מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה
תשנ"א - מאמר ל"ג
1990/91 - מאמר 33
חז"ל (מדרש רבה נשא י"א, ז') אמרו על מה שכתוב "ישא ה' פניו אליך" וזה לשונם, כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחר אומר "אשר לא ישא פנים". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. כשישראל עושין רצון המקום "ישא ה' פניו אליך", וכשאין עושין רצון המקום "אשר לא ישא פנים", עד כאן לשונם.
ויש להבין, אם ישראל עושין רצון המקום, למה נצרכה נשיאת פנים. ובכדי להבין מה שתרצו, צריכים להבין מקודם מהו "רצון ה'" ומהו "פני ה'". הנה כפי שאנו לומדים, משמע שרצון ה' הוא להשפיע, כמו שכתוב שמטרת הבריאה היא רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע להם טוב ועונג. ופנים ה' נקרא גילוי פנים, היינו שזוכה להשגת השגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
כמו שכתוב (בהקדמה לתע"ס אות פ"ג) וזו לשונו "והנה מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם אלא ע"י ישועתו יתברך, שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעין המתגבר, ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעוה"ב, וכן הפסד הגדול שבעבירה".
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על מה שכתוב כאן "בעושים רצון של מקום הקב"ה נושא להם פנים". הלא הם עושין רצונו של מקום, מה שייך לומר כאן שהם צריכים ל"ישא ה' פניו אליך".
והענין, כי ענין פני ה' הוא בחינת גילוי השגחתו יתברך בהנהגת טוב ומטיב. והיות שהיה תיקון, מטרם שהאדם מתקן את הרצון לקבל שיהיה בע"מ להשפיע, תהיה בחינת העלם והסתר על השגחתו יתברך, לכן מטרם שהאדם מגיע לבחינת "עושין רצונו", שפירושו הוא, כמו שהרצון של הבורא הוא להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך שיהיה לו רצון להשפיע.
ובזמן שיש השתוות הצורה, אז יש מקום שהקב"ה נותן לו את ענין גילוי פניו יתברך, שהוא בחינת פקיחת עינים בתורה, וזוכה להשגה שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה יכול להיות רק לאחר שהאדם עושה רצון ה', היינו שהאדם כבר זכה לבחינת רצון להשפיע, שדווקא אז מסתלק הצמצום וההסתר.
מה שאם כן כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, אלא הם רוצים שה' יתן להם הכל בכלים דקבלה, שזהו היפך מרצונו של מקום, שרצונו הוא להשפיע, אז מוכרחת להיות ההנהגה בבחינת "לא ישא פנים" אלא בבחינת אחוריים, הנקראת הסתרת פנים של הקב"ה. וזה נקרא "אשר לא ישא פנים". וזהו מטעם התיקון, שלא יהיה ענין של בושה.
וכמו כן יש לפרש את המאמר הנ"ל על זמן התחלת העבודה, היינו מטרם שהאדם זכה להיות מאלו אנשים שכבר זכו להיות "עושין רצונו של מקום". ויש לפרש "עושין רצונו", היינו שהולכים בדרך להגיע להיות מעושין רצון המקום, היות כשהולכים בדרך זו כבר נקרא שמם על שם הדרך שבה הם הולכים. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". והקשה, הלא "יהיב חכמתא לטיפשים" היה צריך לומר. ואמר שהכוונה היא על אלה שהם רוצים חכמה, הם כבר נקראים "חכימין", מטעם שהולכים בדרך להשיג חכמה. וכיון שהם נותנים אתערותא דלתתא, לכן נותנים להם מלמעלה חכמה.
וכמו כן כאן, כשהם רוצים להגיע להשיג את הכח של רצון להשפיע, זה כבר נקרא שעושין רצון המקום. ולפי הכלל "הבא לטהר מסייעין אותו" הם מקבלים עזרה מה'. לכן להם אומר הכתוב "ישא ה' פניו אליך", היינו הקב"ה מאיר להם בחינת הפנים שלו, שפירושו שהקב"ה נותן להם עזרה. ומהי העזרה. זהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. והתשובה היא "בנשמתא קדישא", שזה נקרא "פני ה'", כמו שכתוב "כי באור פניך נתת לנו, תורת חיים ואהבת חסד". היינו, שע"י אור הפנים הם מקבלים אהבת חסד, שהיא בחינת השפעה, כלומר שה' נותן להם הכח לאהוב חסד, היינו לאהוב להיות משפיע.
וזה נקרא "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שענין שלום הוא כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שענין "שלום" פירושו שה' אומר "שלום", שלא יחטא עוד, אלא הוא זוכה להיות בשלום עם ה'. וזה הפירוש "כשעושין רצון המקום", אז הם מקבלים את הסיוע של הקב"ה. וזה שאומר "ישא ה' פניו אליך".
מה שאם כן "וכשאין עושין רצון המקום", כלומר שלא הולכים בדרך להגיע להשיג את רצון המקום, שהוא הרצון להשפיע, אז נאמר עליהם "אשר לא ישא פנים", כלומר שלא יכול לתת להם עזרה שימלא את רצונם, מטעם שרצונם הוא ההיפך מהקדושה. ואיך יכול לתת להם דבר שהוא נגד רצונו של מקום, היות שכל מה שיש לאדם לעשות בעבודה הוא רק לתקן מעשיו שיהיו בע"מ להשפיע. ואם ה' ישא להם פנים, היינו שיקבלו עזרה, שיהיה בידם לעבוד יותר עבור הרצון לקבל לעצמם, נמצא שהקב"ה כאלו מכשיל אותם. לכן זה שה' לא ישא פנים להם, בזה הוא עוזר להם, שלא ישארו באהבה עצמית. אלא על זה אמרו "הבא לטמא פותחין לו", אבל לא נותנים לו עזרה, מה שאין כן "הבא לטהר מסייעין אותו".
ובהאמור נבין מהו ענין של תשובה. זאת אומרת, מה האדם צריך להשיב ש"תשובה" פירושה, שקבל משהו והוא צריך (להחזיר) מה שקבל. והענין הוא כנ"ל, היות שהאדם נולד עם טבע שהוא רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן האדם רוצה לעבוד רק לתועלת האדם, היינו שהוא רוצה שה' ימלא את הכלי קבלה שלו. ועל דבר זה האדם צריך לעשות תשובה, היינו לעשות הכל לשם שמים, כלומר מה שהוא מקבל אין הוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל הוא בכדי לתת להבורא נחת רוח, היות שהבורא רוצה שהאדם יקבל, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". נמצא, שכל מה שהוא מקבל הוא רק בע"מ להחזיר, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא "תשובה", היינו שהוא מחזיר כל מה שהוא מקבל.
וזהו על דרך שכתוב בזה"ק (נשא דף ח' ובהסולם אות כ"ח) וזה לשונו "וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאילו השיב אות ה', שהיא המלכות, אל אות ו', שהוא ז"א, שהוא בן י"ה, ונשלם בו הויה, וזו היא תשובה ודאי, שהיא אותיות תשוב ה' אל ה-ו'".
ובזה"ק (נשא, ובהסולם אות ל"א) אומר וזה לשונו "ותשובה זו, שהיא המלכות וה' דהויה, נקראת " חיים", שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים", שהן נשמת ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת "חיים", והיא הבל היוצא ונכנס בפיו של אדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל האותיות, ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט". כי המלכות נקראת "תמונת ה'". וכן "אך בצלם יתהלך איש", ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו".
ויש לפרש דברי הזה"ק מה שאומר "שתשובה נקראת תשוב ה' לגבי ו'". והענין הוא כנ"ל, כי כל עבודתינו היא לקבל עלינו עול מלכות שמים אף על פי שהיא בבחינת העלם והסתר, כלומר הגם שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מכל מקום נעשה צמצום והסתר על מלכות שמים, מטעם שיהיה מקום לבחירה, היינו שלאדם תהיה היכולת לומר, זה שהוא מקבל עול מלכות שמים אין זה מטעם אהבה עצמית, אלא מטעם לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם המלך היה מגולה, בטח האדם היה מקבל את התגלות המלך מטעם אהבה עצמית, כי אנו צריכים להאמין, שאין תענוג יותר גדול בעולם מראות פני המלך. נמצא, שבזמן קבלת מלכות שמים היה האדם מוכרח להיות בפרודא מטעם שינוי צורה, כידוע ששינוי עושה פירוד ברוחניות.
נמצא, ההסתר הזה גורם לנו שקשה לקבל את עול מלכות שמים ולהאמין שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. ורק בזמן שהאדם הולך על דרך להגיע לבחינת השתוות הצורה, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, בשיעור שכוונתו היא להשפיע, בשיעור זה מסתלק ממנו ההעלם והצמצום. ואז האדם יכול להשיג את הטוב ועונג, כי הוא מקבל אז בבחינת אור חוזר, היינו שכל מה שהוא נהנה הוא רק מטעם שרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. לכן אין קבלת התענוג עושה בחינת פירוד. אז האדם מקבל את השפע כפי הכלל "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". לכן אז כבר אין להאדם עבודה בכדי להשיג משהו, היות שכבר העליון יכול לתת, מטעם שכבר יש לו הכלים דהשתוות הצורה. נמצא שעיקר עבודת האדם היא להשיג את הכלים דהשפעה.
ובהאמור יש לפרש, מהי תשובה, זה שאומר "תשוב ה'", שהיא המלכות, שהיא נמצאת בפרוד משם הויה, היינו מלכות שהיא כלל הנשמות, שהיא צריכה לפרנס את הנשמות. ואם הנבראים עובדים (כפי) מה שמוטל עליהם, היינו לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז הם גורמים, כל אחד בשורש נשמתו, בחינת רצון להשפיע. אז המלכות מקבלת השתוות הצורה לגבי הקב"ה, שהוא המשפיע.
נמצא שהשפע מושפע לתחתונים בלי שום עמל ויגיעה, כנ"ל בדברי הזה"ק, היות שנתינת השפע שייכת להבורא, שהוא יתן, ואין להאדם שום עבודה להשיג את זה, אלא כל עבודת האדם היא בבחינת הכלים, שתהיה להם בחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "עבודת הארץ", היינו שהעבודה היא, שהמלכות שמים שלהם תהיה בע"מ להשפיע.
וזהו כמו שכתוב (ברכות ל"ג) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שיש לפרש "הכל" הכוונה על המלוי שנותן ה'. ויש הרבה מינים בהשפע. ובאופן כללי הם נקראים "נרנח"י", או "חכמה", או "חסדים". וכל אלו ה' נותן בלי טורח מהאדם, חוץ מיראת שמים, שענין יראה פירושה, שהאדם צריך לעבוד, שתהיה לו יראה "אולי הוא לא יכול לעשות בע"מ להשפיע". זה שייך לעבודת האדם.
כלומר, האדם מתיירא לקבל "אולי הוא לא יוכל לכוון בע"מ להשפיע". ענין "שלא לקבל" זה אנו מיחסים להאדם, וענין "הנתינה" אנו מיחסים להבורא. נמצא, יראת שמים, שהוא מפחד לקבל "אולי הוא יבוא על ידי זה לידי פירוד מה'", עבודה זו (אנחנו) מיחסים להאדם. כלומר, שזוהי כל עבודת האדם, איך להשיג כלים דהשפעה. אבל אין להאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי המלכות נקראת "חיים", ממנה תוצאות חיים.
וזהו לאחר שהאדם כבר השיג את הכלים דהשפעה, בזה שהחזיר את המלכות, הנקראת "כלי המקבל", שתהיה עכשיו בבחינת "כלי המשפיע". היינו, שהנבראים תקנו בשורש נשמתם, שהיא המלכות, שתהיה בע"מ להשפיע ולא לקבל. אז מלכות משפעת להם חיים, כמו שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים". וזה האדם מקבל בלי עמל ובלי יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם. היינו כנ"ל, כי לאחר שהאדם תיקן את המלכות, שהיא ה' אחרונה, בבחינת השתוות הצורה עם יה"ו, אז כבר נמשך שפע לאדם, שתיקן אותה בלי עמל ובלי יגיעה.
וזה שאומר "ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט"", כי המלכות נקראת "תמונת ה'". ויש לפרש, שרוצה להשמיענו, שכל העבודה היא רק בבחינת "יראה", היינו "שלא לקבל את השפע פן לא יהא בידו כח לכוון בע"מ להשפיע". וזה הוא כמו שכתוב אצל משה (ברכות ז') "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אמרו, בשכר, ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, זכה, לתמונת ה' יביט".
היינו כנ"ל, היגיעה היא על בחינת יראה, כמו שכתוב "כי ירא מהביט" ואח"כ באה הזכיה בלי עמל ויגיעה, שזכה לתמונת ה' יביט, שהיא בחינת מלכות, כמו שאומר "כי מלכות נקראת "תמונת ה'". נמצא, שכל החיים באו אח"כ ממלכות, כמו שאומר "ו-ה' דהוי"ה נקראת חיים", שזה בא בלי עמל ויגיעה.
וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", שענין "צלם" הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שצלם הוא מלשון "צל", שצל הוא במקום שאין השמש זורחת, שהיא בחינת הסתרה. כלומר, לאחר שהאדם מקבל מלכות שמים בבחינת ההסתר למעלה מהדעת, אז הוא זוכה לדעת דקדושה. וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", היינו דוקא כשהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים בבחינת "צלם", על ידי זה האדם יכול ללכת במעלות הקודש, שזה פירוש "יתהלך איש".
וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש", ש"ראש" פירושו דעת ושכל. "כיסוי ראש" הוא שמכסה על השכל ולא מסתכל עליו, אלא הוא הולך למעלה מהדעת. "ד' אמות" נקרא האדם, שזוהי קומתו של האדם, שהכוונה, שלאדם אסור ללכת בלי אמונה למעלה מהדעת. ואם הוא הולך בתוך הדעת, היינו "גילוי ראש", "מיד מסתלקים החיים ממנו". אלא דוקא ע"י "כיסוי ראש" הוא יזכה לדעת דקדושה.
אולם עבודה זו של האמונה למעלה מהדעת צריכה להיות בישוב הדעת, כי רק אז האדם יכול להבין מה זה למעלה מהדעת, אחרת האדם טועה בהמובן של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', כ"ג) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". לכן, בזמן שהאדם הוא בכעס, היינו שאין הוא מרוצה ממצבו שבו הוא נמצא ומתחיל לעשות חשבון הנפש, אז הוא בא לכלל טעות ואין הוא מסוגל לעשות חשבון אמיתי, כמו שאמרו חז"ל (ספרי מטות) "כיון שבא לכלל כעס בא לכל טעות".
ועיקר כעסו של אדם על עצמו מתבטא בעבודה בעצבות ממצבו שבו הוא נמצא. לכן כל החשבונות שהוא עושה הם לא בסדר, מטעם שהוא בעצמו נמצא במצב שאין בו ישוב הדעת. ובמצב הזה אין לו לעשות שום חשבונות, אלא לקבל על עצמו מלכות שמים בלי שום חשבונות. ורק לאחר שקבל על עצמו עול מלכות שמים בכפיה וכאשר נח רוגזיה, אז הוא יכול לעשות חשבונות, לדעת מה זה למעלה מהדעת, ומה זה למטה מהדעת, ומהו בתוך הדעת.
כי יש לדעת, שבזמן שהאדם מרוגז על איזה דבר, הוא מרגיש אז שהוא נמצא במצב שלא נח לו. ואי אפשר בזמן כזה להאמין בהשגחה פרטית, שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן במצב הזה הוא מדבר לשון הרע על השגחתו יתברך. וממילא האדם נפרד מהאמונה. כי יש תיקון מלמעלה, הנקרא בדברי חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". שפירושו, שרוח הקדושה, שהיתה לו, נסתלקה ממנו. וזה נעשה לטובת האדם, כי בזמן שאין להאדם את רוח הקדושה, אין הוא יכול לפגום במה שאין לו.
לכן כשהאדם נופל למצב של עצבות, כלומר שאין לו ממה לקבל שמחה, הוא נפרד אז מקדושה. אז יש להאדם רק עצה אחת, שיקבל על עצמו בכפיה את עול מלכות שמים, ויתן תפלה לה' שיעזור לו, שהכפיה הזאת שקבל על עצמו, ה' יעזור לו שתהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיות שהעבודה הזו עכשיו אצלו בכפיה, אם כן מאיפוא יקח שמחה.
לכן על האדם להתפלל לה' שיעזור לו, שיוכל לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וגם האדם צריך להתגבר אז בבחינת "אתערותא דלתתא", ויאמין שזוהי זכיה גדולה שהיה בידו כח להתגבר על מצבו ולעשות משהו נגד השכל, שזה נקרא "למעלה מהדעת". וגם להאמין, אחר שהוא התגבר בבחינת למעלה מהדעת, שזה נקרא שהוא "עובד ה'". היינו, שהתגברות הזו מה שהוא עשה עכשיו, זה נקרא "עבודת ה'", היות שהוא עובד עכשיו עם בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, שרק עכשיו הוא נקרא "בעל עבודה", היות שהגוף לא מסכים לעבודה זו.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם בא לידי מצב שהגוף לא רוצה לעבוד עבודת הקודש, והאדם אז במצב שאין לו רוח חיים, זהו זמן שהאדם נקרא שאין לו אמונה בה'. כי האמונה בה' מביאה שמחה. לכן בזמן שהוא מרוגז ובכעס על עצמו, עד כדי שלא יכול לסבול שום דבר שנמצא בסביבתו, אז הוא בבחינת "עובד עבודה זרה".
וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה". וזהו כנ"ל, שהוא מטעם שאין לו אמונה. לכן האדם ישתדל על כל מגע שיש לו עם רוחניות, שיתן תודה לה'. אז הוא מיחד את הקשר עם הבורא. כלומר, אפילו שהוא נמצא במצב שהגוף דוחה כל דבר שבקדושה, גם על זה הוא יכול לקיים קשר עם הבורא, היינו שהאדם צריך לומר אז, זה שאני מרגיש שאין לי שום רצון לעבודה, גם זה נקרא "מגע".
כלומר, האדם רואה שלא תמיד הוא חושב על עבודה, היינו, אם הוא כן רוצה לעבוד או לא, אלא שיש לו לחשוב ולדאוג על שאר ענינים, שאין להם שייכות לרוחניות. לכן עתה שיש לו מגע, על זה הוא נותן תודה, אז על ידי זה האדם יכול להכנס שוב לעבודה ויתחיל לחיות בחיים דקדושה.
והגם יש הרבה בחינות בהקשר שהאדם מקשר עצמו להבורא. אבל כל מגע הוא דבר גדול ועל זה כתוב (תהילים מ"ח, י"א) "כשמך אלקים כן תהלתך", שפירושו, כמה שהאדם יכול להעריך את גדלותו וחשיבותו של הבורא, בשיעור זה הוא יכול להודות ולהלל לה'. ובודאי שאם האדם יכול לצייר לעצמו יותר את גדלותו וחשיבותו של הבורא, בטח שיהיה בידו לתת שבחים יותר גדולים לה'. אולם על ידי זה שהאדם מתגבר ונותן שבח לה' על משהו, לא חשוב על מה שהוא נותן את התודה לה', הפעולה הזו כבר נותנת קשר לה', שעל ידי זה הוא יכול להכנס לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. לכן בכל המצבים רק תפלה עוזרת.