"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. מהו אחד, זו כנסת ישראל, המאחדת בהקדוש ברוך הוא, שהוא זעיר אנפין. שאמר רבי שמעון הזווג דדכר ונוקבא נקרא אחד. כי בהמקום שהנוקבא שורה נקרא אחד. מהו הטעם, הוא משום שזכר בלי נוקבא נקרא חצי גוף, וחצי אינו אחד. וכשמתחברים יחד ב' חצאי גוף נעשה גוף אחד, ואז נקראים אחד" (זהר הקדוש ויקרא, אות ק"א).
"אשה כי תזריע. תנינן אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. רבי אחא אמר הא תנינן דקודשא בריך הוא גזר על ההיא טיפא אי איהו דכר או איהו נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. אמר רבי יוסי ודאי קודשא בריך הוא אבחין בין טיפה דדכורא ובין טיפה דנוקבא, ובגין דאבחין גזר עליו או להוי דכר או נוקבא" (זהר אות ט'). הקושיא היא, אם אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, אם כן כבר לא צריכין לגזירת הקדוש ברוך הוא. ורבי יוסי מתרץ, ודאי שהקדוש ברוך הוא מבחין ומשום שהבחין גזר עליה. ובתירוץ אין שום ביאור.
"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן". ופירש רש"י, לפי שהנגעים באים על לשון הרע.
עיקר הלשון הרע הוא בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שהמחשבה דיבור מעשה יהיו בעל מנת להשפיע. אז בא הגוף ומדבר לשון הרע, היינו שאין כדאי לעבוד על בחינה זו.
"ודבֵּר דָבר. שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול" (שבת קיג.). היינו שבת נקראת קדושה, שבת קודש. וחול נקרא דברים חולניים, שהוא מעשי הגוף. יש זמן שמדברים מתכונת הגוף, ממחשבותיו ורצונותיו והרגשותיו הרעים, איך שצריכים לתקנם כדי שיהיה מוכשר לקבל קדושה. וזה נקרא עבודת חול, שהיא בחינת תיקון הגוף.
"שור או כשב או עז כי יולד". שור בן אמו קרוי שור, משום שמה שיכול להשיג כבר השיג ביום הראשון. לכן אלו אנשים שאינם שייכים בחינת מדבר, אלא לבחינת חיה, את השכל שהם השיגו ביום הולדם, היינו ביום שיכנסו לבר מצוה, עם השכל הזה הם חיים כל הזמן. ואין בהם בחינת תוספות אלא בכמות, משום שהוא שכל קטן בערך מה שיש להשיג בשכל התורה. לכן מה שמשיג ביום ראשון, עם זה הוא חי עד הסוף.
"ששת ימים תעשה מלאכה... אמר רבי יוסי... ולא כתיב בששת... ששת ימים העליונים חג"ת נ"ה שמהם נפעלו כל מעשי בראשית, דבר יום ביומו... אמר רבי יצחק... רבי חייא אמר, משום שמותר לעשות בהם מלאכה אף על פי שהם בחינת זעיר אנפין, לכן התקינו הבדלה. ושואל מהי הבדלה, וכי הם היו מעורבים זה בזה. ומשיב אלא קדש היא דבר בפני עצמו, והבדלה היא בין חול לקודש" וכו' (זהר אמור, בהסולם אות קי"ב).
בזהר בהר פתח רבי אלעזר, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה, דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה ודא אקרי שבת הארץ, ודאי חירות אית בה נייחא בה, כמה דשבת נייחא נייחא דכלא נייחא הוא, דרוחא וגופא.
ענין הפיקוד, שנכנסו לחשבון אלו שהם יכולים להכנס לעבודת ה' שהוא מבן כ' לעונשין. וענין התפקיד שיש לעשות בעבודת ה' מובא בסוף הפטרה, שכתוב "וארשתיך לי לעולם". שענין הקדוש ברוך הוא לוקח לו בחינת אירוסין אלו שרוצים להכנס לעבודת ה' לעולם, לא שרוצים היום כאן ומחר הולכים אחרי הרצון לקבל, אלא דווקא שהאדם מחליט שהוא רוצה להיות דבוק בה' לעולם.
"ישראל קדושים הם". יש לו ואינו רוצה, רוצה ואין לו. אינו רוצה על מנת להשפיע, יש לו תורה ומצוות ויראת שמים. רוצה על מנת להשפיע, אז אין לו לא תורה ומצוות ולא יראת שמים. אינו רוצה בעל מנת להשפיע נקרא בחינת "כל העולם אומרים לך צדיק אתה". רוצה בעל מנת להשפיע, אז הוא בבחינת "היה בעיניך כרשע".
יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
המקור של הדין הוא נמשך מהמציאות. כי בזמן שהרשע בא וטוען "מה העבודה הזאת לכם", מה אומרים לו, "הקהה את שיניו". היינו שאין שום שכל לענות, אלא הכל הוא למעלה מהדעת. וזה נבחן "כל דאלים הוא גובר", פעם היצר טוב ופעם היצר הרע. ולפי השכל אין שום הסברה לברר הטוב מפני הרע, אלא רק בכח.
"נדר נזיר להזיר לה'". ופירש רש"י, לה', היינו לשם שמים. ופירשו המפרשים, שאינו מנזר את עצמו מן היין, מטעם שמזיק לו היין לבריאותו או שמביא לידי שיכרות וסובל מזה בזיונות, אלא שמבין שעל ידי זה יקרב את עצמו לה'. ושם שייך דין של טומאה. שאז "ימים הראשונים יפלו", היינו שחוזר לראש, היינו שצריך להתחיל עבודתו מחדש.
כשאדם רוצה לקנות איזה חפץ, וצריך לשלם עבורו תמורה, אז צריכים למתווך בין המוכר להקונה. המתווך נותן להבין להקונה שחפץ שוה יותר מכפי התמורה שהוא צריך לשלם, היינו שהמוכר אינו דורש תשלום רב כל כך עבור הסחורה ששוה הרבה. לכן ספרי מוסר נותנים להבין מה שהאדם צריך לוותר על גשמיות בכדי להשיג רוחניות. והם מלמדים שכל התענוגים הגשמיים הם רק תענוג המדומה, שאין לו שום ערך. אם כן הוא לא נותן תמורה גדולה כל כך בכדי להשיג רוחניות.
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה... בלתי אל המן עינינו". יש לשאול: א) מהו "התאוו", תאוה סתם, והיה לו לומר, התאוו לבשר. ב) מה שייכות לבקשת בשר מה שהיו אוכלים דגים. ג) מה לשון "חינם". ד) הלא לא התרעמו על המינים דחשיב להו אלא הבשר, ובשביל איזה צורך חשיב להו כל המינים. ה) פירש רש"י, וכי לא היה להם בשר, אלא שהיו מבקשים עלילה. ויש להבין, דאין מדרך המתעולל לבקש דבר שאפשר לו ליתן תיכף ומיד, דהיינו בשר שהיה מצוי להם.
"בהעלותך את הנרות", זה שאמר הכתוב "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותכם, שנאמר "דנהורא עמה שרגא", וכתיב "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה", בא ללמדך שאינו צריך לנרות של בשר ודם וכו' ולמה צוה אתכם, לזכותכם, לכך נאמר "בהעלותך את הנרות" ה' חפץ למען צדקו (מדרש רבה).
"וזה מעשה המנורה". ופירש רש"י שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה. "מקשה", עשת של ככר זהב היתה ומקיש בקורנס וכו'. "כן עשה את המנורה", מקום אחר, על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה. "ומחוץ לפרוכת העדות יערוך אותה".
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה". ופירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ומקשים המפרשים, מה הווא אמינא שלא יקיים ציווי ה' וכו'.
כתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". כמו כן אמרו חז"ל, "יאה עניותא לישראל" (חגיגה ט:).
"שלח", פירש רש"י, אני איני מצוה לך... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות. מדוע. מרגלים אמרו אמת. אלא צריכים להאמין למעלה מהדעת שזה טוב.
"שלח לך". ופירש רש"י, לדעתך. ידוע, כי ענין שליחת מרגלים לתור את ארץ ישראל הוא ענין קבלת המלכות שמים. כי יש לאדם מרגלים, שרואים תמיד אם יש כדאי ללכת בדרך ה' על דרך האמת, הנקרא לשם שמים. התורה מבטחת לנו כי היא ארץ זבת חלב ודבש. אבל הגוף ששלח מרגלים לתור את הארץ, הוא רואה שאין שם תועלת עצמו, ואז אין הגוף מסכים ללכת לארץ, הנקרא "מלכות שמים".
"האי צורבא דרבנן דרחים להו כל בני מתא, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא".
ענין רחוק, היינו שיש הבדל בבחינת החשיבות בין אחד להשני.
ימין נקרא חסד, בחינת "כי חפץ חסד הוא", שהוא בחינת שמח בחלקו, היינו שהוא מסתפק במועט. שזה נקרא על דרך שביאר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על פסוק "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" וכו', שהם מחמירים על עצמם עד כזית ועד כביצה, הוא אמר, "עד כזית", כמו שאמרה היונה, מוטב יהו מזונותי מרורין כזית בידי הקדוש ברוך הוא וכו'. "ועד כביצה", הגם שמהביצה יצא אפרוח בעל חיים, אבל בזמן שעדיין כביצה, אז אין לו חיים, מכל מקום מחמירים, אף על פי שהדין ואכלת ושבעת וברכת, היינו אכילה שיש בה שביעה. וזה נקרא "שמח בחלקו".
לבאר ענין מחלוקת קרח ומשה. הנה משה אמר שכל מה שטען קרח לא היה נגד משה אלא נגד ה'. וקרח טען שבה' הוא מאמין, כמו שכתוב "כל העדה כולם קדושים". ודרשת חז"ל, כולם שמעו בסיני "אנכי ה' אלקיך", אלא הוא לא רוצה להאמין במשה רבנו עליו השלום. ואומנם מטרם שהיתה לו נגיעה פרטית, היינו שהיה צריך לתת ויתור גדול, היה מאמין במשה רבנו עליו השלום. אלא אחר שראה שאליצפן נעשה לנשיא, והוא הבין לפי שכלו שמגיעה לו הנשיאות, והיה צריך להאמין למשה רבנו עליו השלום על זה שכך צוה ה', ממילא האמונה שלו במשה רבנו עליו השלום כבר לא היתה כל כך גדולה.
"ויקח קרח, לקח עצה רעה לעצמו", כי "עצת ה' לעולם תעמוד". הנה מדרך האדם הוא לעשות מה שהשכל מחייב לו, שזה יהיה טוב בשבילו, ואת זה יכול לעשות. מה שאם כן מה שאין השכל מחייב קשה לו לעשות, ומכל שכן מה שהוא כנגד השכל. לכן שאל, טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, או בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'.
"אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". המעשה שהאדם עושה נקרא "אב". והכוונה שהוא מכוון על המעשה נקרא "תולדה", היינו שמקודם נעשה ואחר כך נשמע.
ויש להבחין בהמעשה ב' בחינות: מעשה של השפעה, נקרא מעשה של צדיק. ומעשה של קבלה נקרא רשע. וכשהאדם הולך להתפלל שיתנו לו הכח שיוכל תמיד לכוון לעשות לשם שמים, נקרא זה "צדיק בן צדיק". ואם מתפלל שיתנו לו הכח לכוון לשם שמים בכלי דקבלה, נקרא זה תפילת "צדיק בן רשע".
בזהר הקדוש הקשה על מה שכתוב "זאת חקת התורה", למה שכתוב "וזאת התורה". ומתרץ, "וזאת", היינו יחוד הוא כלל ופרט יחד, ו' הוא בחינת זעיר אנפין שהוא כלל. ומלכות היא פרט. אבל "זאת", בלי תוספת ו', היא חקת התורה, שהיא המלכות, הנקראת חקה. ובאה מזעיר אנפין, שנקרא תורה, ולא התורה עצמה, שהוא זעיר אנפין רק דין התורה, גזירת התורה שהיא מלכות, כך מפורש בהסולם.
"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, לפי שהשטן והאומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה "חקה", גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
ויש להבין דמכאן משמע שלכן כתיב בה חקה, משום האומות העולם שואלין את הטעם. מה שאין כן שאר מצוות התורה, שאין האומות העולם שואלין, כן כתב טעם המצוות. ואולם הרי לא מפורש במצוות האחרות טעמן. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, שדוקא במקום שמבקשים טעם להדבר, שם צריכין ליתן טעם, ולא במקום שאין שואלין.
"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמור" וכו'.
"תא חזי, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין, האי בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה" וכו' (זהר חקת, אות י'). היינו, אם הרצון לקבל מסתלק אצלו, היינו שאין לו צורך בשביל עצמו, אלא כל כוונתו היא לשם שמים, מכל מקום אין לו בנים, היינו שעדיין לא זכה להבנה בהתורה, בסוד "אם לא תדעי לך היפה בנשים". ופירש בזהר חדש, "דאף על גב דאנת יפה בנשים, אם לא תדעי לך בסודות התורה, צאי לך מכאן בעקבי הצאן ואת יכולה ללמוד את סודות התורה אצל האנשים, דדשין ליה בעקביהן". וזה פירוש "בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה" כנ"ל.
"וההוא נעל אוקים... ועל דא כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאניה מן ביתא ביש, כגון סנדליה. מאי טעמא, בגין דאעבר רגליה" (זהר חקת אות ח').
ענין טהרת הפרה בא לפני חודש ניסן, שבניסן נגאלו. והפרה הוא בחינת אמונה. על דרך שפרש רש"י, משל לבן שפחה, שטינף פלטרין של מלך, ואמרו, תבוא האם ותקנח את בנה.
"ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה". ויש להבין מהו הפלא מה' שלא אבה לשמוע בקול איש בליעל. וגם מהו ויהפוך ה' את הקללה לברכה, מאחר שלא שמע אל בלעם כלל.
והענין הוא, שיש מקטרגים למצוא מקום עון לישראל. שהפירוש הוא שבזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי ה', אז הגוף מקטרג לו ומחפש עונות לישראל. שענין עון היינו מקום חסרון. שמוצא שבזה שהוא רוצה להיות בחינת ישראל יש הרבה קושיות, שיש לו שאלות וקושיות חזקות, על בחינת ישראל. ובכח הזה הוא מעכב את האדם שלא ללכת בדרך ה', היינו להיות בחינת ישראל, כמו שכתוב "בני בכורי ישראל".
"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". מברכותיו של אותו רשע ניכר מה שהיה בלבו. ענין בלק אותיות קבל, שתכונתו היא קבלה עצמית. בלעם הוא לב עם, עם השייך ללב האבן.
כשנתיעץ בלק, אמר, ואגרשנו מן הארץ. אמר, אותה מדרגה שישראל אחוזים בה, היא מן הארץ ודאי שהיא המלכות, הנקראת ארץ. וזהו כי עצום הוא ממנו ודאי, מי יוכל להלחם ולעמוד כנגד ישראל, כי המדרגה שלהם היא חזקה ממדרגה שלו. ומשום זה, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו ממדרגתם, שהיא המלכות, ואם אגרשנו מן הארץ ההיא, דהיינו שיוכל להחטיאם, יוכל לעשות בהם כל רצונו" (זהר בלק, הסולם, דף צ"ה אות רס"ד).
"אבל ג' הם הנקראים תפילה, תפילה למשה איש האלקים, תפילה זו שאין כמוה באדם אחר. תפילה לדוד, שאין כמוה במלך אחר. תפילה לעני, תפילה היא. מאלו ג' התפילות, מי חשובה מכולן. הוי אומר, תפילה לעני. תפילה זו קודמת לתפילה של משה וקודמת לתפילה של דוד, וקודמת מכל שאר תפילות העולם".
הזהר הקדוש מתרץ על מה שהיה צריך להיות צוה לכהונה גדולה, כמו שכתוב "תחת אשר קנא לאלקיו", משום שכל כהן שהרג את הנפש, הוא פסול לכהונה לעולם. כי הוא פוסל ודאי את המדרגה של אלו. ומפרש בהסולם, כי הכהונה היא חסד, והריגת נפש היא הפוכו. ופנחס כיון שהרג את זמרי וכזבי, נפסל מן הדין להיות כהן, ומשום שקינא להקדוש ברוך הוא, היה צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו וכו' (דף ז' אות כ"א).
"הושע עבדך אתה אלקי, שמח נפש עבדך, תנה עוזך לעבדך. ג' פעמים נעשה דוד עבד בתהלה הזו, שהוא כנגד ג' פעמים שהעמידו בעלי המשנה, שהאדם צריך להיות עבד בתפילה. בברכות ראשונות, צריך להיות כעבד המסדר שבחים לפני רבו. באמצעיות, כעבד המבקש מתנה מרבו. בברכות אחרונות, כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו והולך לו" (זהר פנחס, הסולם, דף סג, אות קפ).
יצר הרע ויצר הטוב זהו לא ענין של שכל, אלא ענין של הרגשה. אם בזמן שעוסק בתורה ומצוות, ואינו רואה שום תמורה לתועלת עצמו, הוא מרגיש את עצמו ברע, זהו נקרא "יצר הרע". וגדלות של יצר הרע הוא בשיעור הרגשת הרע, אם הוא מצטער בזה שאין לו חן בעבודה, אם הוא לא רואה שיוצא מזה משהו לתועלת עצמו.
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ויש להבין על דרך הרמז, מה זה ענין ברית שלום. מה יש בברית הזו, הנקראת ברית שלום.
הנה בסוף פרשת בלק כתוב, "וירא פנחס". ופירש רש"י, "ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו... היינו שבית דין אין מורין לו לעשות".
"וידבר ה' אל משה... נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם... לתת נקמת ה' במדין". המפרשים מקשים על זה, מדוע משה שינה את לשונו של ה', במה שאמר אל העם "נקמת ה'", ולא "נקמת בני ישראל" כמו שאמר ה'. ועוד הקשו על שינוי הלשון, שה' אמר "נקמת המדינים" לשון רבים, ומשה אמר "במדין" לשון יחיד.
"וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע, המה יבואו שמה, ולהם אתננה והם ירשוה".
מאי מלאכתך... אלא אפילו למיחוש לזבוב נמי. דלמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת, ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש (עירובין דף י"ג).
"זבוב", היינו מחשבות זרות. דל"ת (עיין בהקדמת ספר הזהר בתחילתו), דד' הוא בקדושה, ור' היא בס"א. כתב שיכול למחות, היינו אמונה. קנקנתום, היינו ק"ן טעמים, שהוא בחינת ידיעה. לבלר, היינו "כתבם על לוח לבך". חסר ויתיר, היינו חסרון ימין או חסרון השמאל.
אם הרב דומה למלאך וכו'. איזהו עשיר השמח בחלקו. האדם מתגשם ע"י האכילה.
המזונות אין בהם טעם אם לא עוברין דרך הלשון והחיך. כמו כן מזונות הרוחניות, אם לא עברו התורה ומצוות דרך אמונה בה', אין בהם טעם, כדוגמת מזונות גשמיים.
הנה אמרינן בכמה מקומות, שבבחינת כתר אין שום מסך, שיהיה יכולת לעשות זווג, יען שזהו מזוכך לגמרי. אם כן איך כתב שבפרצוף מ"ה החדש שם יש מסך דבחינה ה' שנקרא כתר (ועיין רכ"א בפנים מאירות בד"ה וטעם).
ועתה נבאר סוד היבשה, ששם אין סכנה, אדרבה מיתוק גדול, אלא בדומה למעלנא בלי מפיקנא, כי אינה יכולה להוציאה מזון וצדה, ומה שנופל בה נשרף ונאבד מחום ויובש שבה כנ"ל, בסוד "וחם השמש ונמס".
וזה סוד "ואד יעלה מהארץ והשקה את פני האדמה", כי עיקר כוח האדמה הוא סוד הפנים שבה שמשמה כל המיתוקים. וסוד "אד" הוא מלשון אד ושבר שהוא להפך מהרצון והארץ.
"שמעתי שמעך ויראתי". ופירשו, אמאי דעבר עליה הוא ממשיך בחינת היראה, הגם שעכשיו הוא בתכלית השלמות, שאין לו מה להוסיף. אבל ממה דעבר עליה, היינו מזמן הקטנות, שאז כל עבודתו היה בבחינת בלתי שלימות. נמצא שהיה זמן רב שלא היה חס ושלום, בשלום עם הבורא יתברך.
מיתיבי על פסוק "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית" (דברים י"א) עיתים לטובה ועיתים לרעה. עיתים לטובה כיצד. הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהם. להוסיף אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להן. הכל לפי הארץ.
"ישראל שהיו באותו זמן זכאים... במקום הראוי". ופרש רש"י, בפירות ובדברים (ראש השנה י"ז ע"ב), שמכריזים על הטיפה, שתהיה טפת וכו' והוא נעשה זכאי, מה לעשות, נותנים לו את הכוחות במקום שיהיו פירות, היינו לומד בספרים המביאים לשמה ובסביבה שעושים עבודה לשמה. ואם לא, להיפך.
האי תלמיד חכם דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה. ופרש רש"י, שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם, וקא משמע לן דחייב לדונו לכף זכות (תענית דף ד' ע"א).
ויש לפרש מתוך רוחב לבו, לכן הוא מתפעל מכל דבר, שהוא רגיש על כל דבר.
הקדוש ברוך הוא נקרא "טהור עינים" על שם הפעולה, כמו "רופא חולים", "מתיר אסורים", על שם שמטהר את עינים של האדם, על דרך ירידת ה' תתתא מעינים למטה.
"כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה". "יהי רצון... למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט... כמו שהיתה קודם מיעוטה" וכו'. ויש להבין מאי איכפת לאדם שיש בהלבנה פגם, מה הוא מפסיד בזה.
בזהר הקדוש (ואתחנן דף י"א אות ל"ה), על פסוק "ותפקחנה עיני שניהם"... לעתיד לבוא כתיב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו... כי עתיד הקדוש ברוך הוא לפקוח עינים שלא היו חכמות שיסתכלו בחכמה עליונה, ולהשיג מה שלא השיגו בעולם הזה, כדי שיכירו את רבונם וכו'". הנה בישעיה מ"ב "החרשים שְמָעו והעורים הַביטו לראות, מי עור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשולם ועור כעבד ה'".
"המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב.). אם כן זהו כמו רמאות. ויש להבין "הוא נענה תחילה", מלשון "טרם יקראו ואני אענה", היינו כדי שתהא יכולת באדם לבקש עבור חבירו, צריכים מקודם סיוע מן השמים, אחרת אין הגוף מסכים וכו'.
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלו ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י, אם מצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה' אלקיך וכו' - ישמור לך הבטחתו.
ענין בחירה. אם האדם נברא עם כשרונות קטנים, איך שייך אצלו לומר שיהיה תלמיד חכם. הלא המוח שלו קטן להבין דברי תורה.
בפסוק "עצת ה' לעולם תעמוד". ויש להבין, שזה כלל שאדם משמש אם איזו עצה בכדי להשיג איזה דבר. אבל לאחר שהשיג את הדבר, אז כבר לא משתמש עם העצה. אם כן מה פירוש "לעולם תעמוד".
"והיה עקב תשמעון", ופירש רש"י, אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כמו כן אמרו "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה".
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". "עקב ענוה יראת ה'".
"והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י, אם המצוות שאדם דש בעקביו תשמעון, "ושמר ה' אלקיך" וכו', ישמור לך הבטחתו.
ויש להבין מהו החידוש, שמשמע שאם ישמור אפילו המצוות קלות, אז הקדוש ברוך הוא יקיים מה שהבטיח. הלא ידוע, מי שלא מקיים אפילו מצוה אחת נקרא רשע, ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע (כדאיתא בפרק ב' דיבמות). ואם כן איזה חידוש יש בזה אם ישמור הקלות, זה תנאי, זה שמי שהוא רשע, אין הוא מקבל שכר, מה שהקדוש ברוך הוא הבטיח וכו'.
"ראֵה" לשון יחיד. "לפניכם" לשון רבים. "והברכה אשר תשמעו". ומדוע לא כתיב אם תשמעו, היינו שהברכה באה על תנאי. שמפרש, ראה שייך לכל יחיד. פירוש, לענין ראיה כולם שוים. ויש לשאול, לפי פירושו שכל הכלל כולו צריך לבוא לבחינת ראיה, היינו "ראה אנכי נותן לפניכם", שהקב”ה הוא הנותן את הברכה. ומהי הברכה. אומר, "התורה אשר תשמעו" זו כל הברכה.
רגילים לומר, המקום ימלא חסרונך, המקום ינחם אתכם. חז"ל אמרו, "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו".
ענין "מקום" פירוש, המקום נקרא מקום הבריאה, שהקדוש ברוך הוא ברא. שמצד רצונו להטיב לנבראיו, ברא יש מאין מקום שהם יקבלו את ההנאה והתענוג, מה שהוא רוצה להטיב להם. נמצא שהמקום הזה, היינו הבריאה, צריך להיות ממולא את אור ה', שהוא להטיב לנבראיו. נמצא ש"ברוך המקום", היינו שמברכים אותו שברא את המקום.
"עשרתם, ערבתם, הַדליקו את הנר".
שני ספרי תורה היה לו להמלך, באחד יוצא והשני מניח בבית גנזיו.
"כי תצא למלחמה", ופירש רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
להבין בדרכי עבודה "מלחמת הרשות". היינו, במקום מצוה או במקום עבירה, זה נקרא "מלחמת חובה", שהאדם חייב לשמור מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ורק בדברים המותרים, אז המלחמה היא בחינת "רשות".
"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה... והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" וכו'. ופירש רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
ויש לפרש זה על דרך הרמז. ידוע שיש ב' מיני עבודות, עבודת הכלל ועבודת הפרט. ובשתיהן יש מלחמת היצר. עבודת הכלל נקראת מלחמת מצוה, או חובה. היינו שצריך ללחום בכדי לקיים המצוות, ושלא לעבור על עבירות. ועבודת הפרט נקראת מלחמת הרשות, היינו על דברים שאינם לא עבירות ולא מצוות. והעבודה היא לעשות אותם בכוונה שעל מנת להשפיע.
"כי תצא למלחמה". ופירש רש"י, בדבר הרשות. מה שאם כן במלחמת מצוה כתיב "לא תחיה כל נשמה".
יש לחלק בין מלחמת רשות, היינו שעוסק במלחמת היצר, למלחמת מצוה, ששם אין שייך מחשבה. היינו אין האדם צריך לעשות חשבונות בין שעושה לשמה או שלא לשמה. משום שאפילו מעשה של מצוה, למשל שמירת שבת, אם יש לאדם כח לכוף את חבירו שלא לחלל את השבת אחרת הוא ימנע ממנו פרנסה וכדו', שאז מקיים שמירת שבת לא מטעם מצוה, אלא מטעם שחבירו אילץ אותו שלא לחלל שבת, גם בזה האדם מחויב להכריח את חבירו לקיים שמירת שבת. וזה "לא תחיה כל נשמה".
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא, ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין בראש (מנחות ל"ה ע"ב). ופרשו בתוספות, משום דתפילין של ראש נראין יותר משל יד דשייך בהו "וראו", אבל תפילין של יד צריכים להיות מכוסות, דדרשינן "לאות על ידכה, לך לאות ולא לאחרים לאות". עוד שם, ש' של תפילין הלכה למשה מסיני. ובתוספות שם כתב, בשימוש רבא בתפילין צורה של שין דימינא ג' רישי, ודשמאלא ד' רישי.
"היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י, בכל יום יהא בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם.
ויש להבין, איך אדם יכול לעשות שיהיו חדשים, כאילו בו ביום נצטוית, הלא מושבע ועומד מהר סיני. ובכדי להבין זה צריכים להקדים לדעת את הכלל, שכל דבר נמדד לפי גודל המֵצָוה. היינו לפי גודל וחשיבות של נותן התורה, כך גודלה של התורה.
"היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י, "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם".
"והיה כי תבא אל הארץ, אשר ה'אלקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה". ופירש רש"י, "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".
"אתם נצבים היום... מחוטב עציך עד שאב מימיך... לעברך בברית... אשר ה' אלקיך כרת עמך היום". המפרשים מקשים, מתחיל בלשון רבים ואחר כך בלשון יחיד. ולהבין ענין הברית, מביאים המפרשים את המדרש, כי רבים דומים לקנים דקים שהם חלשים, אבל אם עושים מהם אגודה, אז הם חזקים.
"הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". על דרך הרמז יש לפרש ענין נגלה נקרא בחינת מעשה, ונסתר נקרא הכוונה. הכוונה, שהיא הסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, זה נסתר מאנשים, שאין אדם יודע מה שבליבו של חבירו. ואפילו אדם אצל עצמו גם כן יכול לרמאות את עצמו בענין כוונה, שהוא חושב שהסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, היא בחינת לשם שמים. ויכול להיות שבאמת תועלת עצמו היא זאת שמחייבת אותו לעשות את המעשה. לכן נסתר מרמז על הכונה.
עיין בהקדמת הזהר (דף קכ"ח בהסולם ד"ה והענין), כי לעת קץ יתגלה אור גדול בכל העולמות, שעל ידי זה ישוב כל בשר בתשובה שלימה ואהבה. ונודע מה שאמרו חז"ל שהזוכה לתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכיות (יומא פו:). וזה שאמר הנביא על אלה הרשעים שאמרו ונדרשו ביניהם חירוף וגידוף לומר "שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו".
"אהרן דרועא ימינא דישראל הוי, והיינו דכתיב, וישמע הכנעני מלך ערד". ובהסולם שם "והיינו שכתוב, וישמע הכנעני מלך ערד... כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. דרך האתרים, פירושו, שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע וסומך עצמו בכל מקום ומקום. כי אתרים פירושו מקומות. ואז, וילחם בישראל וישב ממנו שבי. בא וראה, אהרן היה זרוע ימין של הגוף, שהוא תפארת, ועל כן כתיב, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומי הוא - אהרן, שהוא זרוע הימין של תפארת" (זהר).
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". המפרשים הקשו, מדוע אצל שמים כתוב "האזינו", ואצל הארץ כתוב "תשמע". וכמו כן, מדוע אצל השמים כתוב לשון "דיבור", ואצל הארץ כתוב, לשון "אמור".
הנה "שמים" נקראים אנשים שכל עסקיהם בעניניים רוחניים. ו"ארץ", אלו שעוסקים בדברים ארציים. "האזינו", לשון קרוב, מי שעומד קרוב אומרים לו, תאזין מה שאני אומר לך. מה שאם כן שמיעה זה לשון רחוק, כמו שכתוב "שמועה שמענו מרחוק".
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה'". ענין עשיר ועני, היינו עני בדעת או להיפך. ענין "שקל" הוא בחינת מאזנים, שהוא אבני למשקל בה. היינו שהאדם צריך לשקול בנפשו, באיזה דרך הוא נמצא. שהוא צריך לידע, שהוא תמיד בבחינת מחצה על מחצה. כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו מחצה חייב" (קידושין מ:). ואל יחשוב האדם שיש מי שהוא עשיר, היינו שיש לו יותר תורה ומעשים טובים, אזי כבר אינו בבחינת מחצה, אלא על דרך "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.).
"מה יש לך בבית" וכו'. "אסור לברך על שלחן ריק" וכו'. "הברכה של אכילה אינה שורה על מקום ריק" (זהר יתרו קי"ד אות תפ"ז).
להבין מהו החטא של קרח. הלא חז"ל אמרו שקרח פקח היה.
"לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
יש כאן ג' הבחנות: א) משפט, ב) פנים, ג) שוחד. והתורה נותנת טעם רק על שוחד, מה שאם כן על פנים ומשפט אין שום טעם. ויש להבין מהו ההפרש בין משפט לפנים.
"והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם ותרומת ידכם, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'" (דברים י"ב, י"א).
"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (תענית כד:).
יש לפרש על דרך העבודה, היינו מי שהולך בדרכי ה', אז בזמן העבודה, הנקרא "ימי חול", בסוד "מי שלא טרח בערב שבת", אז "די לו", היינו שמספיק לו, אם מרגיש טעם של חרובין בעבודתו.
"כך היא דרכה של תורה, חיי צער תחיה" וכו'. והוא משום שכשעובד לשם ה', אין להגוף תענוג, משום שהוא אינו מקבל כלום.
"סייג לחכמה שתיקה". פירוש, כדי לזכות לחכמה, מוכרחים מקודם לתקן את הכלים, שיהיו בבחינת השפעה.
"את אשר יאהב ה' יוכיח". היינו מי שהשם יתברך אוהב, הוא שולח לו יסורים. היינו שירגיש יסורים בזה שהוא לא הולך בדרך ה'.
"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיות הארץ". ופירש רש"י, שכל זמן שתינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו (סנהדרין צח).
לפי הכלל, אנו מתחילים לדבר רק ממקום הקשר שבין בורא לנבראים, הנקרא בחינת אין סוף, שהוא הרצון דלהיטיב לנבראיו, ולא לפני כן. לפי זה יוצא, שאין לשאול מה הסיבה שרוצה ה' להטיב, היינו מה הסיבה שגרמה לזה, מטעם שאנו מתחילים מהרצון דלהיטיב ולמטה, ולא מלפני הרצון.
ענין רצון לקבל הוא מהות האדם, שנקרא דבר מחודש יש מאין. מה שאם כן שאר דברים, היינו כל המילואים, נמשכים יש מיש.
ענין לבושי הנשמה. כפי שהאדם התיגע בקיום תורה ומצוות, נעשה לו בהיכל הזה (שהוא היכל עצם השמים בחינת הוד) למעלה מלבוש, להתלבש בו בעולם ההוא (הסולם, פקודי דף קס"ו).
"בעל כורחך אתה חי". אם האדם לא רוצה לקבל חיים עבור עצמו, אז הוא חי.
קישוטי כלה שהם מ"ן דתחתון העולה למעלה. דהיינו שחסר להתחתון בחינת מסך, היינו כלים דהשפעה, זה נקרא "קישוט" לגבי העליון, שכל תחתון גורם בשורש שלו בחינת חסרון. ולגבי העליון נבחן זה לקישוטין. כי העליון אינו מרגיש חסרונות אלו לחסרונות, אלא לקישוטין, שעליהם העליון ממשיך אור העליון לצורך התחתון.
שאלה: עליית מ"ן נקרא עליית חסרון למעלה. ומדוע כתוב שעליית מ"ן נקרא מצוות ומעשים טובים.
מ"ן נקרא חסרון. אבל מה חסר להתחתון, שעל ידי זה יגרום תוספת שפע בעולמות. בזמן שאדם עוסק בתורה ומצוות, התורה ומצוות עושין מקודם מ"ן באדם.
"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". האי עלמא נקרא עולם הזה.
"תא חזי, באברהם כתיב "שוב אשוב אליך" ולא אליה, אליך ודאי בך אתקשר ולא בנוקבא" (זהר בשלח מ"ד ע"ב).
ויש לפרש על דרך זה מה שפירש רש"י על "ויעתר לו ה"', ודרשינן "לו, ולא לה, שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע", עד כאן לשונו.
"אין יראה אלא במקום שלימות, היות שכשיש יראה אין מחסור" (זהר יתרו, הסולם אות רמ"ח).
ויש להבין מדוע יראה נקרא שלימות ואין מחסור.
עלה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב עלה אלקים בתרועה (זהר יתרו סולם אות ר"נ).
ויש להבין מהו הפירוש שה' עלה, וכי יש עליות וירידות אצל הבורא
ענין של דרך אמת. יש דרך שקר ויש דרך אמת, בענין הסיבה, המחיבת את האדם לעסוק בתורה ומצוות. יש סיבה הנקראת "תועלת הגוף", שעל ידי העסק בתורה ומצוות יקבל שכר בעולם הזה, וכמו כן בעולם הבא.
"ברוך אתה בעיר, ברוך אתה בשדה". לא יאמר אדם, אילו נתן לי הקדוש ברוך הוא שדה, הייתי מוציא מעשרות מתוכה. עכשיו, שאין לי שדה, איני נותן כלום.
"והיה אם שמוע תשמעו". אם שמעת בעולם הזה, תשמע לעולם הבא מפי הקדוש ברוך הוא.
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו, אשר אנכי מצווך היום, ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ". אמר רבי לוי, מה עליון כעליון הזה, אם זכית, הרי אתה למעלה מארבע אצבעות, ואם לאו, למטה מארבע אצבעות
"הלומד תורה בפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו". עם הארץ נקרא הרצון לקבל. בועל, היינו יחוד. בפני עם הארץ, שעדיין עם הארץ שולט בו. אלא שצריך להיות נכנע, כמו שאמרו ז"ל, "עם הארץ אימת שבת עליו".
אירוסין ונישואין, "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה". ברכה היינו השפעה, שהיא על מנת להשפיע, כשהאדם מתיחד עם השכינה הקדושה.
"בהעלותך את הנרות, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות כתיב על הנרות, אלא לזכותכם, שנאמר, ונהורא עמה שרא. וכתוב גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. שזה בא ללמדך, שאינו צריך לנרות של בשר ודם" (מדרש רבה).
"אלה תולדות יעקב יוסף", כל מאן דהוה מסתכל בדיוקנא דיוסף, הוה אמר דדא הוא יעקב, תא חזי, דבכלהו בני יעקב לא כתיב אלה תולדות יעקב ראובן בר יוסף, דדיוקנא דמי לדיוקנא דאבוי.
"המוכר עצב וכו', מה שאין כן הקדוש ברוך הוא שמח". ומקשים, איזה דמיון זה למוכר, הלא אצל המוכר לא נשאר אצלו החפץ, מה שאין כן הקדוש ברוך הוא, אפילו שנתן את התורה לעם ישראל, אבל התורה נשארה גם בידו. כי חס ושלום התורה היא לא גשם, שנוכל להגיד, שאם הוא נותן אותה לנבראים, כבר לא נשארת בידו אותה התורה. ויש שרוצים לפרש, שהכוונה על הפסוק, שאנו אומרים על התורה, "לא בשמים היא", שניתן לעם ישראל לקבוע את ההלכה.
"היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות". זה שאמר הכתוב, "בואו נשתחוה ונכרעה ונברכה לפני ה' עושינו". והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה. ומה רוצה לומר, נשתחוה נכרעה נברכה. אלא צפה משה ברוח הקודש וראה, שבית המקדש עתיד להיחרב, והבכורים עתידין ליפסק עמד, והתקין לישראל, שיהיו מתפללים שלשה פעמים ביום, לפי שחביבה תפילה לפני הקדוש ברוך הוא מכל מעשים טובים ומכל הקורבנות, שכך כתוב, "תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב". "ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". הרי הכתוב מזהיר לישראל ואומר להם: בשעה שאתם מתפללים לפני הקדוש ברוך הוא, לא יהיה לכם שתי לבבות, אחד לפני הקדוש ברוך הוא ואחד לדברים אחרים (מדרש תנחומא, כי תבוא).
יש כוח אמונה, שהמשיכו אבותינו, שיכולים להמשיך על ידי האמונה את התענוגים העליונים, שאז גם הגוף נהנה מהם.
בזמירות של שבת "כל מקדש" כתוב, "שאו ידיכם קודש, ואמרו לאל, ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל".
"ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו... ועשית עמדי חסד ואמת" וכו'. ופרש רש"י, חסד של אמת זהו שאינו מצפה לתשלום גמול. הקשה, מדוע שלא קרא אלא ליוסף. והשיב, משום שבידו היכולת. "ויצוו אל יוסף לאמור, אביך צווה לפני מותו לאמור, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך" וכו'. ופרש רש"י, שינו בדבר מפני השלום, כי לא צווה יעקב כן.
"ויאמר משה... ואמרו לי, מה שמו, מה אמר אליהם. ויאמר אלקים אל משה, אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". ופרש רש"י, אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו, רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו, יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. ופרש רש"י, שהקדוש ברוך הוא חזר, מה שאמר מקודם למשה לבדו, ואמר שני פעמים אהיה, ולישראל אמר רק פעם אחד אהיה (ברכות ט).
ידוע שהשמחה אינו עצם אלא תולדה ותוצאה מאיזה דבר. היינו, אם יש לו איזה הנאה, אז אותה ההנאה מולידה התפעלות, שנקראת שמחה. ולפי זה מובן, כי מי שאין לו הנאה בחיים שלו, אין לו מקום ויכולת שתהיה לו שמחה, כי חסר לו הגורם והסיבה שיוולד לו התולדה הזו, הנקראת שמחה.
הנה בפתיחה לחכמת הקבלה מבואר, שאם האדם היה נמשך רק ממלכות, שהיא הרצון לקבל אך לעצמו, אז לא היה לו שום מציאות, שיוכל לעשות איזה מעשה להשפיע. ורק על ידי העירוב של מלכות בבינה, אז יש במלכות גם כן ניצוצי השפעה. ומזה יהיה יכולת לאדם לעשות מעשים להשפיע. ודבר זה גרם גם כן שיהיה צמצום ב', שעל ידו האדם יכול להגיע למעשי השפעה.
"וזרח משעיר למו". פירוש, ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל, והוסיף עליהם אור ואהבה רבה. "הופיע מהר פארן", ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו לישראל אהבה והארה יתירה כראוי (זהר חקת דף נ"ה בהסולם).
הנסתרות - טעם רוחני נסתר מאתנו. הנגלות - טעם גשמיות גלוי לנו. וכשיכולים לקבל טעם הגשמים בעל מנת להשפיע, אז ה' מגלה לנו טעם של נסתרות, היינו הטעם שהיה נסתר ברוחניות נעשה מגולה.
קו אמצעי: משל לשני אנשים, שרצו לעשות סעודה. אחד אמר, שהוא יתן הכול, חוץ ממלח, וחומץ, ושום, ושאר תבלינים. והשני יתן את התבלינים. ולבסוף נעשה מחלוקת ביניהם. לכן כל אחד עשה את הסעודה בנפרד, אחד נתן קמח, דגים, בשר, ודגים כבושים.
קרח אזיל במחלוקת, ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו של הקב"ה הוא שלום.
צל פחד פליג על השבת, שהיה מקושש עצים. "מקושש" מלשון הקיש עצים, איזה עץ יותר גדול.
"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".
כשנכנסים בעבודה זה בא מבחינת אור מקיף. וזה מאיר. אבל כשרוצים לקבל בבחינת אור פנימי, אז נעשה חושך. כי מקיפים מאירים אפילו בזמן, שעדיין אין לו כלים מוכשרים לקבל בעל מנת להשפיע.
נעל הוא דבר, שעל ידו קונים קנין. הנה הנעל נותנים על הרגל. רגלים הוא בחינת מרגלים. ונעל משימים על הרגלים, אז לא כואבים רגלים, בזמן שהרגלים רוצים להחזיק לאדם, שרגלים נקרא, שהאדם עומד על הרגלים. ומהו הפירוש, שהרגלים, שעליהם עומד האדם, לא יקבלו היזק.
מהו איסור לימוד תורה לעכו"ם, "זאת חקת התורה".
פירוש, שמי שרוצה לזכות לתורה, הוא מוכרח לקבל על עצמו בחינת מלכות שמים למעלה מהדעת, שפירושו, שאם הגוף בא לשאול אותו שאלת פרעה, "מי ה' אשר אשמע בקולו" ושאלת רשע, "מה העבודה" - לא לתת שום תירוץ שּׂכלי, היינו לחפש תירוצים ולהלביש אותו בתוך השּׂכל, אלא צריכים להשיב, אני מקבל מלכות שמים בתור חוק בלי שּׂכל.
זהר בהעלותך (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ו): ... הבא לטמא, היינו שבא לראות, איך שהוא טמא, מטמאין אותו. היינו שמראים לו מלמעלה את טמטום הלב. שלב, היינו שהוא, טמא מת, מבחינת "רשעים בחייהם נקרא מתים".
היות שמלכות קבלה כל האור, שהיה ברצון המאציל לתת, שזה מכונה, ממלא כל המציאות, ורצתה לקבל עוד תענוג. והיות, מבחינת קבלת האור, אין מה להוסיף, לכן נתעוררה לקבל תענוג, על ידי שהיא תהיה משפיעה.
"יזל מים מדליו". ידוע שמים נקרא תורה. "מדליו", הוא מלשון דל. כי בזמן שהאדם מחזיק את עצמו לדל, היינו בחינת שיפלות, ואומר, היות שאני אדם דל ושפל, אם כן לא מגיע לי, שיהיה לי מושג בעבודת ה' יותר מאנשים פשוטים, שהם הולכים רק לפי מה שקבלו מהחינוך, ואין להם צורך להבנה בתורה ומצוות, אלא כל מה שקבלו מהחינוך בהיותם ילדים קטנים, שעם זה הם מסתפקים ועוסקים בתורה ומצוות כפי יכולתם, ולא אומרים שחסר בעל מנת להשפיע וכדומה, אלא שמסתפקים במועט.
"כל המתגאה, אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". כי ענין דעת הוא עיקר השולט באדם, אבל איזה בחינת דעת שולטת באדם, זהו דווקא דעת, היינו שהוא מבין, שעל ידי המעשה הזו הגוף יהנה. זאת אומרת, אם אין הדעת מבין, שזה יביא לו תענוג, אין כוח בידו לוותר על התענוג. ויש לשאול מדוע אדם צריך לוותר על התענוג.
זהר ויקרא (דף מא): ימין נקרא שלימות, אפילו שאין לו שום דבר, רק שהוא זוכר שיש רוחניות, הגם שאין זה נמצא אצלו, מכל מקום הוא שמח במה שיש לו, ואומר שיש הרבה אנשים בעולם, וגם הוא בעצמו, יש הרבה פעמים, שבכלל לא זוכר, שיש ענין עבודת ה' בעולם. ועתה הוא כן זוכר בזה, הוא שמח ונותן תודה לה', על זה שזיכה אותו. זה נקרא פתח אחד.
"ואדם, שאינו רוצה להשלים את השם הקדוש, היינו להוליד בן ובת... טוב לו שלא נברא" (זהר ויקרא דף ל"ב אות צ"ה).
ענין מרור הוא כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה. ששאלות אלו גרמו להם יגיעה, שעל ידי זה שרצו להתגבר ולא יכלו, היו טועמים טעם של מרור. אבל יש לתרץ השאלות שלהם בתוך הדעת, וממילא לא מרגיש מרירות בעבודה. ואומר, שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה, שיהיה צורך ללכת למעלה מהדעת.
ימין נקרא עצם הספירות בדומה לרשר"ד (ראיה, שמיעה, ריח, דיבור).
שמאל הוא המסך ועביות, שהוא הרצון לקבל והמסך.
אחר כך שבא קו אמצעי, שהוא המכריע, כלומר שרשר"ד (ראיה, שמיעה, ריח, דיבור) אינם מאירים באור החכמה, הנקרא ג"ר, אלא חסדים.
זכה מלאכתו נעשה על ידי אחרים, ש"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו", היינו שגם הרע שלו חוזר לטוב, שאז יקיים "בכל לבבך - בשני יצריך". נמצא, שגם אחרים, היינו הרע, עושה מלאכת ה'.
"אלוקי ישראל", פירוש, חשיבות, שהאדם מחשיב את העבודה בזמן שהוא ישראל.
תפלה - בזמן שהאדם לומד תורה, והוא רוצה לדעת, מהו הקשר בין התורה שהוא לומד, כי בזמן שלומד הלכות, זה מובן שהוא צריך לדינים, אבל מה שהאדם לומד תורה, ואין התורה מדברת מדינים, אם כן מהו הקשר התורה הזו עם האדם.
"מה ענין שמיטה אצל הר סיני". תשובה, "שמיטה" נקרא מלכות, שצריך להיות לשם שמים, היינו שלא לקבל שום דבר. על זה באה השאלה, "ואם תאמר, מה נאכל בשנה השביעית", כלומר, אם אנחנו לא רוצים שום תמורה עבור היגיעה בתורה ומצוות, מאין יהיה מזונות. על זה כתוב, "ונתתי לך את ברכתי".
מדוע אנחנו בתנועה ולא כמו השורש שלנו. אני נהנה מהמנוחה וזה שאני בתנועה הוא רק מחמת בושה.
רבי ינאי אומר, אין בידינו לא משלוות הרשעים, ואף לא מיסורי הצדיקים (אבות פ"ד). ויש לפרש זה על דרך שאמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכי לא תרתון תרתי גיהנום (יומא עב:).
עיקר הבחירה הוא על הסיבה, המחייבת האדם לעסוק בתורה ומצוות. כי כל תרי"ג מצוות מוכרח האדם לקיים, אחרת יעניש אותו בעולם הזה, שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים היה נוהג ד' מיתות בית דין, וכופים על מצוות עשה וכדומה.
"והיה עקב תשמעון". ופרש רש"י, "אם המצוות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון". המפורשים הקשו, מדוע כתוב רק את המשפטים ולא חוקים גם כן. ומתרצים, "עקב" כולל החוקים, ורמז בלשון עקב (כן מתרץ ה"כלי יקר"), לפי שהשטן והאומות העולם מונים עליהם מצד שאין טעמם נודע, ומסיבה זו בני אדם נוהגים בהם קלות ראש ודשים אותם בעקב ועל כן הזכירם בלשון עקב, ולא בלשון חוקים.
הענין מה שצריכים כל כך לשמח את החתן, הנה "חתן" הוא מלשון נחות דרגה, כמו שאמרו חז"ל, "נחות דרגה נסיב איתתא".
בזהר פנחס (דף רע"ג ע"א ובהסולם דף כ"ד אות מ"ט): תיקון החמישי הוא הכוס של "ויכולו", דהיינו כוס של קידוש.
"עשר תעשר", ודרשו, "עשר, בשביל שתתעשר". ולכאורה, איך דרשו חז"ל צווי הפסוק על שלא לשמה, היינו שהכוונה, שהוא יתן צדקה, כדי שיתעשר. ויש לומר על דרך שאמרו, "נעשה ונשמע". שהכוונה, שעל ידי המעשה הם יגיעו לבחינת נשמע, שהמעשה פועלת על הכוונה.
אמר רבי יהודה, לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מ"החודש הזה לכם", שהוא מצוה ראשונה, שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום, "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו עכו"ם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ, של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו.
נאמר, "הנני נותן לו בריתי שלום". יש לשאול, הלא ידוע, במידה שאדם מודד מודדים לו, היינו מידה כנגד מידה. וכאן, הלא פנחס עשה מעשה של רציחה, שהרג את שניהם. ואם כן איזה שייכות יש שיהיה מגיע לו בחינת שלום, איזה מידה כנגד מידה שייך כאן.
"שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעווניך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".
כמו המזונות הגשמיים שבלעדיהם האדם ימות ברעב, כמו כן בלי מזונות הרוחנים, המזונות הנשמה, גם כן מוכרח למות, והנשמה הרוחניות מסתלקת ממנו.
"ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו". היינו, שגם הסטרא אחרא מקבל שכר, בזה שעשה את שליחותו, ועל ידי זה נעשה רוח למעלה, וגרם שפע בכל העולמות.
"שובה ישראל עד ה' אלקיך". היינו, שלא לעשות תורה ומצוות מבחינת שאחרים אומרים לך, שצריך לעסוק בתורה ומצוות, אלא שהאדם צריך לבוא למדרגה, שירגיש את מציאת ה' יתברך, ש"מלא כל הארץ כבודו", כי אינו דומה מי שיושב בבית, או מי שיושב בפני המלך. וזה נקרא "אלוקיך".
בזהר (דף ס"ח בהסולם): רבי שמעון אמר, "כה תאמר לבית יעקב" באמירה, והיינו מסטרא דדינא. "ותגיד לבני ישראל", כמא דאתמר "ויגד לכם את בריתו", וכתוב "הגדתי היום לה' אלקיך", "לבני ישראל" דוכרין, דאתי מסטרא דרחמי.
ומפורש, שהגדה הוא רחמים לבני ישראל, היינו הזכרים, הבאים מצד הרחמים. ורש"י מביא, לבית יעקב, אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל עונשין ודקדוקין, פרש לזכרים דברים הקשים כגידין (מכילתא).
בזהר הקדוש (דף צ"א ע"ב) על פסוק, "שור או כשב או עז כי יולד", הוא מקשה, עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז. ומתרץ, כי מה שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה.
במדרש רבה, "כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה נתונים בלבו". ויש לשאול לפי המבואר, "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". אם כן איך אפשר לזכות לתורה בלי יגיעה. ולפי קושית העולם, איך שייך יגיעה במציאה, הלא מציאה בא בהיסח הדעת, אם כן מהו הלשון יגיעה ומציאה.
"את הכל עשה יפה בעתו". היינו בגמר התיקון, שאז יהיה הכל יפה, כיון שזדונות נעשו כזכיות. ומובן מאליו, שאפילו הגורמים לזדונות, גם כן יפה.
"מאן דזעיר איהו רב, ומאן דרב איהו זעיר". הסיבה היא, כי עיקר הרווחים הוא מבחינת מלחמה, שהוא בחינת "לחם", שאין משיגים אותו, אלא על ידי חרישה זריעה וקצירה.
"דיבור" הוא בחינת מעשה, ו"שמיעה" היינו בחינת שמיעה לי כלומר סבירא, שהוא דבר המתקבל על הלב. וכמו שכתוב, "ונתת לעבדך לב שומע", שזהו ענין "נעשה ונשמע", שאי אפשר שיתגלה את השמיעה מטרם שהאדם מגלה את המעשה, שהוא ענין בחירה.
טבע באדם, איזה רכוש שיהיה, לפעמים הוא מחשיב אותו, אף על פי שלפי כלל העולם, אין כל רכוש נחשב למאומה, מכל מקום הוא מחשיבו, היינו במקום שרוצה להתפאר נגד אחרים. ובזמן שרוצה להוסיף על רכושו, אזי אפילו שרכושו נחשב אצל רוב בני אדם לדבר שיש בו ממש, מכל מקום הוא אין מחשיבו לכלום, ומרגיש את עצמו לבעל חסרון, היות שמצד הטבע האדם משתוקק למנוחה, ורק במקום שמרגיש בעצמו איזה חסרון, אז יקבל על עצמו את עול היגיעה, בכדי לתקנו.
"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא" (משלי ב, ג). וצריך לשאול, מי הוא לא יודע מהו יראת ה', ומה משמיענו הפסוק "אז תבין יראת ה'".
"ואמר רבי, אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקדוש ברוך הוא לתרח מן העולם, כשהיה עובד עבודה זרה, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד, ומלך המשיח, והתורה לא נתנה, וכל אותן הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם" (זהר וירא ק"ה ע"א).
"הבא לטהר מסייעים אותו". עיקר הכוונה, הבא לטהר, הוא במעשה. ומסייעים אותו, על המחשבה. כי רק על בחינת מעשה יש ביד האדם להתגבר, אבל לא על הכוונה.
"נגלה" נקרא מה שחבירו יכול לראות, שהוא דבר המתגלה לחוץ. לכן אין הפרש אם האדם לומד הלכה או אגדה או קבלה, הכל נקרא בחינת נגלה. ו"נסתר", דווקא מה שאין חברו יכול לראות, שזהו נסתר מחבריו, וזה שייך לומר על הכוונה.
כשהאדם מתחיל לחשוב איזה מחשבה, אזי האדם בורא את המחשבה. וכשאנו אומרים, שה' נתן לו, שהוא יחשוב את המחשבה, אזי ה' הוא הבורא את האדם, והאדם ברא את המחשבה. נמצא, שהאדם החושב, הוא בן כלפי הבורא, והמחשבה הוא הבן כלפי האדם.
ענין גלות השכינה הוא, שכולם מגרשים אותה, ואין לה מקום לגור בתחתונים, שהתחתונים מזמינים את הסטרא אחרא. ובזמן שהוא בא ורוצה להכנס, אזי סוגרים את דלתי ליבא ומוחא. זאת אומרת שכל העניינים הבנוים על רצון לקבל, הן מחשבה והן דיבור, ומעשה, כולם מוכנים לעבוד עבורם ומתייגעים.
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שרק היראה יכול האדם להוסיף.
נשמת ישראל הם בחינת ו"ק, ונשמת מצרים הם בחינת ג"ר דחיה, שאז היה העירוב ו"ק בתוך ג"ר. וזה ענין "להוציא גוי מקרב גוי", יש בו שורשים: א' שורש בכוח, ב' שורש בפועל. השורש בכוח הוא באין סוף, והשורש בפועל יש לכל אחד שורש אחר.
בתלמוד עשר ספירות (דף ל"ט אות ג' ובאור פנימי אות כ') כתוב, שהאור חוזר העולה מהמסך ולמעלה נקרא בשם התקשרות, משום שהוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול, באופן שבמקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור עליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה, שנקרא אור חוזר, עד כאן לשונו.
יש רצון לקבל על גשמיות.
יש אדם שאין לו רצון לקבל, אפילו על גשמיות. כל מה שהוא עושה, הוא בכפיה, זאת אומרת הוא היה יותר שבע רצון, אם לא היה לו צורך לאכול ולשתות, וכדומה.
"ויזרע בארץ ההוא, וימצא בשנ"ה ההיא מאה שערים", שעל ידי שנ"ה ימים שיש בשנה ושנה, היינו שיש הרבה הבלים ושטותים, וראה שהוא בחינת "מה", כענין לא כאברהם, שהיה על כל פנים "עפר ואפר", אלא בחינת "מה" ממש, שעל ידי שהיה רוצה להעלות כל ההבלים לקדושה עד שבא לבחינת "מה", ודי למבין. (ואולי שהוא בחינת "רשעים יכשלו וצדיקים ילכו בה"). עד שנמצא "מאה שערים" בבחינת עשיה, זכה אחר כך לברכה, שהוא בחינת שמיעה, שהוא מ"מה" נעשה למאה, היינו שהוא ממשיך בחינת אלופו של עולם בתוך ה"מה", נעשה מאה ברכות.
עיקר העבדות היא בבחינת "עמי אתם בשותפות", כי לולי זה, היה אדם יכול להיות כדבובתי דבת יומא, שבבוקר נולד ובערב הוא מת, היינו כי מצד ה' יתברך האדם יכול לקבל את המגדל מלא כל טוב ביום אחד. אם כן למה צריך האדם ע' שנה, ובכל שנה שנ"ה ימים, זהו מטעם שעמי אתם בשותפות. "גרגרן לא עלתה בידו, אלא רגזנותא", היינו הרצון לקבל, שזהו שייך לאדם, שאצלו יתברך אינו נמצא מין כזה.
"לפיכך נקרא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו מאבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז ע"א:).
"וחנה מדברת על לבה, ויחשבה עלי לשיכורה". ויש לשאול, מדוע לא למשוגעת.
אש כאריה אש ככלב: אש הוא יסוד הכל"א, מהיותו בנפילה. והוא סוד החסד. גיבור כאריה. והוא סוד חוש הראיה, אשר המעשה מסתדר תחתיו, אם טוב ואם רע.
אש, רוח, מים, עפר, חלום, חלב, חלבנה, פושעי ישראל, שינה, אכילה ושתיה.
אש מים הם י"ה. רוח עפר הם ו"ה, מ"ה וב"ן, כנודע. אמנם כל זה אחר שיתוף מדת הרחמים בדין. ונתחלקו המים עצמם לה' במים עליונים, וה' במים תחתונים, שהוא סוד הוי-ה דס"ג העיקרית. ויש חילוק ביניהם, כי אש מים רוח הם מדת הרחמים בעיקר ומדת הדין בהתכללות.
"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". היינו שצריך לעבוד לשמה. אם כן מדוע הוא צריך לזכור "ומחר לקבל שכרם".
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאומר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואים... אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הכתוב אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (מדרש רבה שלח ט"ז).
יש בכוחה של אמת להאיר לאדם בחינת חיות, אף על פי שהאמת הוא מר ורע.
הנה תחילת העבודה היא המשכת האור, הנקרא ימין. ולאחר מכן צריכים לגלות כוח הדוחה, שהוא התנגדות להתלבשות, שעל ידי זה יש לו אור חוזר, שהוא כלי לקבלת השפע. ובשיעור שהוא יכול להחזיק את הכוח הדוחה, באותה שיעור מתקיים אצלו השפע.
הנה אנו רואים, שקרבן מוכרח להיות תמים בלי מום. פירוש, יש אנשים שמקריבים את חייהם ומוסרים את נפשם לעבודה זרה, שהוא במקום שאין להם טעם בחיים, שרואים שכל העתיד העומד לפניהם, הוא רק יסורים ומכאובים. וזה מסיבות שונות, יש שהגיעו למצב זה על ידי שהפסידו את רכושם, ומרגישים שאין טעם בהמשכת חיים בלי רכוש, וחושבים שרק זה הוא יסורים הכי גדולים שישנם בעולם.
יש הבחן לראיה והשגה כללית להשגה פרטית. השגה כללית נקרא, שבאופן כללי הוא משיג את הדבר. למשל כשאדם רואה מרחוק עיר גדולה וראה מרחוק שאנשים מסתובבים בעיר, ורואה סימנים של בתים, זה נקרא ראיה כללית, היינו שכל הפרטים נכללים בעיר. זאת אומרת אפילו אחר כך שמתקרב להעיר, ונכנס בתוכה, ורואה כל פרט ופרט בפני עצמה, היינו היופי של העיר, צורת הבתים, והגנים, והמגדלים, ועושרה של העיר, יש לה הרבה בתי חרושת, והרבה חנויות, מלא כל טוב מכל מיני סחורות, שישנם בעולם, הרבה בנקים, ואופי של האנשים, אנשים טובים ורעים, חכמים ועמי הארץ, יופי של אנשים קטנים או גדולים וכדומה - אבל מכל מקום לא ניתוספו לו על הכלל שום דבר, היינו שמרחוק היה רואה עיר, וגם עכשיו.
הנה יש להבחין בין הוא לשמו: "הוא" נקרא הבורא, "שמו" נקרא כלפי הנבראים, שענין שמו שייך דווקא כלפי השני. וכלפי עצמו לא שייך ענין שמו. אלא בזמן שהשני מדבר משמו של ראובן כונתו במילת ראובן על ראובן עצמו, היינו ששמו מראה על הוא.
"גורא בגוריה מקטל" (שלפעמים שהאומן עושה חץ בו מתקטיל האומן עצמו) (פסחים כ"ח ע"א). בעניין חמץ בפסח, שהוא בשריפה. על דרך המוסר יש לפרש, כי סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו, ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע. וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:
"וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (מנחות ל"ה ע"ב). תניא רבי אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. ובתוספות שם, פירש בקונטרס, שכתב עליהם רוב השם ש' וד', ונראה דד' וי' שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שד"י. ואומר התוספות, שהטעם הוא, משום דתפילין של ראש נראין יותר משל יד, דשייך בהו "וראו", אבל תפילין של יד צריכים להיות מכוסים, דדרשינן "לאות על ידכה", לך לאות ולא לאחרים לאות. ש' של תפילין הלכה למשה מסיני, כתב בשימושא רבא, דתפילין צורה דשין דימינא ג' רישי, ודשמאלא ד' רישי.
"וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כי תבוא כ"ח, י'). "וראו... ותניא רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. ופירשו בתוספות, היות שיש בהם רוב של שם שד"י, ש' בבתים וד' ברצועות (ברכות ד' ו' ע"א).
תא חזי, ענה דא איהו ממזרא, דאתא צבעון על אימיה ואוליד ממזרא, ודא אתא מסטרא דרוח מסאבא דאתדבק ביה (זהר וישלח קע"ח).
"אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו. אמר ליה, תן לנו הימנו. אמר ליה, כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו שומר את השבת אינו מועיל לו". ופירש המהרש"א, שהקיסר חשב שיש מין ירק, שנקרא שבת (שבת קי"ט ע"א).
תכלית עבודת האדם הוא להגיע לידי כונה על מנת להשפיע, כי במעשה החיצוניות אין מה לתקן. כי הכלי שנברא מצד הבורא, לא יקבל שום שינוי, אלא כל השינוי צריך להיות רק על הכוונה, היינו היות שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, לכן ברא למטרה זה כלי, הנקרא רצון והשתוקקות לקבל תענוג.
ענין של מחצית השקל, שצריך להיות דווקא מחצית ולא רבע ולא שלם, לפי מה שמבואר בזהר הקדוש, שענין שקל, היינו משקל, מה שצריכים לשקול.
ענין לב האבן הוא מה שהאדם רוצה להבין, אם כדאי לו לעסוק שלא על מנת לקבל פרס. את זה אין בידי האדם להבין, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו, שנולדנו ברצון לקבל לעצמו. לכן האדם מוכרח את עבודתו באמונה למעלה מהדעת. היינו, אף על פי שלא מבין איך אפשר להגיע למדרגה זו, אלא זהו מתנת ה'.
היינו יש לאדם יצר הרע ויצר טוב. מדרך העולם שיש להם שכן רע, היינו היצר הרע, אבל בזמן שאדם בא למדרגת "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו גם ביצר הרע יכול להיות אוהב ה', אז יש לו שכן טוב.
בזהר וירא: אמאי באלוני ממרא ולא באתר אחרא. ומשיב, אלא משום שנתן לו עצה על ברית מילה שלו, כי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם להתיעץ עם חבריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמו.
"אוי לו מי שאשתו מפרנסתו". כי ענין פרנסה הוא נקרא ממה שהאדם נהנה, זהו פרנסה של האדם. משום אנו רואים, שיש אנשים בעולם, שיש להם כל טוב, שלא חסר להם שום דבר. ומכל מקום אין להם הנאה מהחיים, והוא נבחן לעני, היינו שאין לו פרנסה, זאת אומרת שאין לו ממה לקבל תענוג.
"אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". הנה יש שני בחינות בעובדי ה':
"פני ה' בעושי רע, להכרית מארץ זכרם", "צעקו וה' שומע, ומכל צרותם הצילם".
ויש לשאול, הלא פנים של ה' שייך לצדיקים ולא לעושי רע, כמו שכתוב, "כי באור פניך נתת לנו... רחמים, וחיים, ושלום". רק אחוריים נקרא בחינת דין, שעושה דין ברשעים.
האדם מורכב משני כוחות, מיצר טוב ומיצר הרע. וכל אחד רוצה למשול על השני. וענין כוח המלוכה והשליטה ניתן לאדם, כדי שיוכל לשלוט על הרע שבו. אבל למעשה הרע שולט על הטוב. אז אומרים להרע, שהמלוכה והממשלה שייך לחי-עולמים, היינו בכדי שהאדם יוכל להידבק בחי-עולמים, היינו שכוח והשליטה שניתן, לא ניתן אלא שישלוט על הרע שבו, שעל ידי זה יוכל האדם להידבק לחי-עולמים.
"רבי אומר, איזו הוא דרך ישרה, שיבור לו האדם, כל שהוא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם" (אבות פ"ב). הענין הוא, יש ענין הנקרא תיקון הבריאה ומטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ותיקון הבריאה הוא השתוות הצורה, היינו כמו שהבורא הוא משפיע לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים לבוא לידי דרגה של להשפיע לבורא.
עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן. פירוש, שענין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה.
הנה מבואר בכמה מקומות, שמלכות דעליון נעשה כתר לתחתון. ויש לשאול, הלא מלכות נקרא הכלי קבלה, מה שהתחתון מקבל, והוא בחינת אני שמשיגים. וכתר נקרא בחינת אין סוף, אפילו כתר דעשיה נקרא גם כן בשם אין סוף. ואיך אפשר לומר, שמלכות הנקרא כלי, יהיה נקרא בשם אין סוף.
"ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים, כי קרוב... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
ענין קרוב ורחוק: קרוב נקרא קרוב להשכל, ורחוק - רחוק מהשכל, כי השכל מחייב שיותר טוב היה, אם הדרך לבוא ארץ ישראל, היינו להכנס בעבודת ה', היה הקדוש ברוך הוא צריך לעשות, שכל אחד, שמתחיל בעבודת ה', יהיה הבירור "מר ומתוק", על דרך שמבואר בהקדמה לספר פנים מסבירות.
"שלח נא ידך, וגע אל עצמו, ואל בשרו... אך את נפשו שמור" (איוב ב'). היינו שנתן לו השליטה על כל קנייניו, אבל לא על נפש, שענין נפש, היינו האמונה, בסוד "גם נפש בלי דעת לא טוב", זאת אומרת שעל כל הדברים נתן לו רשות, שיוכל ליגע בו, אבל לא על בחינת אמונה.
"כי אם בתולה בעמיו יקח". שואל, ולמה צריכים שיקח רק בתולה, בלי פגם. ומשיב, אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו, כלומר שמרמזת על המלכות, הנקרא כוס של ברכה... והכהן המקריב, צריך להיות בלי פגם (זהר אמור דף י"ג אות ל"ח).
"אלמנה", שהאדם מת באמצע, היינו שמת ברוחניות מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
אל יתרצה לחבירו בשעת כעסו. מטעם כיון שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות, ואינו יכול להבין שום דבר בלי טעות.
"ישא ה' פניו אליך". וכתוב אחר אומר, "אשר לא ישא פנים", כאן כשעושים רצונו, וכאן כשאין עושים רצונו (מדרש רבה נשא דף מ"ד י"א, ז). וקשה: כשעושים רצונו למה נצרך נשיאת פנים.
זהר (נשא דף ח' אות כ"ח): מצות תשובה וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה', שהוא מלכות אל אות ו' וכו'. תשובה, אותיות "תשוב ה'" אל הו', כי כשאדם חוטא גורם שתתרחק ה-ה' מאות ו', ומשום זה נחרב בית המקדש.
כתוב בספר תהילים, "כשמך אלקים, כן תהלתך". כלומר, כפי שהאדם משער את גדלות של אלקים, בשיעור זה האדם יכול לשבח אותו.
"אין כל חדש תחת השמש". רק למעלה מהשמש, ששמש נקרא יום, ונקרא דעת, כמו שאמרו חז"ל, "אם ברור לך הדבר כיום, כמו שכתוב, לאור יום יקום רוצח".
"והארץ לעולם עומדת": ארץ נקרא בחינת עפר, שהוא בחינת דומם, שאין לו שום תנועה, שהוא נקרא אמונה למעלה מהדעת, שאין שם שום סברה ושכל. ואצל הגוף הוא בחינת טעם של עפר.
לכבוד שבת צריכים להכין מאכל ומשתה. לכבוד ביאת האורח, הנקרא שבת המלכה.
שאלה:
א) וכי האורח, שהוא שבת, אוכל ושותה.
כמו כן צריכים להחליף הבגדים לכבוד האורח. בגשמיות, כשבא אורח חשוב, מכינים מאכלים טובים ומשקאות עבור האורח, כמו כן צריכים ללבוש בגדים יפים לכבוד האורח.
ב) מאכל ומשתה, שמכינים לכבוד האורח, מבינים. אבל בשביל מה צריכים להלביש בגדים יותר יפים לכבוד האורח.
"קומה אלקים, שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגויים".
בשאול תחתית. וזה שכתוב, "ממעמקים קראתיך ה'", היינו מעומק הצרות קראתיך. לכן יש לאדם לחשוב מטרם התפלה, עד כמה גודל החסרון שבו, שה' יעזור לו על חסרון גדול. נמצא שהאדם צריך לתשומת לב, בכדי להרגיש את חסרונו. וזה נקרא תפלה מעומק הלב מצד המקבל.