היינו בזמן שהאדם זוכה שהרשע שלו אבד, אז צריך לקלס לה', היינו שצריך להאמין שה' עזר לו בזה.
כמו שיש שמחה למעלה מזה שמשפיע למטה, כך צריך להיות להתחתון שמחה בזה שמשפיע למעלה. זה נקרא "השתוות הצורה".
האדם צריך לדעת שהוא צריך לזכות לבחינת חן דקדושה. ובלי מציאת חן אי אפשר לעשות שום דבר שלא על מנת לקבל פרס, כענין שאמרו "כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אמרי כלה כמות שהיא, ובית הלל אמרי כלה נאה וחסודה" (כתובות טז:).
תשובה נקרא מה שהאדם הראשון לפני החטא היה דבוק ונתרחק מחמת החטא. לכן כל אחד ואחד, כיון שהוא חלק של נשמת אדם הראשון, צריך שוב לשוב ולהתקרב להרוחניות.
אם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לו, ממילא הוא ישאר תמיד בשיפלותו. ולא יקויים בו, "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", בסוד "ה' יגמור בעדי", אלא כל העולם מפרנסים לו ויהיה תמיד נצרך לבריות. מה שאין כן מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך.
להבין את ענין השקלים, שזהו מהדברים שנתקשה משה. ברש"י, "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו". ויש להבין, מדוע נתקשה בה יותר משאר דברים. ויש להבין ענין זה דהתורה היא נצחית, ומה שייך בזמן הזה ענין שקלים. וגם מהו הענין של מחצית דוקא.
"ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעת עין, זה המקפיד על חלוקו להפכו" (שבת קיד.). ויש להבין למה דווקא במעלה זו מחזירין לו, שמכאן משמע אפילו שהוא בקי בכל מקצועות התורה ומקיים את כל המצוות, ומכל מקום אם אין לו את מדה זו כבר אין מחזירין לו. ועוד אנו רואים שבמדה זו אנשים מהשוק יותר מקפידים בזה שלא להפוך את חלוקיהם.
"כל המענג את השבת נוחל נחלה בלי מצרים". יש להבין מה זאת שבת, שצריכים לענג אותה. היינו, האם השבת היא איזה נושא, שיכול לקבל את ההנאות שצריכים לתת.
"האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פ"ז). והשאלה, מדוע. הנה מצינו אצל משיח שהכתוב אומר, "והריחו ביראת ה'". וצריך להבין למה נמשלה יראת ה' דווקא לבחינת רוח.
"אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (ברכות ו:). ויש לשאול הלא אנחנו ראינו הרבה גדולים עמדו להם לישראל ולא נשמעו דבריהם. ועוד איזו ראיה יש מהכתוב "סוף דבר".
אמר רבי יוחנן, בשעה שהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" (ברכות ו:). ויש לשאול: א) ומה לעשות, האם לחכות בחוץ עד שיתקבצו עשרה ואחר כך ליכנס לבית הכנסת. ב) איזו הוכחה יש מהפסוק שצריכים עשרה.
גם יש להבין מה שאמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך" (ערובין נ"ד). ויש להבין מהו הענין שצריכין לויה כשיוצאים לדרך. ובאם אין לו לויה, התעסקותו בתורה, יועיל לו כמו לויה.
"לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה", "הרופא לשבורי לב".
ואמר רבי יהושע בן לוי, כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר "אל תלחם את לחם רע עין", כי כמו שיער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמו (סוטה לח:).
גדולה מלאכה שכל הנביאים התעסקו בה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה (מדרש הגדול, וגדולה פי"ד).
"אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת" (ברכות ג' ע"ב). פירוש, כשהמת מוטל לפניהם, אין אומרים אלא דברים הקשורים בעניני המת. ופירש רש"י, היות שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה "לועג לרש חרף עושהו". אמר רבי אבא בר כהנא, לא אמרן, אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי, אמר רבי אבא בר כהנא, לא אמרן אלא אפילו בדברי תורה, וכל שכן במילי דעלמא. וזה קשה, מדוע יהיה אסור לדבר מילי דעלמא, הלא אין כאן חוב שידבר במילי דעלמא.
האור שנברא ביום א', היה אדם רואה בו מסוף העולם... נסתכל הקדוש ברוך הוא במעשיהם של דור המבול ודור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא.
אמר ליה רבא בר רב יצחק לרב יהודה, האיכא עבודה זרה באתרין, דכי מצטריך עלמא למטרא, מתחזי להו בחלמא ואמר להו, שחטו לי גברא ואייתי מטרא. שחטו לה גברא ואתי מטרא. אמר ליה, השתא אי הוי שכיבנא לא אמרי לכו הא מלתא דאמר רב, מאי דכתיב "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים", מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם. והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן", בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו (עבודה זרה נה.).
"איזהו עשיר, רבי אסי אומר, כל שיש לו בית הכסא סמוך לשלחנו" (שכת כה:). דענין "שלחן" היינו סעודה, כי בזמן שהאדם מקבל תענוג, זה נקרא בחינת סעודה, שסועד את לבו. ומי שיש לו בית הכסא סמוך לשלחנו, כי ענין בית הכסא, הוא מקום המיועד להוציא את הפסולת שבקרבו.
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם יאמרו לך ילדים בנה, וזקנים סתור, שמע לזקנים, ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין, וסימן לדבר רחבעם בן שלמה" (נדרים מ'.).
"גדול המצֻווה ועושה יותר ממי שאינו מצֻווה ועושה" (קידושין לא.). יש לפרש על דרך המוסר, "מצֻווה ועושה" היינו לשמה, "שאינו מצֻווה ועושה" היינו שלא לשמה. דכיון שאינו עושה לשם שמים, משמע שאינו עושה המצוָה מטעם שיש לו מפקד ומצוֵה לעשות המצוה, כי המצוה אינה מחייבתו לעשות, היינו שלא המצוֵה הוא הגורם לו לעשות המצוה, אלא השלא לשמה הוא הגורם. נמצא שאין לו מצוֵה.
"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". מוסר פירושו מלשון "כי ייסר איש את בנו", היינו בחינת יסורים. ויש יסורים בכח ויש יסורים בפועל, היינו שנותנין להבין שאסור לעשות דבר זה, ואם לא ישמע ויעבור על הפקודה, אזי יענשו לו, למשל שיקבל מלקות עבור העבירה.
ההוא גברא דיהב עבדא לחבריה לאגמוריה אלפא מיני לפדי (מיני מאכל) אגמריה תמני מאה, אזמיניה לדינא לקמיה דרבי. אמר רבי, אבותינו אמרו נשינו טובה (היינו שראו כבר אלא שעכשיו שכחוהו, אבל אנו לא ראינו טובה מעולם) (נדרים נ':).
"אגרא דכלה, דוחקא" (ברכות ז'). כלה נקראת בחינת אמונה, שכל הריוח הוא, בזמן שהאדם מרגיש בחינת דחקות בתורה ומצוות, אז יש לו מקום לקבלת אמונה למעלה מהדעת.
"סק דרגא בחר שושבינא". פירוש, לקבל חבר יותר גדול ממך, "נחית דרגא נסיב איתתא" (יבמות סג.).
היינו מי שרוצה להתחבר עם ה', היינו "רעך ורע אביך אל תעזוב", מוכרח שתהיה בו גיאות, כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". ואחר כך הוא צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, כמו שכתוב "אשת חיל מי ימצא".
אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר, שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהאי עייל? מכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד (שבת ל"א).
אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים. יין ניתן בע' אותיות, וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד (עירובין ס"ה). ופירש רש"י המתיישב ביינו ששותה יין ואין דעתו מטורפת, יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו, שקול הוא כסנהדרין של ע'.
"ובאורייתא אתברי בר נש הדא הוא דכתיב, ויאמר אלקים נעשה אדם, אמר הקדוש ברוך הוא לאורייתא, בעינא למברי אדם. אמרה קמיה, האי בר נש זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה היך יקום בעלמא. אמר לה אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים" (זהר שמיני, אות ב').
"אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" (עבודה זרה י"ט). ויש להבין מדוע הוא לומד דווקא במקום שלבו חפץ. ולפי הכלל הזה שהאדם לומד דווקא במקום שהוא רוצה, יוצא שאי אפשר ללמד מוסר לאדם שלא רוצה בכך. והיות שאין אדם רוצה לשמוע דברי מוסר, אם כן איך אפשר לומר לחבירו מוסר. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל, "אין אדם רואה חובה לעצמו" (שבת קיט). ולפי זה איך אפשר לאדם שיתקן מעשיו, הלא אף פעם לא יראה שמעשיו מקולקלים וצריכים לתיקון. ולפי זה צריך האדם להשאר תמיד בקלקול.
"חזקה, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" (כתובות י'). על דרך המוסר יש לפרש, היות שאין האדם מסוגל לעבוד אלא בשלא לשמה מטעם שהטבע שלו הוא הרצון לקבל לעצמו. אבל אם האדם נתן הרבה זמן ויגיעה רבה על הכוונה דשלא לשמה, וסוף כל סוף כשהוא יתן חשבון לנפשו מה יהיה עם היגיעה שעבד כל ימי חייו, ואם אין הכוונה לשמה, נמצא שכולו הולך לטמיון, כי שלא לשמה היא בחינת שקר, ולשקר יש קיום רק בעולם הזה, מה שאם כן בעולם האמת אין מקום לשקר.
"כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". ויש להבין הלא ישנם הרבה צדיקים בעולם שאין רוח הבריות נוחה מהם, אלא להיפך, שהם שונאים אותם, וכמו כן ידוע שעם הארץ שונא לתלמיד חכם. וכמו שאמרו חז"ל "האי צורבא מרבנן דרחים להו בני מתא, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ויש חיוב הוכח תוכיח את עמיתך, נמצא שהם שונאים את התלמיד חכם. ואיך אמרו כל שרוח הבריות. ועוד יותר קשה שהם נתנו זה לסימן על יראת שמים, כי אמר שרק מי שרוח הבריות נוחה הימנו, אז רוח המקום נוחה הימנו.
כל אדם שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (סוכה מט). ויש לשאול, הלא אנו רואים שיש הרבה צדיקים שאנשים שונאים אותם. וכן להיפך, שיש הרבה חופשיים ועוברי עבירה שיש להם חן.
כל המשתף שם שמים ודבר אחר הוא נעקר מהעולם, שנאמר "בלתי ה' לבדו" (סוכה מה). ויש להבין מה פירוש שמשתף דבר אחר. מדוע הוא נעקר מן העולם, הלא זה הוי עובד עבודה זרה, היינו שעובד ה' וגם עובד הדבר אחר, ואם כן היה צריך להיות שדינו כעובד עבודה זרה, ומהו דווקא הוא נעקר מהעולם.
"איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר"נ רפכ"ג). על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (אבות רפ"ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.
דוקא על ידי איש ואשה נולד ולד. מה שאם כן מזכר לבד, או מנקבה לבדה, אי אפשר לצאת תולדה. ועל דרך המוסר נקרא זכר כח ההשפעה, ונקבה כח הקבלה. וענין תולדות, היינו מעשים טובים, שיהיה בהם רוח חיים.
"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (ירושלמי חגיגה פ"א). שאל יחשוב האדם, אם הוא יראה אותות ומופתים מהקדוש ברוך הוא, אז יהא בידו הכח לעסוק בתורה ומצוות. אלא "תורתי שמרו", שרק על ידי התורה משיגים הכח לעסוק בתורה ומצוות לשם שמים.
"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, ויהי בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן". המפרשים הקשו, מדוע כתיב אדם ולא איש. יתכן על דרך אמרם ז"ל "אתם קרויין אדם" (יבמות ס"א). ומכאן הוכחה שאין העכו"ם מטמאין בנגעים. ואמרו כי יהיה בעור בשרו, שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו, ולא בפנים. כי העכו"ם בחינת נפשו עצמו היה בחינת צרעת ומינם. ובנפש ישראלי בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא, וכשום מראה צרעת בעור בשרו ודוקא בעורו ולא בבשרו, ואין צריך לומר בפנימיותו (אור החיים).
אחד מבני החבורה שמת ידאגו כל בני החבורה (שבת ק"ו). על דרך המוסר, כשהאדם עשה לעצמו סדר היום, וחילק את היום לכמה סדרים, נמצא שהוא חיבר את עצמו להסדרים האלו.
אור שנברא ביום א' היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחלת העולם עד סופו.
"אמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך, מה זית לא מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין" (מנחות נ"ג ע"ב).
אשר יקרה מפנינים וכו' ו"הנחמדים מזהב ומפז רב". ולזה אמרו, העולם הזה, היינו הדרך של הכנה, הוא רק בחינת מעבר, ששם נוהג חיי צער. אבל עולם הבא הוא דומה לטרקלין, היינו שבטרקלין נמצא כל מיני תענוגים. כמו כן בעולם הבא, הנקרא בחינת תורה בעצמה, שם כבר נמצא כל מיני תענוגים, כמו שכתוב "הנחמדים מזהב". ונקרא עולם הבא משום שזה בא אחר שעוברים את דרך התורה, הנקרא בחינת חיי צער, משום שבו נוהג ענין היגיעה.
"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן". בזמן הירידה, שהתורה ומצוות קלות בעיניו, ואינו מרגיש בהן שום חשיבות ויקר, אז הוא חושב, מה לו לעסוק בתורה ומצוות, כי עבודתו היא בחינם, משום שאין שום ערך לעבודתו, היות שאינו מרגיש בה שום טעם וריח.
"והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (אבות פ"ב). וכמו כן כתוב "והיה אם שמוע תשמעו". ויש להבין הלא אמרו, "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (אבות פ"א).
הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. "מצוה קלה" נקרא מה שנראה לאדם שהוא דבר קל ולא כל כך חשוב אצל האדם, שענינו הוא בחינת אמונה, היות שהוא דבר שלמעלה מהדעת, ולא צריכים להאמונה דעת גדולה, היות שהיא רק קבלה בלב, ולא השגה במוח.
"מצוה קלה יש לי וסוכה שמה" (עבודה זרה ג) ואמאי קרי ליה מצוה קלה, לפי שאין בה חסרון כיס. ויש להבין מדוע דווקא סוכה נקרא שאין בה חסרון כיס, הלא לבטח סוכה עולה יותר ממצוות אחרות כמו מזוזה וכדומה. לפי המבואר בזהר הקדוש שסוכה נקראת צילא דמהימנותא. ושפירש אאמו"ר זצ"ל שסוכה הוא מלשון סכך, שסוכה את השכל, כי אמונה נקרא דווקא למעלה מהדעת.
בעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה אותו, אבל לעתיד לבוא לא יבנה ואחר ישב.
עולם הזה נקרא שלא לשמה, ולעתיד לבוא נקרא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה. שמקום ההוה, שהוא בשלא לשמה, נקרא עולם הזה אשר בו נמצא עכשיו. ולעתיד לבוא, היינו אחר כן, כשיבוא לשמה.
"האמת והשלום אהבו". ויש להבין מה משמיענו בזה, כי דווקא בדברים שיש ביניהם שנאה שייך לומר דבר חדש, היינו שהם אוהבים זה לזה. אבל איזו שנאה שייך לומר בין אמת ושלום.
"אמר רבי חנינא בר פפא כל מי שמסיר אוזנו משמוע תורה תפילתו נמאסת, שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (מדרש רבה האזינו).
"אתי מלבנון כלה", אמר רבי לוי בנוהג שבעולם כלה מקשטין ומבשמין אותה ואחר כך מכניסין אותה לחופה. והקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא אמר לכנסת ישראל, אתי מלבנון כלה, מטיט ולבנים לקחתיך ועשיתיך כלה (מדרש רבה בשלח פ' כ"ג).
"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" (יבמות קכ"א:). היינו כשהאדם הוא בחינת צדיק, שהוא בזמן העליה, אז הוא מדקדק עמו, שתהיה כוונתו לשם שמים. היינו שלא לקבל סמיכה מהעליה זו, ויאמר שעכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מטעם שהוא מרגיש עכשיו תענוג בעבודתו. נמצא שאין זה לשם שמים, כי אין האמונה בה' גורמת לו להיות עובד ה', אלא התענוג הוא הגורם לו.
"בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד.).
טרם שאנו מתחילים לדבר מאיזה ענין, צריכים לדעת מי הוא המדבר ולמי מדברים. ובזה אין לנו ספקות שאנחנו נקראים נבראים, זאת אומרת שאנו חיים בעולם הנברא יש מאין. ואאמו"ר זצ"ל קבע בספרים שלו באריכות, שדבר המחודש יש ואין הוא רק הרצון לקבל שבנו, שבכל זמן קיומו בעולמנו זה הוא רוצה לרכוש רק קניני הנאה.
אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (חולין פט.). להבין שקיום העולם תלוי בזה, אם שני אנשים רבים זה עם זה כבר אין העולם יכול להתקיים, רק בתנאי אם השני בולם את פיו, זאת אומרת שלא עונה לו, אז יכול העולם להתקיים.
ענין שמירת שבת על דרך עבודה, היות שיש ששת ימי המעשה שהוא חול, ויש שבת שהוא אסור בעשיית מלאכה. חול נקרא בזמן שהאדם מרגיש שהוא רחוק מקדושה, אזי יש לו עבודה לתקן את מעשיו, בכדי שיקרב את עצמו להקדושה. שענין קדושה הוא דווקא שיש לו השתוות הצורה, אז בשיעור הזה שהוא מתקרב, הוא מרגיש את השפע דקדושה. וממילא כשהוא בא לידי הרגשת הקדושה, אין לו אז עבודה בתיקוני הרע. לכן נקרא אז שבת, משום ששבת מכל מלאכתו. זאת אומרת כי רק בזמן שהאדם נמצא בימות החול, שאינו מרגיש את הקדושה, אז שייך עבודה בתיקון הרע.
"נעשה ונשמע". להבין מדוע צריך להיות "נעשה" ואחר כך "נשמע". רואים אנו שהאדם משוחד במקום שהוא נוגע בדבר. לכן אפילו שנותנין לו להבין שהוא לא מתנהג כסדר, הוא לא יכול להסכים, מסיבת השוחד שהוא מקבל ממנו עצמו, כמו שכתוב "השוחד יעוור". וממילא הוא לא יכול לעשות אחרת מכפי דעתו, היות שהוא בטוח בעצמו שהוא הולך לפי דרך האמת מה שהשכל מחייב אותו.
בפיוט "כל מקדש", ושכרו הרבה מאד על פי פעלו. קושית העולם ידועה, במה שאמר "שכרו הרבה מאוד", ואחר כך הוא סותר את עצמו ואמר "על פי פועלו" - משמע דווקא על פי פועלו ולא יותר.
עצם הבריאה ותיקון הבריאה. ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שה' רוצה להשפיע להתחתונים כל טוב. וכל זמן שהאדם עדיין לא קיבל את שלימות התענוגים ועדיין מרגיש איזה חסרון, זהו סימן שעדיין לא הגיע לשלימות המטרה. אבל לקבל את שלימות הבריאה מוכרח להיות בחינת תיקון, שזה בחינת תיקון הבריאה, שזה מוטל על הנבראים לעשות, שזוהי בחינת "אשר ברא אלקים לעשות".
ההבדל בין עפר לאשפה, שעפר הוא דבר טבעי שכך נוצר, מה שאם כן אשפה נקראת פסולת. הנה חז"ל אמרו "לית דעניא מכלבא, ולית עתיר מחזירא" (שבת קנה:), משום שחזיר בכל מקום הוא מוצא את מזונותיו, כי גם פסולת אצל חזיר הוא מאכל.
היות שהאדם נולד מבחינה ד', שהיא מבחינת חלל פנוי, שכוונתה לקבל על מנת לקבל, ואם היה נשאר כך רק משורש זה, אז לא היה שום מציאות להפוך אותה בעל מנת להשפיע. לכן כשמתערבת בו גם בחינת השפעה, שהיא מדת הרחמים, על ידי זה יש לו הסגולה של תורה ומצוות בעל מנת להשפיע, שיוכל להפוך אותו.
"כך היו נקיי דעת שבירושלים עושין, לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן" (סנהדרין כ"ג.)
ענין נקיי הדעת הכוונה, אלו אנשים שהיו נקיים מדעת, כמו שדרשו חז"ל "פלוני יצא נקי מנכסיו". זאת אומרת אלו אנשים שהולכים למעלה מדעת, שזה נקרא בלשון רבים נקיי הדעת. ואנשים אלו צריכים להזהר שלא לבוא במגע עם אנשים שאין בהם יכולת רק בתוך הדעת. מטעם שדעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה.
"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". ענין אכילת לחם הכוונה להשפע העליון, כמו שאמרו חז"ל על אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" (פסחים קיא). ענין מסכנות נקרא בזמן שהאדם נצרך לבריות, אזי הוא נקרא עני. מה שאם כן בזמן שהוא שמח בחלקו נקרא עשיר. ארץ מלשון רצון, כמו שכתוב במדרש, "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה".
יש המון העם ויש יחידי סגולה. ויש חינוך ומנהג. ויש בחינת יראת שמים.
ענין המון העם נקרא בחינת חינוך, היינו מה שמחייב אותו לקיום תורה ומצוות הוא מה שנתחנך כך. זאת אומרת אם הגוף שואל לאדם, בשביל מה אתה עושה אלו המעשים, אז הוא מתרץ לעצמו, מטעם שנתחנכתי כך, וכך המנהג אצלנו בהסביבה שבה נולדתי. לכן זהו בסיס חזק, שאין האדם נופל ממצבו, משום שההרגל נעשה טבע.
"כי יעקב בחר לו י-ה". וחז"ל שאלו, מי בחר במי, האם הקדוש ברוך הוא ביעקב או יעקב בהקדוש ברוך הוא. והענין, מצד אחד האדם צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא בחר בו, וזה נקרא בחינת השגחה פרטית, שהאדם צריך לתת שבח לה' בזה שנתן לו את האפשרות לשמש אותו במעשי התורה והמצוה.
"שמחם בבנין שלם באור פניך תבהיקם" (זמירות ליל שבת קודש). צריך להבין מה זה בנין שלם ובנין שאינו שלם. והענין הוא שכל מה שהאדם עושה הוא שרוצה שעל ידי עבודתו יהיה לו בנין לגור שם. ויש בנין שהאדם בעצמו יגור שם, בנין זה נקרא אינו שלם, מטעם שהאדם נקרא בעל חסרון. לכן הבנין נקרא על שמו של האדם, וממילא נקרא זה בנין שאינו שלם.
בענין יראה ואהבה, ידוע שיראה קודמת לאהבה. והטעם הוא, כי כדי שיוכל האדם לקיים תורה ומצוות מטעם אהבה, הכוונה היא שירגיש טעם של תענוג בתורה ומצוות. וזה גורם לו שיאהב את התורה ומצוות. מה שאם כן מי שמקיים תורה ומצוות מטעם יראה, אז עדיין לא מרגיש את התענוג של תורה ומצוות. אלא מקיים מחמת יראת ה', היינו שמפחד שה' לא יעניש אותו אם לא יקיים את התורה ומצוות.
ענין הרע שיש בהאדם אינו נקרא רע, רק בזמן שמרגישים שזהו רע. זאת אומרת בשיעור שהרע מונע אותו מלקבל טוב, בשיעור זה נקבעת מדת גדלו של הרע. כי מסדר העולם הוא אם אחד הפסיד לחבירו פרוטה, אינו נעשה לחבירו שונא בזה, כי פרוטה לא כל כך חשובה שיהא כדאי לעשות עם השני מריבה. ורק בשיעור שחבירו גורם לו הפסדים, בשיעור זה מתרקמת מדת השנאה. עד שאינו יכול לסובלו.
אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ענין מלאך הוא שאין לו יצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, "בשעה שעלה משה למרום אמרו המלאכים, תנה הודך על השמים, אמר הקדוש ברוך הוא תן להם תשובה ניצחת, אמר להם כלום יש לכם יצר הרע" (שבת פח:). משמע שאין למלאך יצר הרע.
"אין לך עשב למטה שאין לו מלאך שמכה ואומר לו גדל". וצריך לשאול בשביל מה צריך להכותו, אחרת הוא לא רוצה לגדול, הלא מצד הטבע אנו רואים שכל אחד ואחד רוצה להתגדל ולא להיות קטן קומה.
בענין "אתה בחרתנו" מבוארת הקושיא, הלא חז"ל אמרו שחיזר הקדוש ברוך הוא על כל אומות העולם ולא רצו לקבלה, רק עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע". אם כן מה הענין שאנו אומרים "אתה בחרתנו".
"הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך" (מיכה ו'). ענין הצנע לכת, היינו דבר שבצנעה, שלא נראה לעינים. כי דבר הנראה לעינים נקרא דברים שבנגלה, היינו מעשים, שכל אחד מסוגל לראות מה שחבירו עושה, אבל לא מה שחבירו חושב. ואפילו כשחבירו אומר לו מחשבותיו, גם כן אינו נאמן, שזו מחשבתו האמיתי.
"הצדיק אבד ואין איש שם על לב... כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז). ופרשו בזהר, בזמנא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא ולא הוי עלמא כדקא יאות ואזדמן דינא לשריא בעלמא, כדין קודשא בריך הוא נטיל זכאה דאשתכח בינייהו.
"אמר רבי יהודה עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעמו טעם דגן" (סנהדרין ע:). ויש לשאול: א) הלא יש חמשת מיני דגן, ומנין מוכח שהוא חיטים. ב) ואם תמצא לומר שאנו יודעים שזה דגן, היינו חיטים, משום שדוקא בזמן שהתינוק טועם טעם חיטים, אז יכול לקרוא אבא ואמא, צריך להבין מדוע דווקא כשטועם טעם חיטים יודע, וכשטועם מין אחר אינו יודע לקרוא אבא ואמא.
"כי תצא למלחמה על אויבך". ופירש רש"י היינו מלחמת הרשות. ויש להבין שהרמז בזה שיש שני מיני מלחמות: א) על בחינת מעשה, היינו מעשי המצוות ועבירות, ב) על הרשות, היינו שכל שמירת התורה ומצוות היא לצורך להרחיב רשותו של אדם, זאת אומרת שיהיה לו כל פעם יותר רכוש. או על ביטול הרשות, שהוא רוצה להגיע על ידי שמירת תורה ומצוות לביטול הרשות של עצמו, אלא שיתרבה רשותו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא שלא יהיה רשות הרבים אלא רשות היחיד.
"והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם... כן ישיש עליכם להאביד" (דברים כ"ח). ענין שמחה שייך כאשר האדם הגיע למטרה או שרואה שמקרב את עצמו להמטרה. כי בכלל העולם, שנבנה כל היסוד על תמורת שכר בעולם הזה ובעולם הב', לא שייך לומר ביטול מעשה המצוות, אלא פעם עושה יותר ופעם פחות. ואין נעשה רשע על ידי זה שפעם פוחת ופעם מוסיף, משום שהאמונה שלו קבועה.
ויהבי אגר אורותא לעתיק יומין. ומפרש בהסולם, זה שמעלין מ"ן לקבל קטנות דבינה, הנקרא ו"ק זהו השכר של עתיק יומין (זהר, אדרא, דף קי"ג אות פ"ח).
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". במדרש, "כה תאמר" אלו הנשים, אמור להם ראשי הדברים. "ותגיד לבני ישראל", אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולים לשמוע. ולמה לנשים, שהן מזורזות במצוות. דבר אחר, שהן מנהיגין את בניהן לתלמוד תורה, אמר רבי תחליפא דמן קיסרין כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם אני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה, לכך אמר כה תאמר לבית יעקב. ורבי יוחנן אמר "לבית יעקב", אלו סנהדרין שנאמר "בית יעקב לכו ונלכה".
אדם הראשון שורשו הוא עפר שאינו ראוי לזריעה, כמו שכתוב "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". שפירושו, שלולי התיקון של האדמה, שנקרא בחינת בינה אדום, לא היתה ראויה לקבלת השפע. וזה נקרא שאדם הראשון נולד מהול. ועל ידי חטא דעץ הדעת היה משוך בערלתו, היינו כמו שכתוב, "מעפר אתה ואל עפר תשוב", על ידי זה שהשיב על עצמו הערלה, שהוא הכלי קבלה לעצמו, הדורות שבאים אחריו כבר הושרש בהם הרצון לקבל.
אמונה נקראת בחינת למעלה מהדעת, ונקראת בחינת נוקבא, ובחינת חוק. ותורה נקרא בחינת בתוך הדעת, ונקרא משפט.
"שמיעה" נקראת אמונה, שצריכים להאמין מה שהוא שומע מה שאומרים לו, שהוא אמת. "ראיה" נקראת ידיעה, שאינו צריך להאמין, אם הוא רואה בעצמו.
"כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה". כי ענין גאוה הוא שהאדם לא מרגיש את שיפלותו, היינו שזהו חשיבות גדולה לאדם בזה שהוא משמש להבורא ולא שמשמש את עצמו. כי האדם הוא בריאה שפלה שלא כדאי לדאוג בשבילה, וללכת כל שנות חיו רק במטרה לשמש ולהנאות את עצמו, שזה נקרא לשמש את האדם.
"לא הביישן למד", ו"הוי זהיר בכבוד התורה". מדוע, כי האדם צריך להתבזות וללכת ללמוד. אם האדם זהיר בכבוד התורה, היינו שהרגיל את עצמו שהגוף שלו יכבד את התורה, שהתורה תהי אצלו דבר חשוב, אז הוא יכול לבזות את עצמו עבור התורה.
בשבת אסור לברר פסולת מתוך האוכל, רק אוכל מתוך פסולת. בגוף יש שניהם. ובשבת מבררים רק האוכל, רק מעשים טובים.
איך שייך לומר בחירה, הלא בית דין מענישים על העבירות לא תעשה, ויש ארבע מיתות בית דין ומלקות ומכות מרדות.
מוצאי ר"ה תשמ"ב
מלכות דעליון, נעשה כתר לתחתון.
דומם לפי עצמו יש לו שלימות.
צומח מוכרח מקום להתבטל בתוך הדומם.
ואחר כך יכול לצמוח בהמסך כלול אהבה ויראה.
אהבה ויראה נקרא שני מלאכים המשמשים להאדם להגיע להמטרה.
החזרת אח"פ ביוד ספירות נקרא עשרת ימי תשובה.
בזמן ההכנה ניתן להאדם להכשיר את עצמו בכל הענינים, היינו הן בימין והן בשמאל. היינו שיש לו דרכים על דרך להגיע אל התכלית. ויש לו דרכים על דרך שכבר הגיע להתכלית.
הנה אור החכמה נקרא בחינת השגת התורה וידיעה ברורה. וזהו מקובל בכלי של רצון לקבל. לכן אם אין האדם מוכשר, באופן שלא יקבל לעצמו, שאז הוא נופל לבחינת פירוד, אין אור מתפשט בו. מה שאם כן אור דחסדים, הנבחן שהכלי הוא רצון להשפיע, היינו בחינת ביטול לה', ואינו רוצה שום זכות קיום לעצמו, על זה לא היה צמצום.
טבע האדם, שיכול לוותר על תענוג קל בכדי שיקבל תענוג יותר גדול. לכן בזה אין נוהג ענין של בחירה.
מה שאם כן מי שעובד בעל מנת להשפיע, רק מטעם אמת, היינו שדרך האמיתי היא רק בעבודה על מנת להשפיע, בזה שייך בחירה. כי הוא בוחר לעבוד בדרך בהאמת, אף על פי שלא יהיה לו שום תענוג, ואף על פי שבדרך זה יש בחינת יסורים. וכל זה רק מטעם שהוא רוצה לבחור בהאמת (על דרך "מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקדוש ברוך הוא").
"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז.). שכינה נקראת בחינת מלכות, היינו בחינת חכמה. אבל הכנסת אורחים, שהיא בחינת חסדים, גדולה יותר. היינו, לאחר שיש לו חכמה, הוא צריך לחפש חסדים, אחרת החכמה אינה מתקיימת, מפני שחכמה מוכרחה להתלבש בלבוש של חסדים. ובגשמיות נותן המצוה לפי ערך השורש. כי בגשמיות אין הדברים כפשוטם.
יש בחינת רוחניות שאדם עושה לעצמו, היינו שמצייר לעצמו לזה הוא עובד, היינו לרוחניות זו כדאי לעבוד. וזה נקרא "מעשי ידי אדם", מה שהאדם יכול לצייר לעצמו שזה נקרא בבחינת רוחניות, לזה הוא מתפלל.
בענין התפילה, שצריך להיות בבחינת "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל". ויש לשאול אם האדם מסדר שבחו של מקום, שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ורחמיו על כל מעשיו, אם כן בטח שגם לו נתן ה' כל טוב ומילא כל מחסורו, ואם כן מה יש לו עוד להתפלל. ובשיעור שהוא שמח בחלקו, באותו שיעור הוא יכול לשבח אותו יתברך, אם כן מה יש לו עוד להוסיף.
האדם צריך לראות את שיפלות עצמו, מפני שיש בזה הרבה טעמים. ועיקר שיפלות היא לראות את האמת, היינו איך שתועלת עצמו היא יותר חשובה אצלו מתועלת ה'. היינו שאין האדם מסוגל לראות מה שהוא חוץ מתועלת עצמו.
"תניא, רבי נתן אומר, כשהוא שוחק אומר, הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים". "בשמים" הם בחינת ריח, שעולה ממטה למעלה, שהיא בחינת חכמה המתקבלת באצילות דווקא על ידי סדר הזה. מה שאם כן כשמקבלים חכמה מלמעלה למטה היא בחינת ג"ר, ואין שם מקום לחסדים, וחכמה בלי חסדים אינו מאירה. נמצא שבשמים נקראים בחינת חכמה.
בענין השתוות הצורה, שזהו תיקון שלא יהיה ענין נהמא דכסופא. אפשר לפרש על דרך הפשט, היות מה שמותר עליו יתברך מבחינה ממעשיך היכרנוך, שיש נחת רוח לו יתברך בזה שהוא משפיע להנבראים, המכונה רצונו להטיב לנבראיו. ובשביל זה גם התחתונים צריכים להגיע למידה זו, היינו שיהיה להם תענוג בעת שהם מושפעים. וזה נקרא בדברי חז"ל "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום".
"המתחיל במצוה, אומרים לו גמור", היינו על דרך "הבא לטהר מסייעין אותו". לכן המתחיל במצוה, היינו שבא לטהר, אומרים לו מן שמים, גמור, שפירושו שנותנים לו מן השמים כח.
הצדקה צריכה להיות בסתר, כמו שכתוב "מתן בסתר יכפה אף", היינו שלא יודע למי נותן. ומתנה הוא להיפך, כמו שאמרו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו", כמו שאמרו חז"ל, "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם" (שבת י:).
טוב להחזן שיש לו קהילה יפה וגדולה, אז הוא שליח ציבור עבור ציבור גדול ומכובד. אם כן גדלותו של החזן נמדדת לפי גדלות הציבור, היינו בכמות ובאיכות. "כמות", כמשמעו, קהל גדול והרבה אנשים. ו"באיכות", היינו שכולם שומעים למה שהחזן מוציא מפיו, ולא שחלק מהקהל עוסקים בשאר ענינים, ואין להם ענין לשמוע מה שהחזן אומר.
"כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו" (שבת ק"ה ע"ב). ויש להבין למה מוחלין לו על כל עוונותיו, אם מוריד דמעות על אדם כשר. מהי הסיבה שבגללה ימחלו לו על עוונותיו. ועוד יש להבין לשם מה הקדוש ברוך הוא סופרן, לאיזה חשבון הוא צריך להגיע. ובשביל מה מניחן בבית גנזיו, למה הוא צריך אותן.
"אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". ויש לשאול הלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואם כן זהו ההיפך מהמטרה.
הקדוש ברוך הוא שולח רפואה קודם למכה. ויש לשאול אם אין מכה איך שייך לשון רפואה.
"ויאמר אלקים תדשא הארץ... עץ פרי". ופירש רש"י, שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי", ולא ה"עץ פרי". לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה, כמו שכתוב "ארורה האדמה בעבורך". והמפרשים הקשו איך שייך לומר שהארץ לא שמעה בקול ה'. וכי הארץ היא בעלת בחירה. וכמו כן הקשו, ומדוע לא נענשה תיכף הארץ, אלא נענשה ביחד עם אדם הראשון.
"בראשית", ופירש רש"י, "אמר ר' יהודה, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה הטעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ויש להבין מדוע נתן להם לכתחילה, הלא היה יכול לתת להם שאר ארצות, שהרי העולם הוא גדול, ולמה נתן להם ארץ כנען.
"וירא ה'... לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". ויש להבין, איך שייך לומר שרק אחר המבול ראה ה' כי יצר לב האדם רע. וכי אפשר חס ושלום לומר שלפני כן לא היה יודע על כך.
"נח איש צדיק". מפרש אבן עזרא, "צדיק" במעשים טובים, "תמים" בלב. "בדורותיו", יש דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. כי בדורות של רשעים, היינו שהמחשבות של הדור הן שלא כדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הגוף לפעמים דורש לשבח, היינו שדעתו עם הדורות שלו.
"עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה את התיבה, וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר". ענין המבול הוא מים הזדונים. שבזמן שבאה לאדם שאלת "מי", שהיא שאלת פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", וכמו כן שאלת רשע "מה העבודה הזאת לכם". ומב' אלה, היינו מ" מי" ומ" מה" נעשה מים שהוא המבול, שעל ידי זה נימח כל היקום שיש להאדם בהקדושה.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". במדרש "שמעי בת וראי והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך, ויתאו המלך יפיך".
"כל שרוח המקום נוחה הימנו, רוח הבריות נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו".
מוחא וליבא. היינו שהאדם נהנה ושמח מזה שהקדוש ברוך הוא נתן לו מקום אמונה. וכמו כן הוא שמח בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לו מקום עבודה בליבא. ו"בזמן שאדם מצטער השכינה מה אומרת, קלני מראש וקלני מזרועי".
בפסוק "כי על כן עברתם על עבדכם", ופירש רש"י "כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם עלי לכבודי".
בזהר (וירא דף נ"ב אות קס"ג), כתוב:" שלמדנו, בשעה שהקדוש ברוך הוא אוהב את האדם שולח לו מתנה. ומה היא המתנה - עני כדי שיזכה על ידו, וכיון שזכה על ידו, הקדוש ברוך הוא ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי שכאשר יבוא הדין לעולם יזהר בו המחבל להזיקו, שנושא עיניו ורואה לאותו הרשימו, אז מסתלק ממנו ונזהר בו, משום זה הקדים לו הקדוש ברוך הוא במה שיזכה לזה".
איתא בזהר הקדוש, "עץ הדעת טוב ורע, זכו טוב, לא זכו רע". ומפורש בהסולם, אם הוא זוכה, אזי מדת הדין, שהיא הבחינה ד' הבלתי ממותקת, גנוזה, ומדת הרחמים מגולה, היינו המלכות הממותקת במדת הרחמים מגולה. מה שאם כן לא זכה הוא להיפך.
בזהר על פסוק "וירא אליו ה' באלוני ממרא", שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. אלא משום שנתן לו עצה על ברית מילה. כי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שימול את עצמו, הלך להועץ עם חביריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה ואתה תצער את עצמך. אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב שעבר על העולם וכו' וירדו מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם, והקדוש ברוך הוא הצילך מכולם, ואיש לא יכל לעשות לך רע. קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקדוש ברוך הוא לממרא, אתה נתת לו עצה על המילה חייך איני מתגלה אלא בהיכל שלך. וזהו שכתוב באלוני ממרא.
שאלה: אם אין השתוות הצורה בין ב' אנשים, רואים שכל אחד מתרחק מהשני. ואם כן מטרם שאדם תיקן את עצמו שיהיו כל מעשיו לשם שמים, היינו בעל מנת להשפיע, אם כן יש שינוי צורה בין הבורא להנבראים. אם כן איך אפשר להתקרב אליו. ואם כן איך אנחנו מתפללים לה', הלא הוא רחוק מאתנו, ואנחנו מרוחקים ממנו.
במדרש "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ולכאורה יש לדקדק מה השיב לו השם יתברך, שהוא ופמליא שלו יבואו אצלו, אחרי שחשקו של אברהם היה לקיים מצות הכנסת אורחים.
"ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר". ומובא בבעל הטורים: י' פעמים "בני חת" בפרשה לפי שהמברר מקחו של תלמיד חכם, כאילו קיים עשרת הדברות שיש בהם י' פעמים אות "חת". ולהבין מדוע המברר מקח לתלמיד חכם, כאילו קיים עשרת הדברות. וכמו כן מה ההוכחה מהפסוק.
במדרש לקח טוב, בפרשת חיי שרה, על פסוק "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", רבי יהודה אומר, זו גבורה. רבי נחמיה אומר, זו ברכה.
מובא בהספרים הקדושים ענין "ברא מזכה אבא", היינו מה שאבא לא היה יכול להשלים, אזי הברא מזכה אותו, במה שמשלים את חלק אביו. ונמצא בזה הוא משלימו. ולכן לא היו לאברהם בנים, כי שניהם היו שלמים. ועל ידי הוספת ה' לאברהם, כבר מצא מקום חסרון, שעליו היה כבר מקום להתפלל על בנים. וכמו כן יצחק לא מצא מקום חסרון ועל ידי התפילה המציא לו הקדוש ברוך הוא מקום חסרון, שעל זה היה יכול להתפלל. וכמו כן רחל הצדקת היתה יפת תואר ויפת מראה, שלא היה לה מקום חסרון. ועל זה אמרה רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".
להבין מה שאמרו חז"ל ברא מזכה אבא ואין אבא מזכה ברא, אחז המלך שהיה רשע גמור, יש לו עולם הבא בזכות בנו חזקיה שהיה צדיק, אבל מנשה בן חזקיה, אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שחזקיה אביו היה צדיק (סנהדרין ק"ד).
על פסוק "אברהם הוליד את יצחק", מפרשים שקלסתר פנים של יצחק היה דומה לשל אברהם, וכולם העידו שאברהם הוליד את יצחק. ויש להקשות שהרי הכתוב אומר "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", ולא מפרש מיהן התולדות, אלא שהפסוק מפרש על תולדות יצחק, ש"אברהם הוליד את יצחק".
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל". ומפרש הזהר הקדוש "בתואל - בת בתו של אל". ויש לפרש שכוונתו שבהיות האדם בן ארבעים, היינו שזכה לבינה, הנקרא בן ארבעים לבינה, קיבל עליו לקיים התורה ומצוות. "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא", היינו שלא ראה שום הבנה בתורה ומצוות, היינו באותה הבנה שהיה לו בעת קבלת עליו עול תורה ומצוות לא ניתוסף אצלו שום הבנה, והיה משתוקק לבנים, להבנה.
"ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'". ויש לשאול למה דווקא מאה שערים, מדוע לא מאה וחמשים, שהוא יותר חשוב ממאה. ומדוע אם הפסוק רוצה להפליג הפלגה גדולה אינו מוצא רק מאה שערים. עוד יש לשאול, "ויברכהו ה'" היה צריך לומר לפני "וימצא מאה", ומכאן משמע שלאחר שזכה למאה שערים עוד יש מקום לברכת ה'. ומה היה חסר לו, שתהיה הברכה על מה לחול. ועוד יש לשאול, על הפסוק "כי גדול מאוד" פירש רש"י, שהיו אומרים זבל ופרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. הגם שיש על זה הרבה פירושים, על דרך הפשט עדיין נשאר קשה.
ידים ורגלים הן ב' הפכים. כי "ידים" פירושו מה שמשיגים, מלשון "כי תשיג יד". ורגלים הן בחינת "מרגלים", היינו שעוד לא יודעים מה שיש שם, שהולכים עכשיו לרגל את הארץ. ועיקר התקדמות האדם היא על ידי רגלים, שהן הולכות ממקום זה, לרמז שעושים תמיד ביקורת על המעשים, לראות אם הארץ טובה אם לא.
"שערי שמים פתח, ואוצרך הטוב לנו תפתח". יש להבין מה זה אוצרך הטוב.
במדרש תנחומא, "וירא יעקב כי יש שבר", זה שאומר הכתוב "אשרי שאל יעקב בעזרו". למה לא נאמר שאל אברהם, או שאל יצחק, אלא שאל יעקב, אלא מלמד שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם, לא על יצחק, אלא על יעקב, שנאמר "וה' נצב עליו".
בזהר הקדוש מביא, ד' מלכים היו, מה שאל זה לא שאל זה. דוד אמר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אסא היה מתירא יותר... הוא רצה לרדוף אחר אויביו ולא להלחם עמהם, והקדוש ברוך הוא יהרוג אותם. יהושפט גם כן היה מבקש ואמר אני איני יכול לרדוף ולא להרוג אותם, אלא אני אזמר ואתה תהרוג אותם, והקדוש ברוך הוא עשה לו כן. חזקיה מלך יהודה גם כן אמר, אני איני יכול לא לזמר, ולא לרדוף, ולא לערוך מלחמה... מה כתיב "ויהי בלילה... ויך במחנה אשור", וחזקיה היה יושב בביתו והקדוש ברוך הוא הורג אותם (הסולם, אות קכא).
"כל דאלים גבר". "איתתך גוצא גחין ותלחוש לה" (בבא מציעא נ"ט.). כי בבחינת עבודת ה' בדרך האמת, כשבא לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת, אם כן אין שם דעת שתהיה לו היכולת עם השכל שלו להבין את הכדאיות של קבלת עבודה בעל מנת להשפיע, אלא "כל דאלים", היינו שרק בבחינת הכוח יכולים להכריע, ולא עם בחינת המוח.
בהסולם דף ד' מפרש שם, "ויגש אליו יהודה, כי יהודא הוא סוד הנוקבא, דהיינו תפלה, ויוסף הוא סוד גאולה". ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה לזווג, עד "ולא יכול יוסף להתאפק", וגילה להם המוחין הללו. על הנ"ל נוכל לפרש את הפסוק "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה". הנה כאן הוא מביא סדר איך לגשת לתפילה ולבקש מה' שיושיע לו.
מחמיר לעצמו ומקל לאחרים. היינו מה שאחרים עושים, ולא חשוב כמה תורה וכמה מצוות, הוא מבין שאחרים לא היה להם אותה הבנה כפי מה שיש לו. לכן כמה שהם עושים הוא טוב, היינו שמקל, שכל מה שאחרים עושים הוא כשר בעיניו.
"לבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות".
בדרך סדר העבודה יש להבחין: א) בחינת "ממון", היינו בחינת מעשה של תורה ומצוות, שעל המעשה אין מה להוסיף, על דרך שאמרו חז"ל "לא תוסיף ולא תגרע". לכן נקרא זה ממון, היינו שלימות, וזוהי בחינת צדיקים שהולכים בדרך הימין.
"והנה ה' נצב עליו, ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך... הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך". ופירש רש"י, על הקושיא מה חשוב הד' אמות שהוא שוכב עליה. ומביא דרשות חז"ל, "קיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו, כד' אמות שזה מקומו של אדם".
השאלה: אם האדם עושה הכל בעל מנת לקבל, היינו שכל מה שעושה הוא רק על הכוונה לתועלת עצמו, אם כן מהו ההבדל בין שנהנה מדברים גשמיים או שמקבל הנאה מדברי תורה.
מאי אור, רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי (ריש פסחים).
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום". ויצא יעקב, מובא בזהר הקדוש, מבאר שבע, מארץ ישראל. "וילך חרנה", חוץ לארץ. הנה חז"ל אמרו, שאברהם ויצחק תיקנו תפלת שחרית ומנחה שהן חובה, ויעקב תפילת ערבית, שהיא רשות (ברכות כו:). ויש להבין מדוע תפילתו של יעקב, שהוא בחיר שבאבות, הנקרא יעקב שלמתא, שהוציא י"ב שבטים, לא תהיה תפילת חובה, כמו התפילות של אברהם ויצחק.
"והנה סולם מוצב ארצה". מהו סולם, הוא דרגה שכל שאר המדרגות תלויות בו, דהיינו הנוקבא שהיא השאר לכל המדרגות (זהר דף כ"ט ובהסולם). "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", אלו הם הממונים של כל העמים, העולים ויורדים בסולם הזה. וכאשר ישראל חוטאים נשפל הסולם, ואילו הממונים עולים. וכשישראל מטיבים מעשיהם מתעלה הסולם וכל הממונים יורדים למטה (אות נ"ג בהסולם).
בזהר וישב, "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו"... ויהי כהיום הזה, יומא דיצר הרע שלטא בעלמא... אימתי יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי או להשתדלא באורייתא ולמעבד פקודי אורייתא (וישב סט). ב"נשמת" אנו אומרים "שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע, מי ידמה לך ומי יערוך לך". לכאורה צריך לשאול מהו דווקא התפילה של העני והדל. וכנראה שכוונתו שהשועה והצעקה הן על מה שכתוב אחר כך, היינו "מי ידמה ומי ישוה". לכאורה, איך אפשר על דעתו של אדם להדמות להקדוש ברוך הוא.
ואפשר לפרש, היות שיש ג' מינים בעבודת ה', שבכל אחד מהן נוהג ענין יצר הרע ויצר הטוב.
"וירא כי לא יכול לו", מה עבד, מיד "ויגע בכף ירכו" דאתחכם לקבליה, אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". ולא הכירו.
בזהר (בהסולם וישלח דף ל"ג אות קי"א), על פסוק "ויגע בכף ירכו", דהיינו בתומכי התורה, שנתחכם כנגדו. אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד. ובאות ק"ח בהסולם כתוב שם, ומשום שאין מי שיסמוך את התורה, שהוא זעיר אנפין כראוי, נעשו הסומכים דזעיר אנפין חלשים, דהיינו נצח והוד דזעיר אנפין המכונים סומכים, וגורמים שיתגבר אותו שאין לו שוקיים ורגלים לעמוד עליהם, שהוא הנחש הקדמוני.
"וישלח יעקב", ופירש רש"י, מלאכים ממש. ויש לפרש ענין "מלאכים ממש" ששלח יעקב לעשו. הנה לפי מה שמפרשים, שיעקב הוא בחינת אדם העוסק בתורה ומצוות, ועשו הוא היצר הרע, מה שייך לומר ששלח מלאכים ממש ליצר הרע.
המפרשים הקשו על הכתוב, "וירא יעקב מאד ויצר לו". הלא השם יתברך במראה הסולם שהראה לו הבטיחו לשמרו בכל אשר ילך, כמו שכתוב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ואהיה עמך". אם כן למה היה צריך להתפלל "הצילני נא מיד אחי מיד עשו".
ר' שמעון אמר תא חזי כתיב, "טוב ילד מסכן וחכם"... דאיהו יצר הטוב. אבל טוב ילד, הדא הוא דכתיב "נער הייתי גם זקנתי". ודבר אחר, הוא נער, דאיהו ילד מסכן, דלית ליה מגרמיה כלום. ואמאי אקרי "נער" בגין דאית ליה חדיתו דסיהרא דמתחדשא תדיר, ותדיר איהו ילד... וחכם בגין דחכמה שריה ביה. "ממלך זקן כסיל" דא הוא יצר הרע... מן יומא דהוי לא נפיק ממסאבותיה. "ילד", דהא מיומין זעירין עימה דברנש, והא מתליסר שנין ואילך.
ויש לשאול, דמכאן משמע אצל אדם שהוא בן עשרים שהיצר הרע הוא בן עשרים נקרא זקן. ואדם כשהוא בן שבעים שהיצר הטוב הוא בן חמש ושבע נקרא ילד.
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מקשים, מדוע לא כתוב בארץ מגורי אבותיו, ומדוע דווקא במגורי יצחק. ויש לפרש כי זה ידוע, שיעקב הוא בחינת קו אמצעי, שמתפקידו הוא לתקן את הקו שמאל, הנקרא "פחד יצחק". מה שאם כן להקו ימין אין במידותיו של יעקב לתקן. כי מבואר בהסולם שקו אמצעי נוטה לחסד. לכן אין לנו מה להוסיף להקו ימין. מה שאם כן יצחק, שהוא בחינת דין, אז בא יעקב ומתיישב את עצמו בקו שמאל, בכדי לתקן אותו עם מדת הרחמים. ורש"י מביא, מ"א דורש תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף משום כמה דברים. אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו. וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להורגו.
אמר רבי יצחק, אי נחשין ועקרבין הוי ביה אמאי כתיב בראובן "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", וכי לא חייש ראובן להאי דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקין ליה... אלא חמא ראובן דנזקא אשתכח בידיהו דאחוהי בגין דידע כמה שאנין ליה... בגין דהכא אתר דנחשי ועקרבים, אי איהו צדיקא קדוש ברוך הוא ירחיש ליה ניסא, ולזימנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מינייהו, אבל כיון דיתמסר בידי דשנאוי זעירין אינון דיכלין לאשתזבא (וישב ד' קפ"ה ע"א).
"כל מקדש שביעי כראוי לו... שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". יש להבין מהו הפירוש "על פי פעלו". ומהו החידוש, הלא גם בגשמיות מקבל שכר רק על פי פעלו. ומי שעובד שעות נוספות מקבל שכר רב יותר ממי שאינו עובד שעות נוספות. אם כן מהו החידוש שאומר "שכרו הרבה מאוד". ואחר כך אומר שיקבל שכר רק על פי פעלו.
"אמר רבי חייא תהוונא על האי קרא דכתיב, כי שומע אל אביונים ה', וכי אל אביונים שומע ולא לאחרא. אמר רבי שמעון, בגין דאינון קרובין יתיר למלכא, דכתיב, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... תו אמר רבי שמעון, תא חזי, כל אינון בני עלמא, אתחזיין קמי קודשא בריך הוא, בגופא ונפשא, ומסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודוי, וקודשא בריך הוא קריב לנפשא יתיר מגופא". ומפרש הסולם וזה לשונו, ועני אינו נראה לפני הקדוש ברוך הוא אלא בנפש לבד, כי גופו שבור, והקדוש ברוך הוא קרוב לנפש יותר מלגוף (זהר ד' ק"ג אות שס"ז).
"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף".
ויתיצבו בתחתית ההר. אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר (שבת פח.).
ענין שומר שבת, מה תפקידו מבחינת המוסר. האדם צריך לשמור את עצמו מהמפריעים להתגלות קדושת השבת. כי ענין יומין דחול הוא מקום עבודה, שהאדם צריך להתיגע את עצמו לבטל את הרצון לקבל, שעליו היה הצמצום וההסתרה, שלא להרגיש את מציאות ה', והגם שמאמין ש"מלא כל הארץ כבודו", אבל לא מרגיש זה מסיבת הצמצום, שנעשה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא.
"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". וברש"י, "על כנפי נשרים, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני". וענין החץ הוא מלשון "חציצה", כמו שאמרו על פסוק "ויסב חזקיה פניו אל הקיר", מכאן שלא יהא דבר חוצץ בינו להקיר (ברכות ה:). וכמו כן מלשון "מחיצה". שענין חציצה הוא בחינת פירוד שמפריד בין שני דברים. ובענין מחיצה מבואר בבבא בתרא, "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע". ומפרש שם, ש"מחיצה פירושו גודא, היינו כותל המפסקת. ואימא מחיצה פלוגתא, כדכתיב ותהי מחצת העדה". משמע שמחיצה, היינו בחינה שמחלקת את הדבר לשניים. וכן בתהילים "חיציך שנונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך" (מ"ה, ו').
"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". זהו היום פירושו זהו נקרא יום, ולא דבר אחר. ומהו בזמן שיעשה ה', שכל אחד ואחד יבוא לידי השגה ש"נגילה ונשמחה בו".
בעל הטורים מפרש על המאמר, "ולא נסמכה פרשת דיינים לפרשת מזבח, לומר לך, המעמיד דיין הגון כאילו בנה מזבח". ולומד את זה ממה שאמרו חז"ל, "המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו בנה במה אצל המזבח" (סנהדרין ז:). משמע, שאם מעמיד דיין הגון כאילו בנה מזבח.
יש לעכו"ם שופטים ויש לישראל שופטים, ואין אתה יודע מה ביניהן, משל לחולה שנכנס הרופא אצלו לבקרו. אמר לבני ביתו האכילוהו כל מה שהוא מבקש. נכנס אצל אחר, אמר להם הזהרו בו שלא יאכל דבר פלוני. אמרו לו, לראשון אמרת שיאכל מה שירצה, ולשני אמרת שלא יאכל דבר פלוני. אמר להם הראשון אינו לחיים, לפיכך אמרתי לו שיאכל מה שירצה. אבל זה שהוא לחיים, אמרתי הזהרו בו. כך לעכו"ם שופטים ואינן עוסקים בתורה ואינן עושין אותה, שנאמר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ'). אבל המצוות מה כתוב בהן "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח) (מדרש רבה, ד"ה ואלה המשפטים).
"ויקחו לי תרומה". לי, פירש רש"י, לי לשמי. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ופירש רש"י, לשון נדבה והוא לשון רצון טוב. "תקחו את תרומתי", תקחו, משמע בעל כורחם. והוא בסתירה ל"ידבנו", שמשמע רצון טוב ולא על דרך הכפיה. בזהר הקדוש, תרומה תרומ-ה, שצריך להעלות את ה' שהוא המלכות. וכמו כן בזהר הקדוש, תשובה, תשוב-ה לגבי ו', היינו שהאדם צריך להעלות את ה', שהיא בחינת שכינתא בעפרא.
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ופרש רש"י, לי, לשמי. אשר ידבנו לבו, ופירש רש"י, לשון נדבה והוא לשון רצון טוב.
"אמר רבי שמעון, הקדוש ברוך הוא לא ניסה את איוב, ולא בא עמו בנסיון כנסיון שאר הצדיקים, שהרי לא כתוב בו, והאלקים נסה את איוב... ולא נאמר לו שיתן, אבל נמסר ביד המקטרג בדינו של הקדוש ברוך הוא" (זהר תצוה ד' ט"ז אות מ"א בהסולם).
"ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". פירש רש"י, נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, היינו שהשם נחלק לחציו. להבין את זה צריכין להקדים את הפסוק, "בי-ה ה' צור עולמים", היינו שבב' אותיות "י-ה" של ה' צייר את העולמות.
"נושא עון". שהקדוש ברוך הוא חוטף שטר של עונות, ועל ידי זה נעשה הכרעה לכף זכות (מובא בתורה תמימה). ויש להבין, שבזמן שחציו זכיות וחציו עונות, איך יש ביכולת האדם להכריע לכף זכות. אלא העצה היא תפילה, היינו שיתפלל לה' שיחטוף שטר של עונות, ועל ידי זה יהיה בידו להכריע.
"כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו... מחצית השקל... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". יש לשאול: א) מהו לשון ראש. ב) כופר נפשו, מהו החטא, שצריך לתת כופר נפשו, שהוא ענין כפרה. ג) למה דווקא מחצית השקל, ולמה לא יתנו דבר שלם, היינו שקל שלם.
זה ידוע שיש בחינת כלל ובחינת פרט. הכלל ישראל נקרא בחינת "דומם". וזה בחינת "בהמה", שהיא בחינת נפש, מלשון נפישה, שיש לה רק תנועה כללית, לכל מין ומין יש בחינה מיוחדת לכולם.
מה שאם כן בחינת "צומח" יש להם תנועה פרטית. וזה נקרא בחינת "אדם", "כי האדם עץ השדה". שעל צומח יש תמיד חידוש, שמתגדל והולך.
"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל". ויש להבין מה ענין זה שמספר משה לבני ישראל, "ראו קרא ה' בשם בצלאל".
"קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה". ענין שצריכים לקחת מאתכם, הכוונה מאתכם ממש, היינו מגופו של אדם ממש. ופירשו בזהר הקדוש, תרומה פירושו תרום ה', שצריכים להעלות את ה' לה- ו'. וכעין זה כתוב בזהר הקדוש, תשובה נקרא תשוב ה' לגבי ו', שענינו הוא, מפרש בהסולם, שה' נקרא מלכות, שהוא ענין הכלי המקבל צריך להשיב אותו לו', שו' נקרא המשפיע. ובזמן שהאדם עוסק בעניני השפעה, אז בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אז הוא גורם בשורש נשמתו מה שיכלל בהמלכות, שגם תהיה בעל מנת להשפיע, כמו שהאדם דלמטה עוסק בהשפעה. וזה נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
"אלה פקודי המשכן משכן העדות". במדרש רבה, מהו משכן שתי פעמים. אמר רבי שמואל שנתמשכן שתי פעמים. זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים "חבול חבלנו". ואין חבול אלא משכון, שנאמר "לא יחבול". מהו העדות. אמר רבי שמעון, עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל.
"אלה פקודי המשכן משכן העדות". ופירש רש"י, משכן העדות, עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם. ושם בדעת זקנים מביא דבר אחר, שהיה עדות למשה. כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן, אמר להם משה, רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזר ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים.
בזהר הקדוש (פקודי): "ליתן מחצית השקל... אבנא לישקל בה דא יוד, ו' ממוצע בין שני ההין... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו'".